אבא שלי. כעת
מוטלת לפני גופתו,
מת.
סרט חיים, עגלה עמוסה
תלולות, מדרונות
כהרף, בשמונים גבורות
על הטוב והרע
ומליוני שמות
*
אל תתיימרו בשבחו
והרכינו ראשכם סופסופ
קלון סובביו הצבועים
אל תגידו "ספדנו"
ולא יצאתם נקיים
לא יינטל המשא מכתפיכם,
מעתה ולעד
על כי לא השכלתם, בקטנותכם
ועוולתם עד תום, מחד
*
והוא, נשמה יתרה, מאידך
ועל אף ולמרות,
הנה,
מתבהרים לרגע שמי מרום
היה לי כדאי
כי אבא שלי, מעתה
אבא שלי,
חי!
יובל פ.
20 יולי 2012, 23:52
פתאום הוא זז. משהו לא מתוכנן בעליל. שנים שהוא כבר לא זז. נטוע. מתנהל, לכל היותר. ואז היא עומדת מעליו, חגורתה בגובה פניו, ומשם בוקע לו קולה. בוא אלי, חברי היקר, מתהום קרקעית אתה מתרומם, לא היה קל. ואף קשה מנשוא. ובכל זאת, חייל נאמן שלא ויתר, היית. ניסו להשפילך, לרסק מהותך לרסיסים זעירים, בלתי נראים. והנה, שבת. שפוף עדיין, בגובה מותניי לעת עתה. וכל שהיה לך עוד קודם, נאצר בכפי, כממתין ליום זה. ליום בו יראו פניך את חלציי העורגים ולבי הקשור אליהם בנימי נימים, אלפים אלפים. או אז, אט אט אתה תרים פניך, וגווך יתמוך בעיניך, שיפגשו עוד מעט קט את פניי. בגובה העיניים. תקומתך, תקומתי. ודע לך, כי תמיד הייתי שם. כלומר, כאן, שחה ועפה למרומי מרומים עד כדי גובה קומתך ויפי עתידך, מהלכת מעדנות סביב צלליך, כפי שידעת אתה, אז, להיות שם כולך ובעבורי. אתה, שלא ראית מאומה בעצמך, הותרת לי את כל האופק לראות אותנו. וזה היה קסום. מגובה קומתנו, הכל הותר, הכל המתין. העולם בידינו, כפינו מלאות בו. ואתה רק לא ראית משום ראשך המורכן למרצפות בטון מזוהמות. כיום ולילה היינו, אני ראיתי את האור עבור שנינו, אתה חקרת את נבכי האפלה, למעננו. בוא נקרא לזה חברות. בוא נקרא לזה אומץ. אני אוהבת אותך. הרם ראשך, וראה כי כך גם אתה אותי. פשוט.
את אומרת
אני אוהבת אותך
עד הכוכבים
עד השמים
עד מעמקי הנחלים
וגם לא נפקדות
צמרות העצים
ואז אני אומר לך,
שזה בעצם כמוני,
שאוהב אותך
עד כל הסופים
האם כן או אך לאו
כאן ממש
או לאחר מכן, עכשיו?
יללות בגבעות שיכון ל',
זה התן
כקריעת שמע
אל מול מילוא עגול ולבן
עד כי כעת
כעת הכל צחור
כציווי דאורייתא
או דרבנן
כי פרעתי דמים
ושילמתי בשחור למכביר
הכל, עבור הלבן
אם לכל סיר נועד מכסה
אזי, לכל ביצ'ית נועד כלב (להלן "המניאק") שיבוא לה בדוגי וייעלם.
אלמנטרי, ווטסון!
