הזה של אבא והזה של אמא

הו, אבא אצל השכנה
שעות שלמות הוא לא בבית
ואמא פתאום כה שמנה
עוד קצת, היא אומרת
ואז אבאמא מביאים לי מתנה

לילה אחד התעוררתי
רגיל לשקט וצרצרים
אך הפעם היה זה משהו חדש
לבסוף הבנתי
זה אבא ואמא גונחים

ומרוב ידיעה ומבוכה
עצמתי חזק את העיניים
כולם חושבים שאני קטן
ואני כבר בן שש וכמה ימים
וידעתי פשר הקולות שעלו שם

הפיפי הגדול של אבא
והדבר היפה הזה, שיש לאמי
היו אז בלילה קצת לבד, כל אחד
ולכן נפגשו להם, אחד בשני
בערך שעה של קולות. זה עבד!

ואני גדול וחכם ויודע
שאבא השאיר לה לאמא
המון אבאים קטנטנים
ואפילו עכשיו, כשאני מספר
הם שוחים בתוך אמא, שוחים

וכשאני אהיה לי בגן היום
כששון יציק שוב לשנונית
והיא תשב לידי, כמו גיבור, אל חשש!
האבאים יפגשו משהו אצל אמא
והופ, יש לי אח מעצבן, וחדש

אבל, לא הוגן, לא הוגן
כי כששנונית עושה לי נעימים
ואני חושב, בעצם בטוח, שיש לה
את הדבר היפה ההוא שעושה נעים
בדיוק, אבל בדיוק, כמו לאמא

אז, למה רק לאבא מגיע
לפגוש בלילה את אמא
ולמה הזה של אמי פוגש את הזה של אבי
ואני ישן לי לבד במיטה
ושנונית עם הזה שלה, לא איתי

כי אם תמיד הנעים, זה אח קטן וצורח
ואני הגדול, האחראי, אבל עוד ילד
צריך כל הזמן כל הזמן לוותר
אז אני מעדיף את הזה של שנונית
כי אנחנו גדולים ויודעים להיזהר

רוצה שהזה שלי ייפגש
עם זו של שנונית מהגן
לא רוצה מתנות שבוכות
לא רוצה לא רוצה כזו מתנה
אני רוצה את שנונית עכשיו, להנות

אז:
שאבא ימשיך להמשיך עם השכנה
ואמא תהיה שוב כוסית
וכבר לא שמנה

משום שאני ילד חכם וגדול ויודע
ולכן אדבר היום עם אמא ואבא
ואני בטוח שאני יכול לשכנע!

מליון years דייט

מליון שנה סובב לו האדם בעולם, מתגלגל בין גופות חיים. מליון הוא ממלא המוני טפסים עמוסים לעייפה של אלו, המועמדים להיתקל עמו וללוותו בדרכיו, מדי גלגול או שניים. הוא בן 930, היא בת 680 והילד שיגיע ממילא חגג לא מכבר 1028. וחצי.

והם מחליפים חוויות מימי הביניים ועתות אחרות. וכל אחת מהן מתערבבת לה בין נשימה לנשמה, גבר ואשה וההפך, גבר וגבר, וגם אשה לאשה.

אהבת עד ארעית כדי 3766 שנים, רוקדת לה עם שנאת חינם, 390 שנים לאחר מכן. בשר אחד שאוחדו, מפנה מקומו לזרות מוחלטת, אז, לפני 774 שנות דור, שם לא הכירו איבריו את אבריה, ונשמתם. כן, כה מוחלט שכן.

"שלום"

"גם לך, יוליוס רעי"

"נפגשנו כבר לפני אלפיים, דומני"

"אכן, אחים לנשק היינו"

"אכן, הצדק עמך. נשק היה הסיפור שם"

יורה בו יוליוס כדור של ממש עכשיו, הישר בין עיניו. מול פנים משתאות ולא מאמינות של ההוא מאז, למען יראה ביִראָה את המעגל סגור, בנקישה אחת של הדק משוך. איבחה מיידית אחת ונצרה דרוכה של אלפיים שנה.

מתגלגלים גלגולים

באינספור שפות
אני לך, את לי, תיקוני תיקונים

שפת אלם של ידי אוהבים

אגרופים קמוצים

דבר אלי, רעי אתה כעת, דבר

חמוס את הזר, אז מזמן
רמסהו

שהיה ואינו עוד, חבר
עד שב שנית ממסעות
להדביק ברוק את עדנתנו

מכאן על האדמה עד קצווי הצדק, מגלגלים שנים, רוחות ונשמות. והן לעולם אינן כלות, ואינן שוכחות, ופותחות וסוגרות. נעיצות של נעימות. פגיונות של אהבה, ולחישת נחש של חורשי רעה. כל העת, מאז ולתמיד, בפגישה ראשונה אחת, דרוכים אלי קרב, ששים אלי אהבה. אותו דבר. אותו דבר.

