‏הצגת רשומות עם תוויות נחלה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נחלה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 22 במאי 2010

סוג של משהו שמילים הן רק בערך

את פוחדת ממשהו. מבועתת אולי. אלוהים יודע, אם גילית לו וגם זה לא בבטחה, כי את פוחדת מהכל.
הרי את הכי שיש.
מי יקרב ומי יעז. הוא לא, הוא יתבעת ויהסס, אלא אם הוא אטום, אלא אם הוא רק הוא ואין בלתו והוא מקור הזריחה ואלא אם הוא מסונוור מן הצלליות של אחר הצהרים של חייך. שנים שנים של ריצה לכיוון האופק, אותו לא תשיגי לעולם ורק אלוהים יודע, ואף לא את, מדוע זה ולמה ועד מתי. ורק בחושך, כשאת באמת ישנה, וגם זה בין הנדירים, אולי יהיה מישהו שיידע לפלח את חלומותייך ולסדר לך את הבוקר כמו שצריך, ולא תתעוררי לאחר הצהרים וצילך המטיל כסותו על סביבותייך. מישהו כזה שיחבר אותך לנשמתו, כי הוא כבר שבע והגיע, כי קמטייך המתהווים הם עבורו עוגנים קטנים של יש ולא משהו הולך וכלה, אחד כזה שיבתק סופסופ את בתולי חייך, ויוביל אותך הישר מן החלומות ההם, עמם את מתייחדת מדי פעם, וקמה לבד לגמרי. אולי לא בגפך, אבל לבטח לבדך.
לא, אין זה משנה אלו ידיים עוטפות אותך, הן תמיד לא יהיו אלו שנגזרו מהקסמים, מהם הרגע התעוררת. ואת כל כך עייפה, המון עייפה. כי כולם משתאים על עינייך, ואין מי שיחדור לשם עם חיוך של מבין וסכין מנתחים של ללא רחם אך כולה של חמלה, ויסדר לך מחדש את האישונים, כדי להרגילם לאור יום של ממש, בו תוכלי לעמוד מול המראה, שדייך הגדולים
אולי נפולים מעט, משום ארבעים השנים והעומס, אך יפים הם כשדי פיית החיים והם, שניהם וכולם, המון מתנה עבור אותו האחד, היודע כי יש על מה לסמוך.

הוא מחייך.
הוא ראה כמעט הכל. ובכל זאת, עמידתך שם, באמבטיה מול המראה עירומה כדי מחצית או כולך, לא ממש חשוב, היא הדבר הכי קרוב לאשה שהוא ראה.
ואז הוא נזכר בצו הגירוש ובפקודת החיבור ובאותו האלוהים שחבט בו ובה, ומשחק ברוחם ממעל.
וכן, כך כל יום שעובר והרווח המצטמצם. וזה כבר לא את כל כולך מול העולם וזה כבר פחות עייף לך, ואת בהיסוס של אי אמון. רוצה לשים לרגע אחד, באמת שרק אחד של נסיון כזה לראות איך הדבר הזה נראה בכלל, את ראשך על השקע הזה ולסמוך. לדעת, כי אם גל גדול יבוא וישטוף, הוא יודע לשחות, אם נכנסים השודדים הוא יורה בהם, אם מתפרק לך לרגע הפאזל המחורבן הזה, שאת עסוקה בלסדר לאחרים ומותירה את שלך בבלבול מוחלט, הוא יידע איך לסדר.
לפחות ישתדל.
כי על הדלת כתוב "את ואני". הפחד והאגו והמשהו הטמיר הזה שאת לא מצליחה להבין ולתפוס, פשוט מחביאים פניהם בצריף שבחצר ואינם בין באי הבית הזה יותר. עכשיו באמת אפשר לישון, ולדעת שמותר לך להיות בחלומותיו, והוא בחלומותייך.
מותר מותר ואין אזיקים יותר סביב נשמתך. כי רצת ורצת, והוא פשוט ירה בך חיצים כאלו שמפלחים חלומות ומעירים אותך מעדנות.
וכך מתחיל לו יום של חיים אמיתיים הנחשבים כאינסופ, איפשהו באמצע החיים שאנחנו סופרים אותם בשנים, ומצרים על כל אחת שעוברת.


יום חמישי, 13 במאי 2010

שמלה עם כפתורים שמחזיקים חזק שלא תיפלי

את באה אלי הערב. עם שמלה עד כדי מחצית הירך, רכוסה בכפתורים. המונים המונים של כפתורים, מצווארך ועד לתום מפשקך. ככה היא השמלה. ועוד יותר ממנה, את עצמך, רכוסה ופזורה, דרוכה ומופקרת לכל עבר.

עומדת מולי, כמתריסה, כבוחנת בשקט של כביכול יודעת את תוכניתו של הצייד אל מול טרפו. המונים המונים של כפתורים. וכל אחד מהם נכון להיפתח, כי הוא מכיר את כניסתו אל הלולאה ולפיתתה אותו. כל אחד לעצמו וקואליציה שלמה של יתרת האחרים מסכימה עמו. מקיר לקיר, מצוואר עד כוס. והוא רוטט וממתין. ובדרך, עומדות שתי פטמותייך כזקיפי תרועה, כמחנה מעבר של מנוחת הלוחם, וכך ישקו אותי. ככה זה, מפה שלמה עם המון המון כפתורים, כאותה האחת של אי המטמון, או הגביע הקדוש, או כל דבר אחר, שיהווה פסגה לנטות שם אוהליי.

