בן יהודה זה יופי של רחוב אבל האיש עצמו כנראה לא משהו.
תראו.
בגד כפת בראש מילה.
תחשבו עכשיו שוב.
יהודי ומילה ועוד מלבישים וכופתים?
זו שפה זו?
בגד כפת בראש מילה. בעצם, כולה קונדום!
זהו, עוקף את בן יהודה ונוסע דרך דיזנגוף.
לו לפחות היתה צינה, ולי ציניות.
תזכרי,
תזכרי עכשיו
איך תהיה הפגישה, איך
לילה, לא שקיעה
את צבע תחתונייך
את חזיית חזיותייך
ושאר מחלצותייך
דעי,
דעי כבר עכשיו
את משק הפרפר
כן, זו עת דעת
כן שם, בשיפולי חלצייך
גולם עלום מחלץ כנפייך
נוקר בבטנך,
ומחלץ תשוקותייך
וכשתבואי אז, לבושה
כולך מניפה, כמשק
את תגשי אלי, חוששת, וידיי
אחת על בטנך, תשחרר פרפרייך
השניה מעדנת, כולה, על פנייך
והשאר,
השאר על כל סוגרייך
הס
קלוט את הרחשים האלו באוויר
גלים עדינים של טפיפות
טק טק,
במעלה מדרגותיך
הקשב לאוושת שמלתה
היא פשוט,
באה אליך
וכשאתה מתגלח, ראה
שני חריצים לצדי פיך
לא של גיל הם, של עצב
הקשב כעת לנשימותיה
שים לב, שים לב לקצב
והנה היא, כה יפה, אברותיה
עם גילה, עוד לא ארבעים
אך עם כל כל מאווייה
חודשים של קריעה
אתה בחירתה, כבר מאז
והקשית מעגלי גישותיך
אך עיניה כלות כתמיד
חורצות מלחמות בצידי פיך
נוקבות בך בלא שתדע,
כי תבוא כבר, אדיוט
בשעריך
ואתה מתקדם עם החודשים
לבבות שבורים, בכפות ידיך
ומותיר, ללא כחל,
עוד רבים אחריך
רכבת הרים מטורפת, אתה
יצירתך כמנהיג,
אחר שובל יצריך
האט
הנה, ילדיה גדלים והופכים אנשים
ילדתך נקרעה, ואינה עוד בחייך
ופתע היא עולה במחזה געגועים
ילדכם המשותף לא נוצר עוד
ברחמה, רחמיך
וצליל שמלתה, קול צליל של סופים
יהא מנעם של הגעתם
אל בין הסדינים
כאחרית שלוות תכריכיך
שימי לב לחרכי הירי
ראי עד כמה מתאמץ לו האור
לא תנועת מחאה,
כי אך מרי
איך נלחם בו החושך
מכוח חרמת ההרגל
איך
מונע מן הגפן והתאנה לחדור
ואני מותיר בך סימנים
תשובות זעירות להשקט רפרופייך
כותב פתקים קטנים בכתב סתר
ומטמינם בינות חביון מצוקייך
אז, שם, ידענו. ידענו כמעט את הכל
ידעת את ידיי, ידעתי שדייך
ותמיד, בין מולד למילוא
כולי וריחי בך, במניפת ירכייך
מנבו ועד מובטחת הארץ, עכשיו
יורד כעת אל דממת קריאותייך
חוצה את הירדן, ראי, בואכה עי ויריחו
להקיפך פעמים, עד נפלו חומותייך
ואת, זו המותירה לי סימנים
בשפתך האחת, לא דלות שפתותייך
ואולי וקוראות לי בדרכך, בוא, קח
לרתום את סוסיי, לבדד רתמותייך
שיחתנו פצועה היא, כבין שני הלומים
אצבעות ישתלבו, כן, זכר ונקבה
כי ידענו כבר סער, גם רוגע לצד
עד כילינו אותנו, וכל כלי מלחמה
גופך בגופי, וההפך, עקבות עקבות
לא עוד כלי משחית, עת עיקר ומתום
עת עיר פרזות במדבר, לנטות אוהלנו
וכל מבצר וצריח, התפשטו לעירום
כי
עוד נותר מכתם כפותיי על פניה
כגל עדי עד מתנוסס כמודיע
על כי שבתי, על כי שבה
ולא עוד יהא, אוושתו של מפריע
מי זה נגע בבובתי
מי זה תלש ריסיה
מי זה חילל תומתי
מעביר קנאתי עליה
מי זה נגע לי בנוף
מי וידו כה גסה
מי קרע נוצותיו של העוף
