עוצם עיניים ומושיט יד ימין, לא עוזב, ולו לרגע, את חומת האבן המקיפה את העיר הזו, שאין לי שום מושג מה טיבה ואיך היא בטבורה ועיבוריה. חומת אבן מחוספספת, מלוכלכת, אך מבטיחה לי שאגיע, כי כאשר ימינך מונחת תמיד על הקב הזה של חומת האבן של עיר בצורה, מובטח שלעולם תסוב במעגלים מעגלים מעגלים, לעולם לא תאבד דרכך, וכנראה שגם לעולם לא תגיע למחוז חפצך, כי אך נתקעת במחוזות צאתך. מתנשף, מותש, מובס.
עזוב לרגע את היד, עזוב, נו.
צרף את כפותיך זו לזו ושא תפילה ראשונית שכזו. אל תעשה שימוש במילים סדורות. ושים מבטחך בכל עצמך. עכשיו אתה זז באמת, בפעם הראשונה ככל הנראה. אין קיר תומך, אין חומת מגן ואילו העופרת כבר איננה יצוקה, אין עיניים משקרות ואין משתה אחיתופל סביבך.
רק אתה וקולותיך, אתה והנך, ברכותיך וקללותיך.
עכשיו אתה מתחיל לטייל ללא מפה, ללא ידיעה, ועם כוונה מלאה. אתה יכול להגיע לאיבוד, אתה יכול שלא להגיע כלל, אתה תוכל אולי לגעת בגביע הקדוש. הכל זה אולי. והכי רחוק מאותו הלא-לא ממנו יצאת.
הטיול האמיתי הראשון שלי. בכל השאר הייתי תייר בלבד.
ללכת לאיבוד, זה טיול של אמיצים בלבד, מעבר לגבולות יער ת"ק הפרסאות. ליפול אל מעבר לעגול של האופק.
טיול שכזה, אשר אולי יתברר לבסוף כדבר היחיד שזז בעולם הזה.
כן, גם זה אולי.