"אני צדק"

"ואני ההפך"

"לי יש ירחים להתהדר"

"ולי ירכיים להתפאר"

"אז בוא נילחם, אהובי"

"כן, זה מפעם,
כי היית יקוד שנאתי"

"כעת לא נדע עוד,
מושאית קנאתי"

וזהו?
לא תם הוא, כי זז הינו.
שלום עליכם פינת בן יהודה, עוד 500 שנה, פלוס מינוס. 9 וחצי בדיוק.

---
(וזה עוד לא גמור. ממשיך להתגלגל עם הכתוב)

הטוב, הרע והמיותר

אז זה הולך ככה.

ארבעים שנה מתנהל אדם ועצמו בעולם, ומגבש לעצמו ראיה. זה חרא, ההוא טוב, השאר מיותרים, והיתרה אהובים. ואהובות מאוד גם. מאוד פשוט. הבכייה הגדולה היא, שלרוב נתקלים בסוגי דברים שלא מותירים תאווה רבה לפגוש עוד. מין תחושה כזו של הבטחה שהופרה.
הנהג שמנסה לדרוס אותך,
האיש שהונה אותַך עם המון סיפורים לפני השפגט והפיג'מה, שנותרה ממנו בתום סגירתו. של השפגט, הכוונה ציפי פרימו של ממש.
החברים שהכזיבו למרות שלא התכוונת שיעשו כן, ואולי אף ציפית ההפך. הספרים שקראת ושעל כריכתם הובטחו הרים וגם גבעות, והרם ביותר שראית בין הדפים הכתובים באמת הוא המילים הגבוהות. 

ונמאס לך. וגם לך. מחפשים אוויר, כולנו. 

ואז.

יום אחד, עוצר למלא דלק באיזו תחנה שלא קרובה לשומקום אבל לא מספיק רחוקה כדי לברוח. המקום הזה, עם האנשים, שאתה לא כל כך משתוקק לפגשם כבדרך שגרה. תחנה של שתי דקות מכל מקום, ורחוקה מלב כל הנהגים. 
ורק אני נכנס אליה כעת.

הפעולה מוכנית לחלוטין. שגרתית. שום דבר מעניין לא יקרה בארבע הדקות הקרובות. בזבוז אמיתי.

המתדלק ניגש אלי. עיניים משועממות, שלי, מביטות אליו.

"מלא, בבקשה", אני מבקש

"בטח בטח", כך הוא

עם הבטח הראשון מנצנצת שן אחת. הבטח השני מגלה זהב שלם.

מתחיל לדבר איתו. ארבע דקות אלו יכולות להניב משהו. לך תדע.

"מאיפה אתה?" אני שואל

"אה, משמה", המתדלק עונה לי. עדיין מחייך

"כלומר?", אני

"אה, אוקראינה. מכיר אודסה?", הוא עונה

"שלום שלום, לא יותר", אני מחייך

"אז איך הרוסים, לדעתך?" אני ממלא במילים ארבע דקות

"חצי חצי. חצי טובים, חצי לא", הוא מהגג

מעניין לי. אני לוקח את זה הלאה. ובינתיים משרד האוצר רץ לי במשאבה בקצב לא רע.

"והמרוקאים, איך הם?", אני ממשיך באנתרופולגיה לעניים, כי יש לי רק ארבע דקות וכעת כבר פחות.

"חצי, חצי", הוא עונה

"כלומר חצי טובים, חצי רעים?", אני מקשה

"בידיוק", הוא מקפיד על ההגיה

"והרומנים?", נשארה לי דקה וחצי

"אמרתי לך, חצי חצי", המתדלק מסכם

עכשיו אני מתחיל להבין. משהו מאוד מהותי.

אם כל העולם הוא חצי חצי. אם ישנו חצי טוב ולעומתו חצי רע.

אם ואם ואם.

ואם עד היום הרוב שפגשתי, לא בהכרח נמנה על מלאכי מרום. ואם כיליתי חצי ממחצית ימיי עד כה, הרי שמעתה נגזר עלי לפגוש את החצי הטוב. רק אותו. כמעט.

יתרת חיים מופלאים יש לפנים.

אז עם חיוך, אומר שלום למתדלק ונפרד.

נכנס לאוטו, מדליק סיגריה, מחייך לעצמי ברוגע, ונושם את כל מה שניתן.

שתי דקות מכאן, שתי דקות משם.

בדיוק באמצע בין הטוב לרע.