מרושע, בעיניו התרסה
ומי זה קם מן האופל
ומי לא צפה תקומתי
כי קצתי, שוב לא נופל
רוקע, בועט, הנה אני
The avenue of happiness
Is lead by love, inside
Leaning on the ultimate
Of never wondering why
Craving for the feeling
Stemming from your heart
Insisting to be standing
Even if you were hurt
As trust and honesty
Will ever be the base,
While all pretentious words
Are not considered case
The tenderness and silence
That are crossing up your sky
Prevent you from the darkness
Of the threats of fearing why
Letting hope to grow
From within a grain of courage
Challenging the past
Although a frightening baggage
While folding foreign hands
Stitching two shaking hearts
Diminishing effects
Of past existing hurts
And let your mate become
Your inside calling soul
Courageously recalling
What used to be your goal
And suddenly embracing
What seems to be the sprout
Of what you've always dreamed of
Of what you're shouting out
Apparently, you've been there
Hovering flowered fields
Torn apart from promised land
Carrying repulsive heavy shields
So bear in mind some simple truth, that:
What leads toward tranquility, is
Four bearing hands, a lot of shouts
And all those other things, that
May pump two bleeding hearts
So climbing up the ladder, dear
Is the only sense of hope
Instead of scattering poison
For not be falling down the rope
---
2001
גברים, כמה מפתיע, הם גברים. ואנחנו אוהבים בדיוק כמו נשים. באים לקחת ולתת, באים להישאר, לעשות קופה משותפת מכל שיש וכל שיווצר ויהיה. היא תעשה את המקום, אני אשמור שיהיה לעד. כי מאחד ואחת יוצא שלוש. בדיוק כמו בריצ' רצ'.
וכשהיא שואלת, אני עונה לה:
"בסיגריה שאחרי, לאחר שהעננים ירדו,
והעולם התחבר לברגים שלו חזרה,
והשמש החלה לנוע סביבנו כהרגלה,
כשאומר לך שאני אוהב אותה,
אני יודע לבטח,
כי משם אני לא רוצה לזוז,
וכי, רצוי שגם את תתחילי להתרגל למסלול הזה של הכוכבים,
משום שמעתה, אני אהיה מארס ואת ונוס.
וכך זה הולך להישאר,
אפילו עד שהשמש תכבה ותשכיב אותנו לישון שוב,
עד הבוקר הבא.
ככה זה כשאני אוהב אותך.
הדבר הכי יציב הזה של כוח המשיכה והקביעות הברורה של המסלול
ניוטון לא טעה בכל מה שאמר
"יש לך תפוח?"
עכשיו, בית קפה בתל אביב, משהו בסביבות הרצל, לא רחוק מדי מבתי החרושת לרהיטים עתיקים ומכמה חנויות אחרות. הרעיון החדש של לעשן בחוץ ולגמור בפנים מזמן לא עושה לנו כל כך מאוד נעים. בלית ברירת החום וההבל, נכנסים למוד של עיניים צרות כחרכי ירי, נשימה מדודה דרך הפילטר, כי כאן, בפינה, מותר, ובתנועות מאוד מדודות. אבל ממש מאוד וממש מדודות. החום הזה לא טוב כל כך. הוא גומל אותך מחסדים. אז יושבים. ממתינים שמשהו יקרה, כי כלום אינו אפשרי.
