את פוחדת ממשהו. מבועתת אולי. אלוהים יודע, אם גילית לו וגם זה לא בבטחה, כי את פוחדת מהכל.
הרי את הכי שיש.
מי יקרב ומי יעז. הוא לא, הוא יתבעת ויהסס, אלא אם הוא אטום, אלא אם הוא רק הוא ואין בלתו והוא מקור הזריחה ואלא אם הוא מסונוור מן הצלליות של אחר הצהרים של חייך. שנים שנים של ריצה לכיוון האופק, אותו לא תשיגי לעולם ורק אלוהים יודע, ואף לא את, מדוע זה ולמה ועד מתי. ורק בחושך, כשאת באמת ישנה, וגם זה בין הנדירים, אולי יהיה מישהו שיידע לפלח את חלומותייך ולסדר לך את הבוקר כמו שצריך, ולא תתעוררי לאחר הצהרים וצילך המטיל כסותו על סביבותייך. מישהו כזה שיחבר אותך לנשמתו, כי הוא כבר שבע והגיע, כי קמטייך המתהווים הם עבורו עוגנים קטנים של יש ולא משהו הולך וכלה, אחד כזה שיבתק סופסופ את בתולי חייך, ויוביל אותך הישר מן החלומות ההם, עמם את מתייחדת מדי פעם, וקמה לבד לגמרי. אולי לא בגפך, אבל לבטח לבדך.
לא, אין זה משנה אלו ידיים עוטפות אותך, הן תמיד לא יהיו אלו שנגזרו מהקסמים, מהם הרגע התעוררת. ואת כל כך עייפה, המון עייפה. כי כולם משתאים על עינייך, ואין מי שיחדור לשם עם חיוך של מבין וסכין מנתחים של ללא רחם אך כולה של חמלה, ויסדר לך מחדש את האישונים, כדי להרגילם לאור יום של ממש, בו תוכלי לעמוד מול המראה, שדייך הגדולים אולי נפולים מעט, משום ארבעים השנים והעומס, אך יפים הם כשדי פיית החיים והם, שניהם וכולם, המון מתנה עבור אותו האחד, היודע כי יש על מה לסמוך.
הוא מחייך.
הוא ראה כמעט הכל. ובכל זאת, עמידתך שם, באמבטיה מול המראה עירומה כדי מחצית או כולך, לא ממש חשוב, היא הדבר הכי קרוב לאשה שהוא ראה.
ואז הוא נזכר בצו הגירוש ובפקודת החיבור ובאותו האלוהים שחבט בו ובה, ומשחק ברוחם ממעל.
וכן, כך כל יום שעובר והרווח המצטמצם. וזה כבר לא את כל כולך מול העולם וזה כבר פחות עייף לך, ואת בהיסוס של אי אמון. רוצה לשים לרגע אחד, באמת שרק אחד של נסיון כזה לראות איך הדבר הזה נראה בכלל, את ראשך על השקע הזה ולסמוך. לדעת, כי אם גל גדול יבוא וישטוף, הוא יודע לשחות, אם נכנסים השודדים הוא יורה בהם, אם מתפרק לך לרגע הפאזל המחורבן הזה, שאת עסוקה בלסדר לאחרים ומותירה את שלך בבלבול מוחלט, הוא יידע איך לסדר.
לפחות ישתדל.
כי על הדלת כתוב "את ואני". הפחד והאגו והמשהו הטמיר הזה שאת לא מצליחה להבין ולתפוס, פשוט מחביאים פניהם בצריף שבחצר ואינם בין באי הבית הזה יותר. עכשיו באמת אפשר לישון, ולדעת שמותר לך להיות בחלומותיו, והוא בחלומותייך.
מותר מותר ואין אזיקים יותר סביב נשמתך. כי רצת ורצת, והוא פשוט ירה בך חיצים כאלו שמפלחים חלומות ומעירים אותך מעדנות.
וכך מתחיל לו יום של חיים אמיתיים הנחשבים כאינסופ, איפשהו באמצע החיים שאנחנו סופרים אותם בשנים, ומצרים על כל אחת שעוברת.