צריחים,
חומה בצורה
רצים ופרשים
חיצים ודם לכל עבר
המולה המולה
ובתווך,
שקט מתקדש לו לאטו
כי מלך אחד
בתוך מלכתו
כדור אחד שלם. מלא חמצן ומעט מדי אוויר. וגם חנקן לא חסר שם. רצים רצים אחרי האופק ולא מגיעים, אלא אל מאחורייך. ככה, בסיבוב. סיבוב וסביבה, האומרת לך מה לעשות, אבל לעולם לא תהא שם כשאת על יצועך, לידך זה שפעם היה, והוא כבר לא. וכל הזמן אומרים לך מה נכון. חלקייך השונים רבים בינם לבין עצמם.הראש והרגליים, וגם זו התחנה באמצע, בביניים. וזה קורע, והזמן זז לו, וגם החלומות זזים לכיוון נבו, שזה, בינינו, חרא של הר, כי הפסגה שלו היא משהו כעמק הייאוש במיטבו. ואז היא תרה אחרי מילים. משהו שיסדר את הרעש. וכל כך שקט בבית, והרעש מחריש כל נקב מנקבייך. ככה זה בין שלושים לארבעים, כאשר העשרים היו יותר מדי הם ופחות מדי אשרייך.
והכל תקין עכשיו.
בייחוד התקינות הפוליטית.
סוג של פוליטיקלי דפקט. עובדה.
כן,
אולי באמת הגיע תום מילותיי
בדיוק במקום בו ימין כף ידי
מונחת בחום על בטנך, בעדנה
נושמת ועפה, ואיתך נשימתי
לכל המחוזות,
הם שלך זה מכבר
מעברי הכלא והחומות
על אף דרשות שקורעות
כן, האלו
שעל אסור ומותר
יושב בתוצרת הארץ עם עיניים על האוטו, החונה במרחק של ריצת-פקח, שם לב, כי הגיע השעה לרחוץ אותו, ולהסיר ממנו אבק של יותר מדי זמן. צבעו יפה, אולי אף מיוחד, אך מהוה כרגע, משום הסערות וחוסר עניין מצד בעליו. הוא ואני מתואמים ככל הנראה, מצחיק. מנהל עם מישל, הבעלים של התוצרת, שיחת קינה על האופנוע שנמכר, ושותה את הקפה שאני כל כך אוהב שם ומוגש בכוסות זכוכית קטנות, אלו שאתה יכול לראות דרכן האם נעשה הקפה כהלכה ובאהבת המקצוע, או כלאחר יד. קפה, וכך, נותן בידך את הזכות להתנהל כמה שעות לאחר מכן עם טעם סביר ולא לחפש תחליפים. הוא דומה לכמה דברים אחרים, אולי. כשזה שקוף, אתה ממש רואה ויודע. כשזה עטוף, הפתעות לא נעימות עלולות לצפות לך. אז מדייקים. שקוף או עטוף. מזוקק זה מדוייק.
לבד. הפעם יושב שם ממש לבד, ולשם שינוי מרגיש לא כל כך בודד, לעומת כל אלו הפעמים האחרונות אשר ישבתי שם, ובמקומות אחרים גם, מול אלו שנתקלתי בהן במקרה, או שלא, וקבענו שולחן בינינו כדי לראות האם כדאי יהיה לנו לעבור יחדיו לצדו האחד, במקום מול מול כזה.
יושב לי שם כעת, וחושב עד כמה זו איננה העייפות. העיניים אינן מצטמצמות מפאת האור, כי משום החשכה וההכרח להתמקד הפעם. סוג של שחיקה שלא נטלה מלהביי ולו כמלוא הנימה את חדותם, אלא הבהירה אותם עד להבזק בהיר כל כך.
מתנהל בעיר הזו, גרוש מספיק שנים מכדי להישאר עם הסיפור המיותר ההוא, אך נותר עם ספיחיו המתבגרים. גבר פתור המזקק את חזונו, ותוהה על חמקנותו של זה, ושואל לעתים אם לא הגזים עם החלומות והרצונות והציפיות וכל המצעים האחרים, אותם רצה שהחיים יזמנו לו והוא ישחר לפתחם.