"תפריטים קיבלתם?", היא שואלת
"כן, אבל כתובים בשקוף. אולי תגידי מה יש?", איכשהו עונה
"זה וזה, וגם זה זה, ואת זה וזה כמנת היום הזה", היא ממצה
אז הזמנו את הזה. מה זה כבר משנה ביום הזה?
עוד סיגריה. לא כי ממש רוצים. כי פשוט אפשר ולא אומרים לא להזדמנות מן ההפקר. חייב להיות סדר בהפקר, כי אחרת זו הפקרות. חושבים.
שומדבר לא באמת קורה באיזור הזה מלבד ההתעללות היסודית של השמש בכל מי שמעז להפריע לה את רצף הקיפוח. קופחת קופחת. אך אנו בחוץ, כי לא נגמלנו מהעישון. שוליים. ואנחנו מעשנים והזמנו את ה"זה". ממתינים.
פתאום עובר מלאך.
קל לזהות אותו. הוא פשוט נראה כמו מלאך. ככה זה מלאכים, אתה ישר קולט עליהם שהם מלאכים. קלי קלות. מלאך ותו לא. תו הוא לא, אך מלאך באמת.
אז לפני שההיא מגיעה עם הזה, אני רוצה לשאול את המלאך כמה שאלות מנקרות. אני לא היחיד, כולנו רוצים כמה תשובות. המון. ומה אכפת לו בעצם, למלאך, לענות?
מתיישבים.
הוא מוציא כעת נובלס אצילי מכיסו, ללמדנו, שבין אנשים הוא משוטט ובנומך הראוי, כדי להקשיב להם. אם היה שולף מכיס מעילו, כן, מעילו, כי למלאכים אף פעם לא חם עקב הנסיון שיש להם כש"ג, שהם עושים מעת לעת בגיהנום, נניח קאמל, הייתי נרתע מעט. לך תדע אם הוא לא סטייליסט מטרו כזה. אם היה מעלה משם סיגר הייתי שותק. אני נותן כבוד לאלו עם הסיגרים. הם כאלו יודעים ותמיד יותר ממני. קטונתי. אבל נובלס זה בסדר גמור מבחינתי. ואז אני מדבר אליו. בגובה עיניים. כחולות שלי, שקופות שלו. מציע לו עסקה לא רעה בכלל.
הגענו לדיל. הוא יענה ואני מכסה לו את הטיפ. מלאך ריאלי, יש לומר.
ואז מתחילים, אשה וגבר, לשאול את המלאך:
אשה: הכיצד זה, שאלוף נעוריי
פרש זה עתה מעמי, ומצד ילדיי
גבר: הכיצד זה חמק לו אמון
בזו שכשלה, הבטחות עד בלי די
ואני אז נדחף. אין ברירה, ישראל:
אך גם לי שאלות,
חלקן תוהה, השאר עצוב
כי מזומן לי גבריאל
וזמני על כפיו, קצוב
ולמה היא הגיעה אלי,
מרב
למה יש נעה,
כולה הילה לבנה
ומי זה האביר
לקראתו, תהא היא ככלה
ולמה אבא ואמא
הטמינוני מחנק
להביאי הלום קרב
לחיי מאבק
ומדוע, טרם אלי היא
מלאכי היקר
לצעוד עד הסוף,
זה הטוב, או המר
ולמה הצבע,
זה הנועד להחיות
נרצעת אזנו,
וישמש ביומרות
ומדוע מילים,
ברגיל, אהבה
נפנות לרסס
כרימון, באיבה
וכיצד הוא התם
הוא הנקרא לתיגר
בעוד הגנב,
מעשן לו סיגר
ולמה ואיך ומדוע הפשוט
הוא כארץ מובטחת
אל מולה, על נבו, עברת התסכול
הלומי שאלה אל פי פחת
באלוהים, ששילמתי את החשבון כולו. כולל הטיפ, כמובטח, אך את התשובות עוד לא קיבלתי. אולי יש להם פרוצדורה, שם למעלה, של מענה תוך ארבעה עשר ימים או משהו כזה. אני כל כך לא בקיא בבירוקרטיה של מעלה. די לי בסיבוכים הקטנים כאן, של הוא והיא והם ואנחנו וכולנו וההם ומתי כדאי ולמה לא.
