איתי, טיראן קטן שלי

זוכר, באוגוסט 1998 היינו אמורים להיות יחדיו בלשכת גיוס. התבאסנו מזה רובנו, איך ככה לתקוע את החיים באמצע ההורמונים והתוכניות האישיות, להתחיל להתפלש בבוץ ולהתקלח רק פעם בשבוע. לא כיף. ממש ממש לא מוי כיף. אבל היינו חייבים לעשות את זה, כי אבא ואחי הגדול עשו את זה גם, והחברים מי"ב 1 עושים את זה גם, לפחות רובם. מתבאסים. לא עושים תמיד את כל מה שנראה.
אחי, כולנו אהבנו לשמוע את הגניחות של זו שנתנה והעדפנו את זה על פני אוושות כדורים ואבנים וחשיקת שיניים אל מול כמה פקודות שלא בדיוק תאמו את הפינוק המדהים שהיה לנו עד אז. באסה באסה. אבל אין מה לעשות, רוב י"ב 3 ואבא ואחי הגדול היו שם גם.
ואני גם זוכר איך התיימרנו במילים של אנשים גדולים על אידיאולוגיה וכאלו, ולא כל כך עמדנו על מגבלותיה של זו ועל תום הפינוק האינסופי והפילוצופיה גם. לדעתי, זה היה יותר הורמונים מאשר עומק, אבל נניח לזה עכשיו. אנחנו הרי כל כך חכמים ויודעים בשביל כל העולם כולו. מה נכון, מה אסור, מה מוסרי, מה לא. אחחח, כמה כיף היה לנו להיות מוסריים אז, אחרי שהצלחנו לפתות את ההיא עם הקארה מי"א 2. (אגב, לא היינו יחידים. ככה שתדע).
אבל מילים, אחי, הן בחינם. מי חשב שמישהו מאיתנו יעשה מזה הון, כמוך וכמו חבריך החדשים. מי משנינו חשב שמילים יפות עם צלילים הנשמעים היום חלולים משהו, של חשיבות עצמית יודעת כל יהפכו מתישהו לעיקר הדמות שמישהו יכול לחיות בתוכה.
ועוד לעשות מזה קריירה. נייס.
אז התגייסתי לצבא. חרא גדול זה היה. טירונות גולני מחורבנת שלא התאימה כל כך ללימודי הפסנתר שלמדנו ותוכניות על שלום עולמי שנכנסו בול, כמו בטטריס, לצמר גפן ההוא, בין הציצי לחזיה. אבל אין מה לעשות. גולני זה חרא. זה בערך גם הטעם של האוכל, אגב, אבל מי זוכר.
אה, והיינו גם בחברון קצת. ירקו עלינו, ירינו, אפילו נאלצנו לפצוע שוחרי שלום פה ושם, שאין לי מושג מה עשו שם. גם למשפחת עיסא מהחושה לא היה מושג מה הם באו להסתובב להם בין הרגליים ולאונן עליהם עם המשפטים החדשים שלמדו מהשיחון הישראלי לערבית כבושה בת ימינו, אבל שוין.
בהתחלה הייתי נורא חכם ויודע עם פה גדול שדיבר על שלום. וככה, בלי לריב איתי או להתווכח, כי הוא הרי מ"מ, שלח אותי זה לעונש חינוכי.
הוא ידע שאני יודע ערבית כמו גדול, כי ידעתי אולי לברוח מהצרפתית שלא מצצה (לי לא!), אבל אכלתי אותה עם פאהד, המורה לערבית, שלא הבין עברית כמו שצריך, והכריח אותי ללמוד את השפה הזו. אז המ"מ, שלא היה כל כך מטומטם למרות שהיתה לו כיפה סרוגה, שלח אותי לעמוד באמצע השואסמו של הרחוב ההוא, שוהדא, ולנאום, בלי נשק על שלום ואחווה. ו ב ע ר ב י ת.
האמת, פחדתי.
זוכר את הביצים ההן, שההיא מי"א אמרה כי לך יש יותר גדולות? ובכן, הפעם שלי עשו הרבה יותר רעש משלך. מתתי מפחד. כי עם כל הדיבורים שדיברנו ב"תלמה" הפעם באמת פחדתי, ססססאמו. אפילו יותר מהפעם הזו שההיא מי"א אמרה שהיא בהריון. פחד אלוהים היה לעמוד שם ולדבר על שלום ולחשוב שרק לפני כמה חודשים רק ישבנו וחשבנו שרק אם לא נהיה שם הכל יסתדר.
בחצי השעה ההיא הבנתי שעל הזין שלי שלום. על הזין הזין שלי. העיקר זה לחיות. אחר כך כבר נסתדר עם איזו מילה שרק תבחר. ומזלם שלא ביקשו ממני לשיר על שלום. כי זה כבר היה מוגזם ואז אולי באמת היה צידוק אמיתי לשביתת הבונבון שלכם.