טוויטשיט, או סטאלין, מקארתי ו"אוי נפגעתי"

"ילד 44", ספר מומלץ.
מביא אותנו מהבוץ של סטלין לקפה כאן.
כתוב מעולה, מקומם בטירוף. ספר שלוקח אותך. לחלוטין.
בתקופת סטאלין, הכל היה פחד. ללא פחד לא היה סטאלין. די היה באם יחליטו כי אתה אשם משום שלא מצאת חן בעיני מישהו או משום שלא שרתת את עניינו או משום שסתם לא בא לך עליו והוא נוקם כעת, ואף מבלי שידעת זאת, והופ, אתה מוצא עצמך בלוביאנקה, נופש באחד ממכשירי העינויים של הכל כלול שם. עד שתחתום על הודאה. עד שתכנס למסגרת האשמה הזועמת של ממסד רדוף. אשמה ללא זכות שימוע, הוצאה להורג בעודך בחיים, הרס משפחות, החרבת ההווה והעתיד. והכל, אבל ממש הכל בשם הצדק המתחסד ואימת היושבים ממעל קפוצי פה, לב ותחת. מזכיר היטב את ימי "דויטשלנד דויטשלנד אובר אלס".
לא כדאי היה להיות איש בימים ההם.
אולם, כשתמו ימי סטאלין והגיע חרושצ'וב, התהפך כוח השחור הזה, על מחולליו, והם הוקצו ונותרו לבדם, מבוזים.
קוראים לזה אאוטינג.
מזכיר לכם משהו מימינו אנו ומקומותינו כאן ממש?
והפעם, כתבתי בעדינות.

מוצצת

בואי רגע, התקרבי.

חייב לדבר איתך עוד לפני שהקיץ הזה עובר לו, ואת מתחילה לנדוד לעיסוקייך במקומות חמים אחרים.

כל שנה אנחנו חגים את אותו המעגל, חתול ועכבר של ריקוד שגור. אני כאן ואת מגיעה אלי. את בלתי נראית ומרחפת סביבי מדי החלטתך. לעתים מביאה עמך חברה, או קרובת משפחה מדרגה זו אחרת. ותמיד יסתיים המפגש שלנו במציצה.
ואכן, לא תמיד את היחידה שנהנית מהעניין.

כי את רק מוצצת. ותו לא.

לא שיש לי משהו נגד זה, נהפוך הוא, אני אפילו אוהב, אבל למה, בשם אלוהים, זה חייב להסתיים בגירוד, למה?

כי ככה זה קיץ חם.

כי ככה זה עם יתושות.

אהבת שוב

בבת אחד נשבר. רסיסים דביקים על הרצפה ורתיעת אימה מן הקולות. היו ופתע לא. שקט מחורבן משתרר על סביבותיהם ואין למי משניהם את שאר הרוח להסיט את התכריכים. והם נכרכים. הם לא לבנים, והכל כשקט אשכבת אהבה.

ובתום השבעה והשלושים והמאתיים, מתבררים להם ניצני חיות באותה גוויעה לא רצויה, שקרעה נתחים וגידים וקרומים ובנתה תילי קורים של כעס מתייתר.

ובא לך לצעוק להם, אף אם אוזניהם אינן כרויות, כי עדיף להם לשבת תחת עץ התאנה ולא להיתלות כשוטים בענפיה.

שים לב, אתה
שא עיניך
כל מה שסביבך כעת
אינו רק חיי חתול
לא סרק זנב מורם
אף לא היתול

תתנקי, חתולה
תתנקי
הברישי נוצותייך
מאזֶן מלכות, שפמך
יחידה את בחצר
ואין כמותך

רכון על דלפק הבר, איש
עייף
הוויסקי, כדי שלישו
וזו הפעם לךָ געגועיי מיטתכם
מיתה או אמת
וקימת עפר, אהבתכם

לטפי את בטנך
לטפי
אחוזה היא מבעיטתו
ועל אף ולמרות ודווקא
לפתע, סדק באבן ליבך
ומתעוררת בין סדינייך דמותו

ולא,
אל תבשרו להם, כשטן
אל
כי כל שנותר באמת
הוא הדר רקמת כרי מלכות מתחדשת
שאחרת, כל שחי, ויהיה
מת

דו

נדמה שאתה מבין הכל. אחרי הצבא, אחרי הטיול הגדול ההוא, אחרי הלימודים, המשרה הראשונה של האחריות, הראשונה שעיניה כלות למראך. ואולי אף אחרי החתונה הראשונה. אתה מתחיל לכבוש את העולם. וכובשים, הרי, יודעים לאן הם מכוונים. הם יודעים הכל. הם חייבים לדעת הכל, שאחרת גייסותיהם יוותרו מאחור. תשאלו את נפוליאון. הוא ידע. אתה יודע המון. באדנות של מנצח לעתיד, אתה מרסק את סביבותיך לרסיסים בתובנות קבועות. אתה כבר בסוף העשרים שלך. הקריירה מבטיחה, כבר אינך גומר מהר מדי, זוגתך שתחיה ואתה מלהגים לכם דברי אהבה בפרוץ ההורמונים והמשחק בגדולים. הילד החדש גם הוא חותם של ידע עבורך. אתה, כולך, גבר.

