פסססס, הוא שומע, פסססס.
למרות ועל אף ודווקא ואולי משום שאת תפקידו כחתול אשפתות הוא סיים לא מכבר, הרי שקול זה הנורה אליו מן הפינה החשוכה שליד ערימת הגרוטאות לצד כניסת הבית החשוכה אינו זר לו כלל ועיקר. הוא מורגל בקריאתו מפיו ושמיעתו באוזניו, משני הכיוונים. הוא מכיר היטב את קול המצוקה הזה, את הרגע הזה, המלמד שכל מה שמאיר כעת בעולם אלו הן שתי עיניים בורקות של תחינה. כל השאר אפל ומאיים. מייאש. התקווה היא אך בשתי עיניים מבקשות ויד אחת מחלצת.
מושיט את ידו ומרים את חתולת האשפתות לגובה כזה המאפשר לה לנשום ולו במעט. לא משום שהוא דורש טובתה, לא משום שהא דורש לטובתו. משום שהוא כזה.
ולאחר שהשקה אותה מים וחלק עמה את לחמו והאיר בכך את הילתה, ולו במעט, הוא נפנה ללטפה בחיבה. מגונן. זכר.
אז.
הנה היא מאגרפת כפותיה, פורשת טפריה ושורטת את פניו. ייקח קצת זמן עד שהצלקות החדשות על פניו ידהו. ואז הוא נזכר בתיעוב ההוא, שחש מדי עת לכשנפגש שוב עם כפיות הטובה. כפיות טובה, הדבר הזה שגרם לו לסנן ולברור בין שמיעתו והבנתו.
רצה כפיות ומוצא, למגינתו, כפיות תודה. עכשיו הוא מקיא. ממש מקיא.
אין חדש תחת השמש, וכעת בכלל לילה לגמרי.
לא,
אל תכירי תודה
ויהא ליבך גס עם מיטיבייך
כי אז יעבור לו הזעם, כפוקד
ויתייצב מהודר,
על סך מפתנייך
---
מי-א-הוא?
השבמחקשנון כהרגלך
השבמחק