לידי, בשולחן של מטר וקצת ממני, יושבות שתיים ללא פנים ומדברות תל אביבית שוטפת לחלוטין. עד זרא מכיר את השפה, עד קבס מאסתי בה. פניהן הופכות להיות מרוחות לפתע. קולן הדהד ומעיד על חוסר המשמעות עבורי. רגליים יפות יפות יש לאחת מהן. לא מעניין כלל. מעניין שלא מענין. משהו משתנה לי. השניה צבעה את השורשים לשחור וכעת היא בלונדה אופנתית. וזה ממילא הצחיק אותי תמיד. הפעם גם נמנעתי מן החיוך. עייפות ורחמים וריחוק ורצון שלא להיות חלק מזה. לא עוד. לא עוד.
עשרות ואולי עוד כמה חצאים של מפגשים כאלו עם קפה ואלכוהול ושולחנות ומצלצריות (הטעות במקור ובכוונה תחילה לגמרי) וראיונות ונסיונות. עשרות על גבי עשרות של נסיון אמת להגיע הביתה. דומה, שלמצוא חניה באיזור מסריק קל יותר מאשר למצוא את הנחלה עם מישהי ובינותיה כולה. שם תרצה לגור, את החניה הפרטית לגמרי, כאשר כל רכביך רצויים לחלוטין והאכסניה אהובה עליך יותר מכל, יותר מעצמך.
והמיאוס הזה מתחיל לחלחל לכל נים ונים. אתה עובר לאוטומט ומערכת חניה עצמאית, מתחיל לתהות על השנים העוברות והשעמום שהופך לחלק משגרת יומך. מתאמץ ככל יכולתך שלא לשכוח את החלומות מהימים ההם עד הזמן הזה, ונאמר אמן, של קסם פשוט, כפי שהתכוון אליו אלוהים בעת שגרש אותנו מגן עדן וציווה לנו כמה דברים, שאנו נוהגים לשכוח מרוב להג. זכר ונקבה בבסיסם, ההופכים את הסוללה הזו למשהו שמייצר חשמל של אמת בין גבר לאשה של ממש ואמת גם.
והעייפות. והשחיקה. והרצון לחזור הביתה לתומר.
פעם הבאתי לנעה דובי אנגלי אמיתי עם היוניון ג'ק מצוייר על הסוודר שלו, הדבר הכי אותנטי שיש לי בבית. היא קראה לו תומר, ככל הנראה על שם הילד שהכי שנאה שם בגן מרוב אהבתה אליו. הגעגוע לתומר הזה, שכבר חסרה לו עין, אך השניה מבחינה היטב בין טוב לרע, בין זהב לבין מוזהב, הוא הסימן הפרטי שלי, כי הגיעה שעתי ללכת משם ולשלם את החשבון פלוס טיפ נדיב על שהרשו לי לקום ולנשום. לא רוצה יותר את הלאות הזו והמרדף בין ימי הולדת. אני רוצה לתומר. הביתה.
עכשיו תומר מחפש אמא. תומר דובי מטומטם, כטבעו של פו, אך יודע משהו שרק לאחרונה השכלתי אני לקלוט - את האבק הזה שנוחת עלינו כל העת, רק אבחת אור והבזק אמיתי, יחדרו מבעד לעננות התל אביבית הזו. תומר מעולם לא ידע לאסוף אבק. אני ידעתי גם ידעתי, ערימות ערימות. רק הבזק שלאחר ליקוי המאורות הזה, יביא עמו את האור. תומר יודע, הוא הרי דובי מעוך.
אחרי חצי שעה מצטרף אלי לשולחן ידיד ותיק. הוא למד משהו שקשור לפסיכולוגיה או ערטול אחר, אבל הוא מביט בי וקובע בחיוך שזו שחיקה. נבהלתי. החיות המטורפת הזו שלי הולכת לה קיבינימט ועוד מעט נקבור אותה? האזכר בה רק כאשר נערוך לה אזכרה מדי עת כאשר יתחיל במקרה ערב של חשק, ויסתיים בניכור קורע בבוקר שלמחרת? העציב אותי העניין, וגם עיניו הכלות של מישל בעניין האופנוע הצהוב, שהוא כל כך מתגעגע אליו, לא עוזרות לי במיוחד.
