הפסיכיאטר המחוזי

חלוק לבן בלי אף כתם, כי מעולם לא ראה דם אמיתי. כך יושב לו הפסיכיאטר המחוזי, וסביבו קהל כפות של יום שבת בבוקר. גם הם בלבן, הכל לבן. אין דם. יום שבת בבוקר, הכל לבן, ועכשיו שעת סיפור. כל יום הוא שבת שם, במחלקה. כעת שעת סיפור. הוא מקריא להם שורות עכשיו. על שדים ופיות, על טוב ורע, על חופש והפקרות, עם אושר וכושר, ועל קווים ודמותם. מולו, הלומי מכות מסוגים שונים, ישובים מאזיניו. מקשיבים. והם כולם, כל קשב אפשרי. מה כבר יש להם לעשות. קשובים הם עד כלות, ולהיות. הפיות מרחפות בנורמל, האושר ממלא פינותיו, השדים מתכווצים להם בכיסי האנשים הרגילים ומאטים התנהלותם. האנשים שבחוץ רצים לעוד יום יום משובח, אשר בסופו ינחתו על מיטת קשירתם. עורך דין אחד יחצה את רחוב ויצמן וחולצתו צחורה. גם הוא כביכול בלבן. בעוד שעתיים ורבע ייצא משם וכותנתו זו – כופתת, כולה פסים. כאילו הוטל כיוסף אל תוך הבור. ואשה שניה תגלגל עגלת תינוק צווח על מדרכה תל אביבית בינות פירות באושים ושרווליה קצרים כעת. ידיה לבנות. עוד מעט קט ואלו יתארכו לה עד כדי כתונת טירוף של ממש. ומכוניות ינסו לדרוס אופנועים, ואלו שהצליחו, יחמקו עד העונג הבא. שתי נערות במיני וירכיים מתעבות יחצו את הכביש, יחלמו על כל מיני, אבל יגיעו מובסות אל העבר השני. וככה מתנהל לו עולם מתיימר כאילו אמיתי ומרוסן, נורמלי למהדרי מהדרין וללא הידורים כלל. בחדר אחד, לא כל כך רחוק משם, כמטחווי פסיעה ממש, ישובים כפותים ומאזינים לפסיכיאטר המחוזי, הפורש שורותיו. אחת, אחת, אחת. והם הלומי קשב למילותיו. אתה משתדל לא לפספס ולו שורה אחת.

לך תדע, אולי זו תהיה השורה הלבנה.