ואז הולך לך דוד. מת. לא משהו ממש קרוב. אבל מספיק מוחשי, כדי שתדע שלא בכל הנך שולט. סדק ראשון בעטיפת הבטחון המופגן. ראשון.

והנה, מתערערים להם יחסיך עם זוגתך. אתה כבר לא בטוח בך. וההיא שהגיע עם המיני לעבודה, אינה נותנת לך מנוח בעודך במיטה. חושב עליה. על כמה שאולי פספסת בדרכך היודעת והמצויירת. ואולי היא צויירה בידי אחרים ואתה רק הלכת בה. ספק שני.

ואז היא עוזבת. עם הילד. בנעימות, לא במריבה. לא נותנת לך להיאחז בכעס עליה כאנקול להיתלות בו, ולצאת מהמעמקים. היא עוזבת את הבית הגדול שלכם אולם אתה הוא זה שנזרקת מהמשפחה. לילה ראשון בלי אמא. היא היתה מעין כזו עבורך. אולם מעולם לא באמת. המשך ישיר ונעים למה שחווית בילדותך המוגנת.

ואתה לא מבין פתאום מה השתבש. היה ברור וסלול ולפתע חתחתי חיים. ספק שלישי מתנחל אצלך.

אתה בן חלוף. אתה תמות מתישהו, אנשים יחלפו על פניך. חלוף מאוד.

ואז, המאהבת הראשונה. ואתה גמרת מהר מדי. גמגמת ביושבך מולה. ואחר כך השניה, והחמישית. והנה, אתה כבר שוחה במים עכורים. מקצוען. מבין בכל כבר, רק שזה כבר דברים אחרים. ימי האתרוג שהיו, חלפו. כעת אתה נלחם. רואה את הילד פעמיים בשבוע. ואת בטנה המתעגלת של גרושתך, שהקדימה אותך והבינה שאתרוגים נרקבים אחרי סוכות.

ואתה, מתוך הכרת הבדידות, מפיל חללים בדרכך. איש מקסים, הנדמה בעיני הסביבה אחרת מדמותך הנשקפת במראה.

אתה מבין עכשיו כמעט הכל, אבל מפרפר. מאוד ממוקד. כבר בן 40 פלוס, ולא מעט, גבר שהבשיל. מכיר היטב אנטומיה, תוהה עדיין על שני המינים.

וכבר כתבתי בעבר, וזה אולי יסכם:

אני מבין בידיים
אני מבין בשדיים
אני מבין בשפתיים
אני מבין בירכיים
אבל
אני לא מבין בשניים
עדיין

והנה, המסע האמיתי מתחיל עכשיו.

שחרר את מה שהנך יכול, כתוב על מצחך – קבצן של אהבת אמת.

ועכשיו, בוא נראה מה יקרה.

יום חם מאוד - מיומנו של עובד כפיים

עובד כפיים אני. ככה זה. לא קל בכלל בימים חמים שכאלו של יולי אוגוסט. אפילו זמר מפורסם שר על הגיהנום הזה.

יושב במשרד, קופא מקור של המזגן שאב הבית החליט לשים אותו על 12 מעלות, מתחת או מעל האפס, לא ממש חשוב כבר, מסתכל על שתיים מהפקידות של המשרד השכן, העוברות מול הדלת עם עקבים וחיוך, רואה את מחלק התה ההומו, שלא מבין את מה שלא יבין לעולם - שגברים מעדיפים קפה. זהו בערך.

יום חם היום. לוהט.

מתבונן סביב ורואה את העובדים, להם אני משלם את שכרם, מתאמצים ביותר למצוא חן בעיני, ועושים את כל מה שלא נדרש כדי שזה יקרה.

כל שנותר לי הוא למחוא להם בגין ההשתדלות.

עבודת כפיים ביום חם.

לא קל.

ילד מסוכן

אתן מכירות את זה. כל כך מכירות את זה. מישהו כזה, אשר בא פתע ולאחר זמן רב מדי, בו המתנת עם השלמת הפשרה המשמשת לדראון, גם הצליח לגעת. מישהו כזה שלא ציפיתן לפגוש לאחר יותר מדי דייטים מעוייפים, שלאחריהם נבנה לכן קן חמים כזה של אכזבות מיותרות. והנה, תשוב השורה הקבועה למכשיר הטלפון הנייד שלכן "מניאק/דפוק/בנזונה". שורה קיימת אצל זו או אחרת. שורה שהכיתוב בה תמידי ורק המספר מתחלף. כל פעם יש מישהו תורן, המשמש בתפקיד, בא, נבר ונעלם.