ואז, אותו הידיד, שמעולם לא הפך לחבר של ממש, מוביל אותי בעיניו, אגב שתיה של מיץ אשכוליות עם קצת קש והמון רעש מעצבן, להבין משהו פשוט לגמרי.
הייתי חייב להתעייף מן השגור והרצוץ, כדי לזקק לי את הרעב הזה לקסם היחיד שיכול להעירני. עד כה, גם אם היתה הקסם חולפת לידי, לא הייתי מבחין בידיה המושטות. זה לא עבד. דיברתי תל אביבית שוטפת, על כל הטיותיה ושנינויותיה. אלוף. וכעת, משום השחיקה (זו המילה שלו, לא שלי), התעגלתי, כאילו המקצוע שייף את פינותיי והכשירני לזהות רק, אבל באמת רק, את אותו הקסם המדוייק שאנו כולנו נזקקים לו, ורק לו. היפה והחנון או הקולית והשנון. זה ממש כבר לא משנה. כלל לא. שהרי גם היפהפיה הנרדמת נאלצה לישון המון המון עד שהגיע הנסיך המדוייק. לא מילאה זמנה בסרקי סרקים. התעמקה בחלומותיה ולא ויתרה. זה מה שעשתה שם, כאשר ישנה. מאה שנות חלום ויקיצה מבורכת אחת. זהו. כך בדיוק. ולא רוצה אחרת.
העייפות, חוסר האמון בשפע, היא נקודה נמוכה להפליא. לא, לא להחריד. כי רק משם, ככל שתנוע זה יהיה למעלה. ניוטון כבר דיבר על זה, והוא הרי הבין בתפוחים. אני בנחשים. כל שנותר הוא – האשה שבתווך. אתה הופך תכליתי, אתה ממוקד על החניה, והפעם לא של האוטו, אלא של נשמתך וחייך וחייה וחיי ילדיכם שכנראה כבר התהוו, אך טרם נוצרו.
השחיקה, מילה שחוקה לכשעצמה, משרתת אותי כעת. ואני לא ידעתי זאת עד עתה. נסתי מפניה וביליתי ביתר מיטות הזויות. ברחתי וניסיתי לאחוז באופק שרחק ממני כל העת. והוא כאן ממש, רק צריך להרים שתיים עיניים ולהיות ממוקד. שהרי אם אתה שחוק, זה מן הסתם ההפך ממחוק. כה גמור ההפך הזה. הנה הבנתי. צלף המכוון אל מטרתו.
ואתה לפתע מתמקד בעיניים מצומצמות רק בדבר הפשוט הזה שנקרא בית. ולבית, כידוע, אם הקפיד האדריכל על מלאכתו ועשה תכליתו נאמנה, הוא משווע שקירותיו ברורים, דלתו פתוחה לשם הרווחה המירבית וחלונותיו מכניסים את האור כולו, ומחשיכים את שנדרש, בזמן בו מתקדשת לה המיטה המשותפת. מדוייק לחלוטין כקרן שמש עם כתובת ברורה עליה בדואר שליחים נאמנים.
והיא תדבר עברית פשוטה, רק עברית, ללא יומרה של תל אביבית לועזית כזו. או כאילו. כה פשוטה עד שתהא מורכבת ממליוני נימים, ואני אקשיב לאוושת נשימותיה וכוונותיה, וכל השאר – על הזין שלי, שלה.
ככה זה כשמדברים באותה השפה, ככה זה כשזה כבר אינו עגל הזהב, ככה זה כשהזמן מאבד מחשיבותו וכל מה שיש הינו הכל בהווה מתמשך, ולא אכפת לך יותר מדברים שהזעימו בעבר וממהפכות רומנטיות המתרחשות בארצות שכנות. כאן ועכשיו ולתמיד.