אז הדלקתי עוד אחת.
כדי לנשום.
ואחר כך הלכתי משם לחנות ההיא שמייצרת רהיטים עתיקים, ישבתי בטמטומת על כסאו של לואי, ההוא הששה עשר, וחיכיתי שיתנו עוגות. קורט ניוון עוד לא הזיק לאיש, כפי הנראה.
והנה, המהפכה כבר בדלת, מחפשת גם היא מעט קרירות.
וצבע עיניה?
חלוק לבן בלי אף כתם, כי מעולם לא ראה דם אמיתי. כך יושב לו הפסיכיאטר המחוזי, וסביבו קהל כפות של יום שבת בבוקר. גם הם בלבן, הכל לבן. אין דם. יום שבת בבוקר, הכל לבן, ועכשיו שעת סיפור. כל יום הוא שבת שם, במחלקה. כעת שעת סיפור. הוא מקריא להם שורות עכשיו. על שדים ופיות, על טוב ורע, על חופש והפקרות, עם אושר וכושר, ועל קווים ודמותם. מולו, הלומי מכות מסוגים שונים, ישובים מאזיניו. מקשיבים. והם כולם, כל קשב אפשרי. מה כבר יש להם לעשות. קשובים הם עד כלות, ולהיות. הפיות מרחפות בנורמל, האושר ממלא פינותיו, השדים מתכווצים להם בכיסי האנשים הרגילים ומאטים התנהלותם. האנשים שבחוץ רצים לעוד יום יום משובח, אשר בסופו ינחתו על מיטת קשירתם. עורך דין אחד יחצה את רחוב ויצמן וחולצתו צחורה. גם הוא כביכול בלבן. בעוד שעתיים ורבע ייצא משם וכותנתו זו – כופתת, כולה פסים. כאילו הוטל כיוסף אל תוך הבור. ואשה שניה תגלגל עגלת תינוק צווח על מדרכה תל אביבית בינות פירות באושים ושרווליה קצרים כעת. ידיה לבנות. עוד מעט קט ואלו יתארכו לה עד כדי כתונת טירוף של ממש. ומכוניות ינסו לדרוס אופנועים, ואלו שהצליחו, יחמקו עד העונג הבא. שתי נערות במיני וירכיים מתעבות יחצו את הכביש, יחלמו על כל מיני, אבל יגיעו מובסות אל העבר השני. וככה מתנהל לו עולם מתיימר כאילו אמיתי ומרוסן, נורמלי למהדרי מהדרין וללא הידורים כלל. בחדר אחד, לא כל כך רחוק משם, כמטחווי פסיעה ממש, ישובים כפותים ומאזינים לפסיכיאטר המחוזי, הפורש שורותיו. אחת, אחת, אחת. והם הלומי קשב למילותיו. אתה משתדל לא לפספס ולו שורה אחת.