אז הנה, זה הסיפור של האחר. של אותו האחד שרצית, שנגע לך בלבלב (שהוא גם תיאור של משהו בפנים וגם פעמיים לב). יש לו ייעוד. יש לו סיבות.

ויש עליו. זה שלו, לא שלך. ואת רוצה להפוך את שלו לשלכם.

והוא תמיד יאהב אותך. ועוד אחרות. ואז, בטרם טמינתו בעפר, שם בהלווייתו, תאלצי לבחור:

מימין, אלו שיבכו על לכתו,

משמאל, אלו שעדיין ירצו לוודא כי העפר ייכנס אל תוך פיו.

זה שכבש אותך.

אבל את אהבת אותו והוא אולי שבר את ליבך. אותו לב, שנדמה והיה טיפה של אבן תקופה ארוכה ומזויינת, בה הלכת לחפש כאבימ במקומות אחרים ובאת לאחר מכן לבקש מחילה מעצמך אצל אנשים זרים.

אבל חשבי נא לרגע. אולי לא היה שלך לבסוף, אך הגיע אלייך והוכיח לך שיש אהבה בעולם ומה עוצמתה. לאחר זמן כה רב, שנואשת מפרצופים דהויים מולך בבית קפה ואלו שהיו מעלייך בפישוקך.

ועכשיו, את זו העומדת בפישוק וקורעת רגלייך,שוב, משום הבלתי אפשרי. ימין או שמאל, ולא נותרת הברירה, אלא לבחור.

ההיית או שיט?

אז, באיזה צד של הלוויה תבחרי כעת?

בוא ילד, המשך

תגיע כאילו כלום

שב מולי, קבל

אל תקריב מאום

לא מבקשת עדיין

מולי, ילד, שב מולי

רק הייה ממך, עוד

ואחר כך, בוא לידי

ואני לא התכוונתי

ואני לא רגילה

כל כך מצולקת

משנות זחילת מחילה

ואתה, בלי משים

אם ההפך, כי מוחלט

בהינף להט קלילות

מרסק לי כל מקלט

עוד קפה וסיגריה

כאילו שגרה מהלכת

אין גלים, אף רוגע

ובטני מתהפכת

ממצח נחושה, של

להוריד לי הבגדים

בתוך בית הקפה

והעירום, במלבושים

מי שמך להפר לי

איזוני גיהנומותיי

למול השאר שנברו בי

ולא נגעו בצפונותיי

ילד איש

והולך ובא

פעם שם

פעם הווה

לא באמת שלי יהיה הוא

וחייבת כאן

אותך כעת,

איש מסוכן

עזוב את הקיר

עוצם עיניים ומושיט יד ימין, לא עוזב, ולו לרגע, את חומת האבן המקיפה את העיר הזו, שאין לי שום מושג מה טיבה ואיך היא בטבורה ועיבוריה. חומת אבן מחוספספת, מלוכלכת, אך מבטיחה לי שאגיע, כי כאשר ימינך מונחת תמיד על הקב הזה של חומת האבן של עיר בצורה, מובטח שלעולם תסוב במעגלים מעגלים מעגלים, לעולם לא תאבד דרכך, וכנראה שגם לעולם לא תגיע למחוז חפצך, כי אך נתקעת במחוזות צאתך. מתנשף, מותש, מובס.

עזוב לרגע את היד, עזוב, נו.

צרף את כפותיך זו לזו ושא תפילה ראשונית שכזו. אל תעשה שימוש במילים סדורות. ושים מבטחך בכל עצמך. עכשיו אתה זז באמת, בפעם הראשונה ככל הנראה. אין קיר תומך, אין חומת מגן ואילו העופרת כבר איננה יצוקה, אין עיניים משקרות ואין משתה אחיתופל סביבך.
רק אתה וקולותיך, אתה והנך, ברכותיך וקללותיך.

עכשיו אתה מתחיל לטייל ללא מפה, ללא ידיעה, ועם כוונה מלאה. אתה יכול להגיע לאיבוד, אתה יכול שלא להגיע כלל, אתה תוכל אולי לגעת בגביע הקדוש. הכל זה אולי. והכי רחוק מאותו הלא-לא ממנו יצאת.

הטיול האמיתי הראשון שלי. בכל השאר הייתי תייר בלבד.

ללכת לאיבוד, זה טיול של אמיצים בלבד, מעבר לגבולות יער ת"ק הפרסאות. ליפול אל מעבר לעגול של האופק.

טיול שכזה, אשר אולי יתברר לבסוף כדבר היחיד שזז בעולם הזה.

כן, גם זה אולי.