תוצרת הארץ ממש.
בן יהודה זה יופי של רחוב אבל האיש עצמו כנראה לא משהו.
תראו.
בגד כפת בראש מילה.
תחשבו עכשיו שוב.
יהודי ומילה ועוד מלבישים וכופתים?
זו שפה זו?
בגד כפת בראש מילה. בעצם, כולה קונדום!
זהו, עוקף את בן יהודה ונוסע דרך דיזנגוף.
לו לפחות היתה צינה, ולי ציניות.
תזכרי,
תזכרי עכשיו
איך תהיה הפגישה, איך
לילה, לא שקיעה
את צבע תחתונייך
את חזיית חזיותייך
ושאר מחלצותייך
דעי,
דעי כבר עכשיו
את משק הפרפר
כן, זו עת דעת
כן שם, בשיפולי חלצייך
גולם עלום מחלץ כנפייך
נוקר בבטנך,
ומחלץ תשוקותייך
וכשתבואי אז, לבושה
כולך מניפה, כמשק
את תגשי אלי, חוששת, וידיי
אחת על בטנך, תשחרר פרפרייך
השניה מעדנת, כולה, על פנייך
והשאר,
השאר על כל סוגרייך
הס
קלוט את הרחשים האלו באוויר
גלים עדינים של טפיפות
טק טק,
במעלה מדרגותיך
הקשב לאוושת שמלתה
היא פשוט,
באה אליך
וכשאתה מתגלח, ראה
שני חריצים לצדי פיך
לא של גיל הם, של עצב
הקשב כעת לנשימותיה
שים לב, שים לב לקצב
והנה היא, כה יפה, אברותיה
עם גילה, עוד לא ארבעים
אך עם כל כל מאווייה
חודשים של קריעה
אתה בחירתה, כבר מאז
והקשית מעגלי גישותיך
אך עיניה כלות כתמיד
חורצות מלחמות בצידי פיך
נוקבות בך בלא שתדע,
כי תבוא כבר, אדיוט
בשעריך
ואתה מתקדם עם החודשים
לבבות שבורים, בכפות ידיך
ומותיר, ללא כחל,
עוד רבים אחריך
רכבת הרים מטורפת, אתה
יצירתך כמנהיג,
אחר שובל יצריך
האט
הנה, ילדיה גדלים והופכים אנשים
ילדתך נקרעה, ואינה עוד בחייך
ופתע היא עולה במחזה געגועים
ילדכם המשותף לא נוצר עוד
ברחמה, רחמיך
וצליל שמלתה, קול צליל של סופים
יהא מנעם של הגעתם
אל בין הסדינים
כאחרית שלוות תכריכיך
שימי לב לחרכי הירי
ראי עד כמה מתאמץ לו האור
לא תנועת מחאה,
כי אך מרי
איך נלחם בו החושך
מכוח חרמת ההרגל
איך
מונע מן הגפן והתאנה לחדור
ואני מותיר בך סימנים
תשובות זעירות להשקט רפרופייך
כותב פתקים קטנים בכתב סתר
ומטמינם בינות חביון מצוקייך
אז, שם, ידענו. ידענו כמעט את הכל
ידעת את ידיי, ידעתי שדייך
ותמיד, בין מולד למילוא
כולי וריחי בך, במניפת ירכייך
מנבו ועד מובטחת הארץ, עכשיו
יורד כעת אל דממת קריאותייך
חוצה את הירדן, ראי, בואכה עי ויריחו
להקיפך פעמים, עד נפלו חומותייך
ואת, זו המותירה לי סימנים
בשפתך האחת, לא דלות שפתותייך
ואולי וקוראות לי בדרכך, בוא, קח
לרתום את סוסיי, לבדד רתמותייך
שיחתנו פצועה היא, כבין שני הלומים
אצבעות ישתלבו, כן, זכר ונקבה
כי ידענו כבר סער, גם רוגע לצד
עד כילינו אותנו, וכל כלי מלחמה
גופך בגופי, וההפך, עקבות עקבות
לא עוד כלי משחית, עת עיקר ומתום
עת עיר פרזות במדבר, לנטות אוהלנו
וכל מבצר וצריח, התפשטו לעירום
כי
עוד נותר מכתם כפותיי על פניה
כגל עדי עד מתנוסס כמודיע
על כי שבתי, על כי שבה
ולא עוד יהא, אוושתו של מפריע
מי זה נגע בבובתי
מי זה תלש ריסיה
מי זה חילל תומתי
מעביר קנאתי עליה
מי זה נגע לי בנוף
מי וידו כה גסה
מי קרע נוצותיו של העוף