ממעל נראית העננות
ככזו שאינה מאפירה
וגשמים ניטחים על
כל אלו שלא
פרשו כנפיהם, כעוף
לאנשים הקטנים, כך ממעל
שעשו הכל, למען לא הגיע
גליהם אלי חוף
אז ראי,
את הגשם מטיף
וקדרות חשרת עבים
מובילה
את כל כולנו,
יום ביומו
אז בואי ונעוף את ואני
אל הבית הקטן וגג אדום
אל אוכל רועש על מחבת
לעבר כל שיוביל אלי גפן ותאנה
אל נחלת מנוחה ועונג שבת
בזכות כמה רגעי עדנה
אסבול את יתר זמני מרעייך
משום כמה משפטי הלך קסם
אשכח את הברות עילוגייך
על אף שדים הסובבים הילתך
וָאדבוק באבק כוכבייך
עד זקנה ובלות, כנראה
אזכור לך חסד נעורייך
קניתי לך סוס, התקנתי פרסותיו. לקחתי טיפקס וצבעתיו כולו בלבן, לכסות על כל חטאיי, לבוא בתולין למצעים חדשים למהדרין. כן, קאובוי עירוני לגמרי, המכיר את רזי המקצוע ויודע לכנס עדריו לכרי המרעה הירוקים לו ביותר. שנים על שנים בביזנס הזה, מיטיבות עם המתפרנסים ממנו. אתה לא יכול שלא להפוך כל גמגום לדיבור רהוט וכל כשלון לנצחון קטן. אתה באמת יובל המזרים מימיו מן המעיין אל הים, וכסיזיפוס חוזר על מעשיך, יובל וחזור, כי כך אתה באמת רגיל. פיות ונסיכים פוקדים את חלומותיך ואלו נעולים מפני המתיימרות לשכאלו, כי באו לקחת ומעולם נתנו באמת, כי מילותיהן נותרו בגדר שירי מגירה נעולה, שזה מכבר ויתרת על הרצון והתשוקה לפתחה ולנבור בצפונותיה. זו שעצמה ידיה במיטה על אף השפגט המנוסה בו התהדרה עשרות פעמים, והאחרת שהקציעה מילים, אותן שמעת מזה עשרות פעמים, בניגונים שונים. כל אותן אלו שבאו מגלויות של כפר ובתים קטנים בערבה, שם סוסיי ישובו להיות סוסים ועדריי ישוטטו כאוות נפשם, אבל לא השכילו לשמור על הפשט, אלא עסקו בהתפשטות חסרת תוחלת.
כן, היה לי סוס, והוא עדיין חי. עוד מעט עלול הוא למות משעמום, כי אין לו שום שקיעה לרכוב אליה בשניים על גבו. הוא אינו מבין את הפקודות הפשוטות הנדרשות לו לשם הרכיבה הזו. סוס חכם קניתי לך. כזה מין סוס, המסרב להבין בכזה וכאילו ובמילים גדולות. קניתי לנו סוס מטומטם לחלוטין. כזה שיבין את טרזן וג'יין ויסרב לחפש חניה בתל אביב המהבילה מרוב אדי להג של דייטים משמימים. סוס פשוט. יקר להחריד.
סוס שותק. הוא לא מוכן להתראיין יותר. הוא לא מוכן לומר לאן הוא רוצה לשאת, כי מניח הוא שהדברים טבועים בדמנו מתמיד וידועים לכל ואין כל טעם בהגדרות מלומדות ומדוברות במילות עתק, המבזבזות זמנו. בוא נרכוב הוא אומר, ממילא יש אופק אחד שם ממול, ושקיעה אחת, וזהו. ואליהם נועדתי.
ואני אקח אותך, קאובוי, הוא אומר לי, הסוס, כל אימת שמישהי לו אך תנסה לגנוב לכם את הקסם ותכביר שאלות מיותרות שהתשובות עליהן לא יוסיפו ולא כלום, אלא אך יגרעו מכתום השקיעה הממתינה לכם. שהרי, אני רכב המילוט שלך.