נעה פלד, אורלי יגן, מרב פלד

כעת
עומד אני מעל קבר בתי החיה

ונאשם קבל מלהגי הטירוף

על כי במו ידיי רצחתיה

הם לא יניחו, עד כי גווי הזקוף

ינוח לו שם, מובס ושפופ

ולא עוד אסכים להפשיל אדרתי

ולא עוד ינוח לו הצדק בסדום

כי כעת הוכרזה מלחמת קיום

זה הם והרקב, שחיתות עמורה

ודמי עודנו סמוק ואדום

עד כה חמלתי בעת כמור רחמיי

על אסופות זבלי פשע, היותכם אבק האדם

שאנסו ורצחו ושיקרו עד מתום

ורוחצים אתם כקאפו, בנקיון כפיכם
לבושים בביזוי, כאותו מלך עירום

אך אלוהים ממעל, אל רחום ויודע

שעונו של הטבע ותכלית היקום

הזחיל לו סרטן בבטנו של אחד

ללמד כי הצדק מואר מן השחור

להפככם לנכים, תחתיי הוא ייקום

שנים חוגגים הם, עם פאות צדיקים

מרחיקים כל מוכיח, מעשה טיראנים

אך מלאכי השרת, מיומנות ידיהם

יהפכו ימי רומי ועולז וגופה חרוכה

לעליבות מכמירה, של
חשבון אחרית הימים

מחפש אהבה?

עיצוב גרפי מושלם: גילי

כן כל יום פורים

יש לך פור, היא אומרת

הפור נפל

אין כל כך הרבה שמחה

כשפורים חוגג לו

כל השנה

תחפושות וגלימות

כל השנה

משחקי מחבואים

כל השינה

ישנים ישנים

נשים, אנשים

מתיימרים כמחפשים

אז אומרים

ואומרים

ואומרים

וילד עם אקדח

עומד על שרפרפ

מבט של יודע

מתבונן כשרף

"ידיים למעלה"

כולנו

בעיניו עירומים

אז או שאתה באמת

או שאתה סתם

מת!

תמיד פולני נוסע לדרום אמריקה מחר

סופסופ השתחרר מהצבא. חיכה לזה כבר זמן רב ותכנן, כאסירי לפני שחרור המתאר את רגע עזיבתו את שערי הכלא, את הטיול הזה לדרום אמריקה. לטפס על האנדים רק כי הם שם, להיות רחוק, וגבוה. רחוק מהמשפחה, רחוק מהוויה, רחוק מאמא קצת, שנולדה יותר מדי לסבתא שנולדה יותר מדי בפולניה.

מחר בבוקר הוא טס לרומא, משם הוא ממשיך עם ואריג לריו.

עכשיו הוא אורז. אמא עומדת לידו בפתח החדר. ושפם.

"גרביים ארזת?"

"כן"

"סוודרים?"

"גם"

"ומה תאכל"

"מה שיהיה לאכול שם"

"אתה כבר יודע לכמה זמן זה הטיול הזה?"

"אין לי מושג עדיין. אולי אפגוש מישהי שאתאהב בה, למשל. ואז זה יתארך"

"אתה רוצה להגיד לי שאתה יכול להישאר שם יותר זמן בגלל מישהי ולשכוח אותנו כאן, שנתגעגע?"

"בהחלט ייתכן. אולי אפילו אלמד שם משהו אצל האינדיאנים בפרו"

"תלמד משהו מהאינדיאנים בפרו. מה אתה אומר. וזה אומר שיכול להיות שלא תחזור בזמן באוקטובר לאוניברסיטה?"

"כן. אולי. מי יודע מה יהיה"

"אוי"

"ותתקשר אלינו כל הזמן?"

"לא יודע. מדי פעם, אמא. לא קל העניין עם הטלפונים שם. אבל אשלח מיילים, כשאוכל"

"מה זה מיילים?"

"לא חשוב"

"וככה תתן לנו להתגעגע ולא לדעת מה קורה איתך ואם אתה בסדר? לא נהיה חסרים לך קצת?"

"כן. קצת."

"רק קצת?"

"לא. הרבה יותר. תני לי להמשיך לארוז אמא, חייב לגמור כאן. צריך עוד לנסוע לג'ו להיפרד ממנו ומכמה חברים אחרים"

"ערב לפני הנסיעה שלך ואתה הולך לבלות עם חברים במקום איתנו? מה זה? לא רוצה כבר את הבית שלך?"

"רוצה, אמא. אבל הבטחתי. חברים, את יודעת"

"ומה יהיה שם? תשתה סמים?"

"אולי. אם יהיה מעניין"

"באמת? אוי. אז אנחנו נשב כאן כל הזמן ונדאג לך? לא נוכל לישו ככה. אני רואה כבר מה הולך לעבור עלינו עכשיו"

"לא נורא. תתגברו. אני באמת נוסע להנות כמו שלא נהניתי מעולם"

"אתה לא נהנה להיות בבית אחרי הצבא? מה מעניין שם יותר מכאן?"