מרושע, בעיניו התרסה
ומי זה קם מן האופל
ומי לא צפה תקומתי
כי קצתי, שוב לא נופל
רוקע, בועט, הנה אני
The avenue of happiness
Is lead by love, inside
Leaning on the ultimate
Of never wondering why
Craving for the feeling
Stemming from your heart
Insisting to be standing
Even if you were hurt
As trust and honesty
Will ever be the base,
While all pretentious words
Are not considered case
The tenderness and silence
That are crossing up your sky
Prevent you from the darkness
Of the threats of fearing why
Letting hope to grow
From within a grain of courage
Challenging the past
Although a frightening baggage
While folding foreign hands
Stitching two shaking hearts
Diminishing effects
Of past existing hurts
And let your mate become
Your inside calling soul
Courageously recalling
What used to be your goal
And suddenly embracing
What seems to be the sprout
Of what you've always dreamed of
Of what you're shouting out
Apparently, you've been there
Hovering flowered fields
Torn apart from promised land
Carrying repulsive heavy shields
So bear in mind some simple truth, that:
What leads toward tranquility, is
Four bearing hands, a lot of shouts
And all those other things, that
May pump two bleeding hearts
So climbing up the ladder, dear
Is the only sense of hope
Instead of scattering poison
For not be falling down the rope
---
2001
גברים, כמה מפתיע, הם גברים. ואנחנו אוהבים בדיוק כמו נשים. באים לקחת ולתת, באים להישאר, לעשות קופה משותפת מכל שיש וכל שיווצר ויהיה. היא תעשה את המקום, אני אשמור שיהיה לעד. כי מאחד ואחת יוצא שלוש. בדיוק כמו בריצ' רצ'.
וכשהיא שואלת, אני עונה לה:
"בסיגריה שאחרי, לאחר שהעננים ירדו,
והעולם התחבר לברגים שלו חזרה,
והשמש החלה לנוע סביבנו כהרגלה,
כשאומר לך שאני אוהב אותה,
אני יודע לבטח,
כי משם אני לא רוצה לזוז,
וכי, רצוי שגם את תתחילי להתרגל למסלול הזה של הכוכבים,
משום שמעתה, אני אהיה מארס ואת ונוס.
וכך זה הולך להישאר,
אפילו עד שהשמש תכבה ותשכיב אותנו לישון שוב,
עד הבוקר הבא.
ככה זה כשאני אוהב אותך.
הדבר הכי יציב הזה של כוח המשיכה והקביעות הברורה של המסלול
ניוטון לא טעה בכל מה שאמר
"יש לך תפוח?"
עכשיו, בית קפה בתל אביב, משהו בסביבות הרצל, לא רחוק מדי מבתי החרושת לרהיטים עתיקים ומכמה חנויות אחרות. הרעיון החדש של לעשן בחוץ ולגמור בפנים מזמן לא עושה לנו כל כך מאוד נעים. בלית ברירת החום וההבל, נכנסים למוד של עיניים צרות כחרכי ירי, נשימה מדודה דרך הפילטר, כי כאן, בפינה, מותר, ובתנועות מאוד מדודות. אבל ממש מאוד וממש מדודות. החום הזה לא טוב כל כך. הוא גומל אותך מחסדים. אז יושבים. ממתינים שמשהו יקרה, כי כלום אינו אפשרי.