אני אקח אותך מכל חיבור לחשמל או כל אלחוט שנותן לעברך לרדוף אותך, ומאפשר לכל אלו שרצו ולא העזו, שהשתוקקו ולא באו וידיהן פשוטות עם אמת אחת ואומץ בליבן, לסוב סביבך. שהרי זמנך קצוב כאן וזמני שלי שאול על ידך. ולחופש הזה נולדתי ולתפקיד הזה נועדתי. אתה והיא, על גבי, לכיוון השקיעה. דביק, נכון, אך עבד מליון לפנינו ויתקיים גם מליון אחרינו. תגיד לי איש, לא נמאס לך לשמוע מילים יתרות על איך הצבעים נראים ואיך הריחות מריחים? בוא, שמע לעצת החיה, כי אותי לא גרשו מגן עדן, כמוך אדם, ואני מבין משהו או שניים בעדנים ועידונים, קרא בקול שאינו נשמע לבת הכפר, המשרכת דרכיה בין עשן הברים לכבשן המילים החבוטות על אהבה וזוגיות וכל הבולשיט הזה שהתרוקן מתוכן משום שימוש היתר בהן. בוא, נמצא את זו שמבינה כי אלוהים נוטה חיבה לנועז. גם אני רוצה, קאובוי, לרכוב אתכם לשם.
קלישאה אולי, אבל העשב שם ירוק יותר.
בעצם, הוא היחיד האמיתי.
אז קניתי לך סוס והוא צחור לגמרי.
שהרי ידעת לפשק למוות עד כה, כך שלא יקשה עלייך לשים כף רגלך האחת בארכובת שמאל, להניף את ימינך מעל האוכף המשותף וללחוש לי בעדנה – תן לו לרוץ, כי נמאס לי לא להיות, כי אני רוצה.
יש כמיהה, יש ערגה, יש כיסופים. אין מילים נרדפות בשפתנו ולכל אחת ייחוד משלה. פינה שהיא רק רק שלה. מאוד מיוחדת ומאוד מדוייקת. כן, מדוייקת. מרוב "רגישות" ו"אמנות הכתיבה הרגישה עד דמעות הלב השותת" וחירטוטי הנפש (שם קודם - פלצנות פוסט שמרנית ונאו משהו) אגב חיפושי נואש אחר חיבוק ונישוק ואהדת אנשים עלומים ומתחפשים, שאין בינם ובין האמת ולו כמלוא הנימה, שומדבר שקשור לעירום, בטח לא כזה שמשותף.
שכחנו טיפה את האומץ לעמוד בעירום אל מול משהו ולשלם את המחיר או להנות תמורותיו, כאשר אלו מגיעות לנו ביושר.
הראשון שעשה זאת הוא משה. רבנו, ההוא. נכון, מגמגם. דפקט, ככה לא אוכלים גחלים, ילד. אך הוא, משה רבנו, בחר בלהט ולא בזהב השוטים, כמרביתנו. ושילם מחיר כבד. תארו לעצמם את משה במכולת מבקש משהו מסובך מתפריט נובל-קוזין נחשב. או סושי. בעיה. גג פלאפל או מן או שליו. וגם זה אהרון הזמין לו. לוזר.
הראשון שבחל בסמי ההזיה של אהדת ההמונים ויכול היה על 40 שנות כיסופים. אולי הראשון שהתווה את הדרך לעמוד מול האמת וזכה לראות את אלוהים לפ"א אמיתי. בעצם, היחיד, כי אליהו נביאנו לא טרח לחזור משם ולספר מה היה בתפריט ואיך הוא האלוהים הזה ומה איתו, ומה איתנו וכו' וגו'.
ודווקא מתוך זה שלא התקרנף ועמד על דעתו והיה נוקשה וברור ובעל חזון כבן גוריון ולא נהה אחר סמי ההמונים המנשקים והמדהימים המחבקים עד לדביקות הסוכרזית עם תכונות נזילות כשל המייפל מבית הפנקייק (המקורי), ומשום זעמו חסר השליטה על מעשה עגל הזהב ההוא והבגידה באמת – אולי משום כך, הנפת זרועותיו מעלה הביאה את הישועה לעם הקטן הזה שכולו יהודים.