"אינדיאנים ותיירות מדנמרק"

"שיקסה? לכזו התכוונת קודם? אוי. לאף אחד מהחברים שלנו אין ילד עם שיקסה"

"אני כבר לא ילד, אמא"

"תמיד תהיה הילד שלנו"

"כן, מכיר את המשפט"

"ואם אבא או אני לא נרגיש טוב ויקרה משהו. איך נודיע לך?"

"באימייל"

"מה זה אימייל?"

"לא חשוב. ג'ו כבר יסביר לכם"

"המרוקנער יסביר לנו מה זה הדבר הזה? ימים טובים הגיעו"

"אמא. הלכתי לג'ו"

"אכלת משהו היום?"

למחרת, 5 בבוקר, עם תרמיל אחד גדול, מזרון מגולגל לו למעלה וכל כולו חיוך, הוא עומד בנתב"ג ועונה לשאלות הסלקטור.

"כן"

"לא"

"לא"

"דרום אמריקה"

"נתנו לך משהו להעביר?"

"כן"

"מה נתנו לך להעביר?"

"רגשות אשמה!"

מעשה בשרוכי נעליים

ישבנו לנו ולעצמנו, שנינו, לבד בתוך המולת האחרים, בתוך איזו גומחת בר מוארת באיטיות בעיבורה של תל אביב ולאו דווקא בטבורה הנחשב. הספה היתה פינתית אני חושבת, מרופדת בפסים מכל מיני צבעים שאינם ממין העניין. היה לי נוח. אחר כך היה לי עוד יותר נוח. היו המון מילים בינינו בהחליפן את מיקומן, מפי שלי לאוזניו שלו, ומפיו שלו לאוזניי השתיים. מקרוב, מקרוב יותר, מרחוק קצת ומקרוב מאוד.

מי הקשיב להן כלל, ואת מי הן עניינו? ניגונן וקיומן היו חשובים לאין ערוך מתוכנן. ידיו רפרפו באיזורי, ידיי שלי החזירו תשובותיהן, ושם היה השיח האמיתי.

ברקע היה רעש משתנה של הנוכחים שהתקדמו במעלה משקאותיהם. לרוב היה זה צחוק משוחרר וקולות מתגברים. כדורגל של מונדיאל גם הוא נתן טיפה צבע לאיזור שמחוץ לאזורנו. ואנו שנינו, מאחורי הקוליסות. פלאי קלעים של ממש.

הורדתי נעליים ונותרתי בגרביים הלבנים שלי. יש מידה של חופש וקרבה בהורדת נעליים, בכל מקום בו תהיי, כביכול אומרת את לעצמך ומפזרת זאת לכל הסביבה החשובה לך מאוד, שאת כאן, לא רוצה ללכת, ונעים לך כבית. ובוא נישאר עוד רגע קט. ועוד אחד לאחריו.

אחר כך, הלכנו, לא לפני שנעלתי את נעליי והותרתי שרוכיהן פרומים, וכך אמרתי לו, בדרכי, שאני עדיין שם, איתו.

ולמטה, ברחוב, הוא נגע קלות בכתפי, עצר את מהלכנו האיטי, זה שלא רצה להגיע לאוטו.

עצרתי. לא תמיד נושמת.

"את תפלי ככה עם השרוכים פתוחים", הוא אומר לי

ואז הוא מתכופף, נשען עם ברכו האחת על המדרכה, השניה מכופפת לה ביציבות בקדמתו, וברוב ריכוז, שכולו בי, שורך את נעלי הימנית ולאחר מכן את השמאלית. באצבעות מיומנות, כאלו שיודעות לקחת ולקשור קשרים.

ואז ידעתי, כי התאהבתי בו.

שח ומט ברוטשילד

רוטשילד פינת מאז"ה. תל אביב, מאי 2009.

נעים לשבת שם. פעם היו קיוסקים באמצע השדרה והיום הפכו לאספרסו בר. כי בתל אביב כבר לא שותים גזוז. גזוז לא עושה פיק אפ. אספרסו והפוך ומקיאטו ודופיו וחרטטיו עושים את זה יותר. הרבה יותר פיקים של מעט מאוד אפ.

קשה לי לראות מישהי עם גולדן זכר (תמיד זה יהיה זכר. עליו אפשר לסמוך, כי הוא כבר כלב ואין צורך להפוך אותו לכזה) מבקשת גזוז פטל ומצליחה להאמין שמישהו ייגש אליה ואולי אפילו יתעניין טיפה. טיפת פטל אולי. לא מספיק. היא רוצה אותו בדופיו, להשלים שנות בדידות. כפול.