"תפריטים קיבלתם?", היא שואלת
"כן, אבל כתובים בשקוף. אולי תגידי מה יש?", איכשהו עונה
"זה וזה, וגם זה זה, ואת זה וזה כמנת היום הזה", היא ממצה
אז הזמנו את הזה. מה זה כבר משנה ביום הזה?
עוד סיגריה. לא כי ממש רוצים. כי פשוט אפשר ולא אומרים לא להזדמנות מן ההפקר. חייב להיות סדר בהפקר, כי אחרת זו הפקרות. חושבים.
שומדבר לא באמת קורה באיזור הזה מלבד ההתעללות היסודית של השמש בכל מי שמעז להפריע לה את רצף הקיפוח. קופחת קופחת. אך אנו בחוץ, כי לא נגמלנו מהעישון. שוליים. ואנחנו מעשנים והזמנו את ה"זה". ממתינים.
פתאום עובר מלאך.
קל לזהות אותו. הוא פשוט נראה כמו מלאך. ככה זה מלאכים, אתה ישר קולט עליהם שהם מלאכים. קלי קלות. מלאך ותו לא. תו הוא לא, אך מלאך באמת.
אז לפני שההיא מגיעה עם הזה, אני רוצה לשאול את המלאך כמה שאלות מנקרות. אני לא היחיד, כולנו רוצים כמה תשובות. המון. ומה אכפת לו בעצם, למלאך, לענות?
מתיישבים.
הוא מוציא כעת נובלס אצילי מכיסו, ללמדנו, שבין אנשים הוא משוטט ובנומך הראוי, כדי להקשיב להם. אם היה שולף מכיס מעילו, כן, מעילו, כי למלאכים אף פעם לא חם עקב הנסיון שיש להם כש"ג, שהם עושים מעת לעת בגיהנום, נניח קאמל, הייתי נרתע מעט. לך תדע אם הוא לא סטייליסט מטרו כזה. אם היה מעלה משם סיגר הייתי שותק. אני נותן כבוד לאלו עם הסיגרים. הם כאלו יודעים ותמיד יותר ממני. קטונתי. אבל נובלס זה בסדר גמור מבחינתי. ואז אני מדבר אליו. בגובה עיניים. כחולות שלי, שקופות שלו. מציע לו עסקה לא רעה בכלל.
הגענו לדיל. הוא יענה ואני מכסה לו את הטיפ. מלאך ריאלי, יש לומר.
ואז מתחילים, אשה וגבר, לשאול את המלאך:
אשה: הכיצד זה, שאלוף נעוריי
פרש זה עתה מעמי, ומצד ילדיי
גבר: הכיצד זה חמק לו אמון
בזו שכשלה, הבטחות עד בלי די
ואני אז נדחף. אין ברירה, ישראל:
אך גם לי שאלות,
חלקן תוהה, השאר עצוב
כי מזומן לי גבריאל
וזמני על כפיו, קצוב
ולמה היא הגיעה אלי,
מרב
למה יש נעה,
כולה הילה לבנה
ומי זה האביר
לקראתו, תהא היא ככלה
ולמה אבא ואמא
הטמינוני מחנק
להביאי הלום קרב
לחיי מאבק
ומדוע, טרם אלי היא
מלאכי היקר
לצעוד עד הסוף,
זה הטוב, או המר
ולמה הצבע,
זה הנועד להחיות
נרצעת אזנו,
וישמש ביומרות
ומדוע מילים,
ברגיל, אהבה
נפנות לרסס
כרימון, באיבה
וכיצד הוא התם
הוא הנקרא לתיגר
בעוד הגנב,
מעשן לו סיגר
ולמה ואיך ומדוע הפשוט
הוא כארץ מובטחת
אל מולה, על נבו, עברת התסכול
הלומי שאלה אל פי פחת
באלוהים, ששילמתי את החשבון כולו. כולל הטיפ, כמובטח, אך את התשובות עוד לא קיבלתי. אולי יש להם פרוצדורה, שם למעלה, של מענה תוך ארבעה עשר ימים או משהו כזה. אני כל כך לא בקיא בבירוקרטיה של מעלה. די לי בסיבוכים הקטנים כאן, של הוא והיא והם ואנחנו וכולנו וההם ומתי כדאי ולמה לא.