כי כשחמים לנו כמו בתוך חיתול של תינוק, תמיד נעים להיות בעד מזרח טימור וכמה מתאבדים על מזבח השלום, או זכויות, או זגוגיות. מתפוצצות, למשל. עזוב אותך מצדק ועובדות ושכל ישר, זה פשוט לא מצטלם טוב.
אבל אחי, אתה חייב לשמוע מה היה שם. זה כלל אינו משנה איפה הייתי עומד. מה ששינה לילדים ולכמה גברים שם, כאשר ראו אותי עומד ללא נשק עם פנים לבנים כמו דגל לבן ענק, היה שאני יהודון (יאהוד. אין אצלם הבחנה בין דוס לכזה כאילו, אתה יודע), וצריך לחזור למקום שבאתי ממנו (מרמת אביב הירוקה, פינת הנאכבה, לשיטתך, או לוורשה, לשיטתם של אחרים).
אבל אני באתי מ"תלמה", רציתי לבכות, אולם ידעתי שאם רק לא אצליח לעצור את הבכי של הפחדמוות הזה, אני גמור שם. לפחות לא קראו לי שם יהודונאצי. להם, לפחות יש טיפה כבוד. אתה ודאי זוכר מי שכח אותו, נכון?
והסתכלתי למ"מ בעיניים, והסתכלתי עוד יותר טוב. ואז, הוא ענה לי בלי קול – אל תעז להפר פקודה, וגם "אל תדאג – אני שומר עליך מכאן". איזו בושה. מתנחבל שומר עלי ואני גם מאמין לו. סססאמו. איתי אחי, אתה יודע משהו? זו היתה הפעם האחרונה שהייתי בטוח במשהו. בטוח שזה לא משנה מה אני חושב על יהודים וערבים. הם לא חושבים אותו דבר. דבר שני שידעתי, הוא שאני סומך על הדוס הקצין הזה שישמור עלי. אני לא בטוח שכדאי היה לסמוך עלי אז, שאשמור אני עליך אם היינו אידיאולוגים כאלו ומתחרעים על האמאמא של הכיבוש ושבת אחים וכאלו ושלום עולמי ומילים נורא יפות שמתאימות לאנשים חיים ובכלל לא לכאלו שמתים. מסתבר פתאום שהחיים זה לא מונופול והסינר של אמא כבר מת.
הם הסבירו לי בעיניים שלהם, ובערבית שלעולם לא תדע (כי העדפת ללמוד צרפתית אצל המוצצת ההיא. טעות שלי!), כי אנחנו מטומטמים. כן, גם אתה. הם מדברים ערבית, ואתה מכריח אותם להקשיב לכל הלשונות האחרות. אתה הרי חזק ותותח ויודע, ובינינו, אין להם ממש סבלנות לשמוע אותך נואם להם כמה הם צודקים. הם פשוט לא מבינים על מה אתה מדבר.
באק, זה היה ליד מערת המכפלה. זוכר את אבא שהלך בשל"ג? אז הנה, נותרה לי תמונתו וההבנה שגם אברהם אבינו נמצא בביזנס של השורשים שלנו. ועוד משהו, אחי הרגיש? עד שהם לא לומדים עברית, אני מתחיל לשכוח ערבית. אתה הרי ממילא לא יודע את השפה של אחיך שעבורם אתה יוצא נגד אחיך האחרים והטיפטיפה יותר קרובים. קצת מצחיק כשחושבים על זה, לא?
והמ"מ הזה, שגר ליד אריאל, הוא מותק אמיתי. לא זיין כמונו, נכון, כי אסור להם בלה בלה בלה, אבל הסביר לי טיפה על אברהם וישמעאל ואמונה ופשטות. ולימד אותי קצת היסטוריה נשכחת, שאחרים אוהבים לזכור, על המאורעות שם, על כ"ט בנובמבר, על החלוקה שהסכמנו וההם לא והיותם מתמסכנים כשלא הולך להם עם ה"איטבח", ממש כמו עם שון, ההוא מהכאפות ביסודי, שתמיד היה מתבכיין שאכלו לו שתו לו, בול אותו דבר. והוא גם סיפר לי קצת, אחרי שהפנים שלי קיבלו את הגוון הורוד האשכנזי הרגיל שלי, איך דוד של אמא שלי התבזבז לו בירושלים בששת הימים ועל שלושת השבועות שקדמו למלחמה ההיא, כשכולם היו בטוחים שנאצר הולך לשחוט אותנו, כי הוא נורא נאור, ולאו דווקא לכפרות.