הגולדן שלה חסר כל סגנון. הוא מתעניין עכשיו באיזו מעורבת חסרת צורה עם עין אחת לא משהו. היא מתעניינת בחסר צורה אחר. אבל כל עוד הוא זכר ונושם – די לה בכך.

יושבת בחוסר אכפתיות מוקפד על אחד הספסלים המעטים שם. לבושה תואם. כפכפים מוזנחים ואופניים מושקעים. מזלה הוא, שבדרך הביתה, יש ירידה. כוחה לא יעמוד לה לדווש בעליה אחרי מאמצי אי-מאמץ כזה.

כמו ערבה המקום הזה. ציידים ודייגות. ערבה בוכיה. שני אנשים יושבים על הדשא ליד ומשחקים שחמט. אחד מהם נראה נחמד. השני נראה לא מעורב. רק שחמט. מצד אחד – הם מאוד פשוטים ואי אכפתיים. מצד שני, טעוני אינטלקט. ואולי השילוב הזה יחסוך מהם חצי מחיי המין השופעים שלהם. החצי שהם חושבים עליו או זה עליו הם מדברים. אולי ההיא עם הגולדן תיגש, תעשה סימן, משהו. אולי תתקרב. ואז היא תראה איך אני שם מט אלגנטי לזה שמולי. מי ששם מט כזה, ועוד בשדרה, בצורה אגבית לחלוטין, בטח יש לו גדול. ואולי הוא גם יוכל לשים לה מט. כל שהיה לה עד כה היה רק שח. איומים בזוגיות. מעולם לא משהו שננעל וסיים את הסיפור.

היא: חייבת לסיים את זה ולמצוא. דמי השכירות על הכלב עולים לה המון, והיא תהא חייבת להחזירו עוד שבוע. משכורתה לא מספיקה כדי לשלם בעבורו.

הוא: נכון שהוא עובד ומרוויח לא רע, אבל ההוא שממול, שתמיד יפסיד לו במט ברגע הנכון, עולה לו יותר מדי.

הם חייבים ללכת לישון יחד עכשיו. עניין של חסכון.

חסכון, שאם יתחבר להם, הרי שיתברר כהמון. מליון של מטמון.

עלילות ה-GPS בעורף האויב

עכשיו, כשאנחנו יודעים את עלילות משה בארץ הקודש, מלווה בקולה הענוג של הדוברת במבטא עברי תקני, מה הסיבה שלא נחשוב על שינויים?

אז ככה,

הסיטואציה: 205 מטר לפני הצומת בו פונים ימינה

מורה ביסודי

הבינותי שאתה מעוניין לפנות ימינה.

ובכן, בעוד 200 מטר, אם לא תלעס שוב את המסטיק שלך, אתה פונה ימינה.

חמישה מטר לאחר מכן, לא חמש מטר, ימתין לך תרגיל בחשבון ופתק להורים.

תל אביבית

בינינו, אני לא כל כך מכירה כאן, כי זה לא שינקין כאילו, אבל עוד מאתיים מטר כזה? אתה לוקח ימינה, כאילו נזהר על השלט של שלום עכשיו, כזה? טוב חומד, אני זזה לשתות מקיאטו, כאילו קפה, כזה חלש בלי קצף נורא. צ'או.

פולניה

שוין, עוד 200 מטר אתם תפנו ימינה. אני כבר אשאר כאן לבד, בחושך. וחבל שקיץ עכשיו ואני לא יכולה להוסיף ולומר שגם בקור. סעו לכם ילדים, תפנו שם, אני כבר אסתדר לי כמו שאני רגילה. ושלא תשתו לי חשיש!

פרחה

ממי, עוד מאתיים וחמש מטר אתה שובר את ההגה ימינה.

מה אמרתי לך, חתיכת חרא (אחרי שפספסת) – מאתיים וחמש ועוד כמה סנטים וזהו. תראה כמה אני מזיעה עלייך עכשיו, נשמה, כל הבלונד מתפזר לי עכשיו מהעצבים. טפי עליך, זה גבר זה, לא יודע לשבור ימינה את ההגה, מה אתה עושה עם היד שלך במקום?

רווקה "מחפשת אהבה"

מאתיים מטר? מה יש שם? יש שם זכר חי ונושם? אתה פנוי להובלה?

אגב, ההורים שלי, זה מאה מטר אחרי המאתיים מטר שלך. שלנו?

ועכשיו ביידיש

נו, יקוואַלייזער, צוויי הונדערט מעטער איר זאָגן? עס נאָר אַינגעלאַ, איר 'רע געגאנגען אַז וועג צוויי הונדערט יאַרדס, דעם פּראָונאַנסייישאַן איז (פרעמד אַרבעטער) צו ווענדן רעכט און שלום אויף ישראל.