ואני, אני לא יודע לעשות דברים כרגיל. באלוהים, שניסיתי. תמיד ניסיתי לעשות כאחרים את שהם יודעים ונראה בעיניהם כה קל. מה הם יודעים שאני איני יודע? סיפור חיי, ככל הנראה. הם, האחרים כולם, לבטח יפרפו את כפתורייך אחד לאחד, יבלבלו בין העוצמה לכוח, יטווסו בנוצותיהם עם מילים מצוחצחות. מילים מילים. והן בדיוק כשם שאת לא מבחינה ביניהם, בין הטמיר לקבור, בין האמיתי לשגור, כי את כבר לא מרגישה מאומה, והכאב והרגיל שלך הם אלו שמשאירים אותך צלולת מראית, כך שהדמעות לא יפריעו ממש. רק בזווית, רק מדי פעם. לא יתפסו אותך חיה. אין סיכוי. את תזדייני עד טיפתך האחרונה, זה לבטח, את תרצי לגדוע ידך האחת כדי לדעת שהשניה אכן קיימת באמת, אך לעולם לא תסגירי את הרעד הזה, כל אימת שאדם נוקש על דלתות חוה. נעול.

ואני, קיבינימט, לא מכיר את השגור, כי ניסיתי, כאמור, ונלחם כבר עשורים להבין אותו ולא מצליח. כשלון אמיתי בלהיות כמצופה ומשלם תמיד תמיד תמיד את מחירו של השנוי במחלוקת. וזה עדיף, כנראה, על הישנו בתפזורת.

אז זהו. החלטתי. החלטתי, שכל שאעשה עכשיו זה רק את שאני יודע. ממילא כל השאר לא יועיל לי ולא יעלה בידי. כי אני יודע מעט מעט, אבל את הזעום הזה - אני יודע את כל כולו ועד תום תומתו. זה מעט אולי. ואולי לא מדי, אולי.

וביד אחת, לעולם ימיני, ובאבחה אחת, לעולם כברק, ובכוונה אחת לגמרי, וכולה מלבי, לא רואה על סביבותיי, לא מחשיב מאומה למעט גופך הקורא ונפשך היוצאת, ומעביר את הסכין במהירות על מרכז שמלתך. מיומן לגמרי ולא נוגע בעורך, כמפריד את האויב מבן ערובתו, גופך. מקצוען. כי כשאני כבר אני, אז אני הוא לגמרי כולי. או אז כל הכפתורים מופתעים מופתעים, נכנעים נכנעים, ונופלים חללים חללים בנקישות של פלסטיק שעבר זמנו על רצפה שזמנה עוד יגיע.

וכעת את עירומה מולי. ממש עכשיו, השמלה מוטלת כסחבה אין חפץ בה על הרצפה כי אין כפתורים שיאספוה לכדי מחסה צעצוע, והנה כל חיילותייך דרוכים וזקיפייך אומרי קודש. מחכים לכוח הזה שיעביר אותך אל סף התחושה. להכאיב. לשבור את המנעול. ואת רוצה שאזיין אותך. תעשה שיכאב, תעשה שאהיה.

ולא, אני מסרב. עוד לא, לא הגיעה שעתי לתקוע יתדותיי, עדיין. רוצה לקדש את חתחתי המעלה עד אוהלי הפסגה. רוצה לתרגל את נשימותיי לאוויר המדוייק שם למעלה. וכשאת עירומה כך מולי וזקיפי כפתוריי מחסייך מוטלים מובסים על הרצפה, אין לך ברירה אלא להקשיב. פשוט להקשיב, לכל הרוחות.

כאמן, מתחיל לך את המסע הקשה מכל עכשיו. מהכוח הנמוך לעוצמה הגבוהה. מגדל תילים של גובה, עד שפטמותייך ישירו ולו למגע הרומז ביותר. והדגדגן שלך ירימך אל מעבר השמים לו אך קרבתי את פי אליו ולא מחצתיו, וכל נרתיקך וקימוריו ואלפי נאות המדבר שבו, יצרח את האין ואת דרש ה"תקדש". תם עידן הפשט, הנה הרמז ואולי אף הסוד כולו ופתחו של רוחב הפרד"ס העצום.

ואחרי, או שבאמצעיתו של המסע הזה, השמלה והכפתורים כבר לא קיימים. כבר בשורות הקודמות הם נגוזו, כי בסכין ובאבחה נעלמו כגרוטאות נשק שלאחר המלחמה המיותרת ההיא. והם נפלו חלל כבר קודם ואין בהם כל צורך יותר. בעיניי הפרטיות, את עירום גם במלבושייך, ובלית ברירותייך, את יודעת וכבר לא בוחנת. את הלכת וכמעט הגעת.

הו, הנה את גומרת. נשימותייך מחפשות אוויר אוויר כדלק למעופך. אוויר פסגות שקוף לגמרי ובלי אפילו עשן קטן של כאב.

ואני רק רפרפתי. לא עשיתי יותר מכך. נשבע.

אחר כך, מן הפסגה שם, את קוראת לי. את פותחת סוגרייך ומסיטה כנף אוהלייך. ואני עף בתוכך. אעוף עד מרום ואקחך עמי גם. כי שם, למעלה, גם אם את ואני בפנים, זה לא אומר שאני ממש בתוך, וזה לבד מדי וככה בסוף נופלים.

אז הנה, הזין שלי נאחז בך כבעוגן והוא יתדות יתדות של פסגות פסגות. ואנו שנינו, ואין בלתנו, עפים.

אווזי בר לחלוטין. איים לא אבודים בכלל.

ככה זה כשמגיעים ממש.

כי כך הוא, כשהכאב כבר לא מכסה על שום חשש.