אך הוא, על אף גדלותו הגדולה, לא זכה לבוא. ראה את הארץ מנגד ולא בא בשעריה.
הוא עשה לנו שביל. דרך ללכת בה ונשכב עבורנו על הגדר. ואנו מועלים בו בהקרבת קורבנות שקר, שוב ושוב ושוב, ומחללים את זכרו ואת מעשהו זה.
לא, הוא לא בא בשעריה. משה גמר בחוץ!
ואנחנו כאן, הקמנו את סדום לתפארת ואת עמורה למזכרת.
אז מה לנו ונלין כי הכל משתבש וכי הדבר היחיד שעוד ניצב איתן הוא עגל הזהב ופחד השריפה?
מילים, רבותי, זה זול, מבצע לפורים לכל המתחפשים, תחפושות בשקל ומינגלינג בחינם.
אז זהו, כאשר את מקיאה בבוקר, זה לא משום פריון הלילה. זה משום שהיתה לך הבלחת אמת מול המראה. שימי איפור, לא נרגיש. תחזרי למוזהב. ותשוב אתה לעניבת החנק שאולי תביא זיוני סרק. שובו לאהדת המוני משולהבים מן ההפסד. תן להם פתק כי אתה הרופא. אשר להם בעליבותך עד כמה בסדר זה להיות עלוב וזז במעגל, סחור סחור עם מילים לוטפות (מילה שתפסה חזק). נשמע כמו פעולה בצופים. צופים... וכאלו שאינם רואים. מצחיק. ומה רואים?
רואים דברים ממקיאים (מילה חדשה שהמצאתי עכשיו ממש בדיוק).
אז כמה מן המילים אכן דוברות אמת ולא מבזות?
האם מישהו טרח לצלם את משה בעת יצירתו המדהימה ההיא?
לא יודע, לא שלחו לי את הלינק לתמונתו.
הוא היוצר האמיתי. אני כולה פועל. רק נמצא ומשתדל להסתפק בזה.
Just be.
-----
מניף משה זרועותיו למעל
נביא של שדה קרב אבוד, ומושיע
קם עמו מן הנומך, על אף
כל סיכוי, אף סיכון, וניצח עשתורת ובעל
שמע עמי, כך משה לקהלו
פשוט את הסבך ופשטהו
יהא נדן חרבך לנרתיק היא
יכתת כלי זינך, אהבהו
ואך דע לשמר פסיעותיך
לבל סרק חיי יומרנות
ושמור על מוצא מילות פיך
אל תחטא בכגון צדקנות
חתור והזע שם בנחל,
אל סבכי הפטל של אמת
כה נוח הזרם באמצע, אך
אתה אל גדה, או שמת
כי השאר ביצה טובענית מקרנפת
בו ידמה כל אדם לכל אחרים
יידבקו מילים, כי "נכון ואמת"
וזו נתלית, כקישוט בחדרי שירותים
לצדו של האומץ, מעל הארון
ואם בדרך אכזב אך היית
או אז תתם קצובתה של ימיך
וכאילו הלכת אחור, לא חיית
רק באופק בפיתוי תחייך היא
רק אליך, האמת היחידה
חזר אחרי מילותיה, אמת
כנהות זה הגבר אחר האשה
----------
ואז, כדובר כמשה לקהלו
אך אתה תבוא בשעריה
ואני,
האוותר בגפי על נבו?
את, האם את שומעת?