אז הדלקתי עוד אחת.
כדי לנשום.
ואחר כך הלכתי משם לחנות ההיא שמייצרת רהיטים עתיקים, ישבתי בטמטומת על כסאו של לואי, ההוא הששה עשר, וחיכיתי שיתנו עוגות. קורט ניוון עוד לא הזיק לאיש, כפי הנראה.
והנה, המהפכה כבר בדלת, מחפשת גם היא מעט קרירות.
וצבע עיניה?
חלוק לבן בלי אף כתם, כי מעולם לא ראה דם אמיתי. כך יושב לו הפסיכיאטר המחוזי, וסביבו קהל כפות של יום שבת בבוקר. גם הם בלבן, הכל לבן. אין דם. יום שבת בבוקר, הכל לבן, ועכשיו שעת סיפור. כל יום הוא שבת שם, במחלקה. כעת שעת סיפור. הוא מקריא להם שורות עכשיו. על שדים ופיות, על טוב ורע, על חופש והפקרות, עם אושר וכושר, ועל קווים ודמותם. מולו, הלומי מכות מסוגים שונים, ישובים מאזיניו. מקשיבים. והם כולם, כל קשב אפשרי. מה כבר יש להם לעשות. קשובים הם עד כלות, ולהיות. הפיות מרחפות בנורמל, האושר ממלא פינותיו, השדים מתכווצים להם בכיסי האנשים הרגילים ומאטים התנהלותם. האנשים שבחוץ רצים לעוד יום יום משובח, אשר בסופו ינחתו על מיטת קשירתם. עורך דין אחד יחצה את רחוב ויצמן וחולצתו צחורה. גם הוא כביכול בלבן. בעוד שעתיים ורבע ייצא משם וכותנתו זו – כופתת, כולה פסים. כאילו הוטל כיוסף אל תוך הבור. ואשה שניה תגלגל עגלת תינוק צווח על מדרכה תל אביבית בינות פירות באושים ושרווליה קצרים כעת. ידיה לבנות. עוד מעט קט ואלו יתארכו לה עד כדי כתונת טירוף של ממש. ומכוניות ינסו לדרוס אופנועים, ואלו שהצליחו, יחמקו עד העונג הבא. שתי נערות במיני וירכיים מתעבות יחצו את הכביש, יחלמו על כל מיני, אבל יגיעו מובסות אל העבר השני. וככה מתנהל לו עולם מתיימר כאילו אמיתי ומרוסן, נורמלי למהדרי מהדרין וללא הידורים כלל. בחדר אחד, לא כל כך רחוק משם, כמטחווי פסיעה ממש, ישובים כפותים ומאזינים לפסיכיאטר המחוזי, הפורש שורותיו. אחת, אחת, אחת. והם הלומי קשב למילותיו. אתה משתדל לא לפספס ולו שורה אחת.
ממעל נראית העננות
ככזו שאינה מאפירה
וגשמים ניטחים על
כל אלו שלא
פרשו כנפיהם, כעוף
לאנשים הקטנים, כך ממעל
שעשו הכל, למען לא הגיע
גליהם אלי חוף
אז ראי,
את הגשם מטיף
וקדרות חשרת עבים
מובילה
את כל כולנו,
יום ביומו
אז בואי ונעוף את ואני
אל הבית הקטן וגג אדום
אל אוכל רועש על מחבת
לעבר כל שיוביל אלי גפן ותאנה
אל נחלת מנוחה ועונג שבת