קרבי לרגע, הנה מרום כסאך
על יד ידיי ממש, שבי
ובואי נמתין מעט
כדי חמישה סנטימטרים
געי בך כעת, לא עדיין בי
עכשיו זה אני השומע,
ואני וכולי, קשובים
ואלו השתיים שלי כרויות
ואין כלום בלתינו כאן בפינה
לא רעש העיר
לא בורות מדמנה
הנה, קשוב עד כלות
אז בואי וספרי לי
איך זה,
איך זה את ולחיות
ותני לי את כל התמונות
אלו מגגות רעפים
וההן של חדרים פשוטים
וגם עונג הברזים הדולפים
הבי לי את כל האלו
שיידמו בעיניי מפיך
כסודם של ארמונות מלכים
ולאחר, קרבי בלאט
כולך, כך עיניי, מעדנות
ידך בידי, ואין סביבנו איש
כהיה כל גופי בתוכך
ואספר לך איך זה לרצות
ומה דינו של הבית
אל מול אלו החוצות
תל אביב כעת, תפאורה מסביב
לא, אין תפארת של דמות
הדהודי מילים דהויות
מציירים לנו גבול
בינינו
לבין עיניהם הכבויות
ראי,
הרי כל שיש הינו האופק ההוא
לעברו, סירת דו משוטים
כי כל שצריך, הוא
אך שניים, רק
את, ואני, כחותרים
כל העיר הזו מחפשת אהבה. חצי מליון איש, שני מליון דרכים, חמישה מיליארד מילים, אינסוף כתובים. כל הזמן, המילה הזו ששולחת את מרביתנו הביתה להתחרמן עם המונוגמיה שעל הר נבו, כי פוליגמיה זה לא ממש באופי שלנו אלא רק בפנטזיות ובכמה מניפסטים של מחפשי זיון מקצועיים העובדים בשיטת הסטטיסיקה הטיזרית – בואי נראה אותך מבייתת אותי. או יה! נלחם באמא והוא כולו רובוטריק במסווה של חיית פרא. יש כאלו שקונות את זה. חבל שאני לא הקופאי, לעתים.
וכולנו רציניים עד אימה. אפילו הבדיחות שלנו מוקראות בימי זכרון מרוב רצינות. כל כך הרבה הצהרות עד שלא נותר מקום, אפילו לא פינה קטנה בצד, עם אבק, לייצר את המשהו הזה, האמיתי.
לאחת יש דובי, לשני יש ד'בה, לשלישית יש חברות וסלולר רותח כל העת עם סמסים של חמ"ל מטכ"ל. בסוף, כמובן, מתעייפים נורא ונרדמים כדי לקום בבוקר לעוד יום עם בוס בדיאטה ופקידה בחוטיני.
בערב, כדי לנשום מעט, הולכים לשתות קפה לא משהו במחיר מופקע או בירה או וויסקי גברים הורס, ומשחקים אותה בלתי מושגימגות עם עיניים רעבות כשל מוזלמן מצוי.
אז הלכתי גם.
באחד מבתי הקפה הרגילים לגמרי, באחת מן הערים הנחשבות שבין תל אביב לבין עצמה, יש שירותים. עד כאן, רגיל. גם התור המשתרך שם אינו בלתי רגיל. זה מותיר לי זמן להתבונן סביב בעודי משכנע את עצמי שלהתאפק זה הכי, בין כל הפרסומות לקונדומים בעובי בלתי מורגש (נו ברור) ועד חיפוש מתמיד אחר מלצר/ית אחרי צבא, היתה שם מודעה אחת חמודה, אחרת, אצבע משולשת ותנועה מגונה לכל הפוליטיקלי דפקט:
את יפה ואמיתית?
בואי!
(אגב, אם בא להכות מישהו עכשיו, תחשבי. או שאת ממש שם, או שכדאי לדלג מכאן הישר לשירותים של הבר הסמוך)"
מיותר לומר כי כבר לא נשאר מה לקחת. אחרי שעה כבר לא היה שם כלום. כי ליד השירותים, לאמת קל יותר להרים ראש. עובדה.
אז מדוע לא להביא לאמת הזו ישירות בביצים, בבעיטת שפיץ מדוייקת, שתתקפל לה. כך אולי תגיע לגובה העיניים ולא תהפוך למשהו בלתי מושג, אלא נעים יותר, כמו פלסטלינה, נניח.