בקיצור, הבנתי את שכבר אמרתי, אני חי מעכשיו עם ראש למעלה. נשמע לצו האור. ואם מישהו רוצה לדבר איתי על זוויות אחרות, שידבר. כיבוש או לא כיבוש, גם זה נושא. וההוא, הדוס הקצין, לומד גמרא. מכריחים אותם להטיל ספק ולדרוש בכל דבר משמונים פינות. נשמע מתיש לגמרי, אבל זה מה יש כשאתה שם כיפה במקום קונדום. אז העלה לי כמה שאלות שאני בטוח שאם היית לידי היית ודאי נותן לו נאום דרמטי נורא (כי אתה המוכשר מבינינו להיות הנסיך הדני המעונה מהמחזה ההוא של האנגלי ההוא). הוא שאל אותי אם בחנתי את המילה כיבוש, הוא שאל אותי שאלות על סיבה ומסובב הוא חייך אלי כששאל אותי על מספרים וחוקים בינלאומיים. הוא זרק לי משהו משונה על "קאזוס בלי" אז ב-1967. הוא שאל אותי המון.
האמן לי, אחרי חצי שעה ביקשתי שידפוק לי שמירה לפני שנדפקים לי התאים הקטנים והענוגים במוח, אחרי שהיה כל כך מסודר כאתרוג.
קצין דוס סיפר לי היום, שקרא בעיתון, כי אין מצב שאתה והחברים שלך מופיעים באריאל או בכל מקום שנוגד את צו מצפונך. סופסופ אתה מתגייס למשהו. לעצמך. גם זה משהו.
חייכתי. כי לצו החשוב ביותר לא התייצבת.
צו הגיוס, זוכר?
אתה מדבר עכשיו על צו מצפון? אחרי ששכחת את צו הגיוס? נו, ככה מטומטם אני נראה לך?
הצלחת לצאת משם, כי אתה שחקן ענק, ואותי תקעו בגולני. טוב, תמיד היית מוכשר ממני. אז איך תתייצב לצווים אחרים? באמת שואל.
והאמת, מתבייש עכשיו שאני מכיר אותך. היית איתי, נותרת טיראן.
והלכת להיות שחקן בעוד שאני נאלץ לחיות את השיט של החיים. בטח זיינת בערימות, בזמן שאותי כל מ"כ ימני מניאק מהתנחבלות מעלה-משיח האכיל את השורשים של הדשא. והוא לא ירוק יותר, לא משנה מי השכן שלך, ערבי או יהודי.
ואתה נשמע לצו מצפונך ולא מופיע ב"שטח כבוש". הופה. טוב לדעת שיש אנשים שהפינוק עדיין מפרנס אותם. רציתי גם. לא יצא. תלמד אותי איך?
אז הלכתי ללמוד משפטים. חרא מקצוע, אבל יש לו יתרונות (תכף תבין). אתה שחקן נחשב, שמעתי. נכנס לדמות וגורם לנו להאמין לך, עד כדי כך שנשכח את איתי ונראה את המלט מול עינינו. ככה מוכשר אתה. שמעתי שגם שיחקתי את דמותו של דוד שלומי על הבופור. מוזר. הוא מת אחר כך באיזו היתקלות מזויינת. אבל היה חביב לראותך על מדים. ידעתי שלא תפספס אותה, ואם לא תלבש מדים באמת כמונו בני האדם, לפחות תתקשט בהם. זה תורם לסקס אפיל, ומביא ים זיונים. האמת, היה לך נוח עם זה? אתה אמון על אמת פנימית, לא? באמת שואל.
וכמו שאמרתי, אני, במקום זה, הלכתי ללמוד משפטים. גם עורך דין. עניין אותי הדבר הזה של לפרק דברים לגורמים, ללא רגש, באפרוריות, ולהנות מהיכולת שדעותיי ישתנו מעצמן, כאילו בניגוד לרצוני, רק משום המסדר הנאות של העובדות לאשורן.
ואתה שחקן מצטלם והעיניים שלך תכולות מתמיד, חולמניות. ואני צריך להאמין לך, כי אם לא, לא תוכל להיות שחקן, כי תיוותר אך קריקטורה. אתה הלא שחקן שעושה דמות והאגו חייב להיות בצד. זו הסיבה שקניתי כרטיס להצגה שלך ולא ביקשתי הנחה או חינם. ככה זה שחקנים אמיתיים, לא? ככה למדנו ב"תלמה".
אבל, אחי, אתה עושה צחוק? אני כבר מזמן לא מאמין לך. כל כך עסוק בעצמך ובמילים ריקות שלא יעמדו בשום שיעור גמרא אילו היו מביאים את מצפונך לדיון ומעלים אותו על הדוכן לבדוק מה הוא באמת לובש.
אז עשה לי טובה, תתפרק מההדר הרגיש המזויף, הפסק לעבוד עלינו, והתחל לעבוד באמת. כדי לחיות. לא כדי לדבר על דברים שלא היו עומדים רבע שעה בחקירה מסודרת על דוכן עדים בכל בית משפט שהוא. כן, אפילו זה בתל אביב, בין הסושי למקיאטו.
אז אולי באמת תתפרק מהגלימות?
כי הן אולי מכסות על המבושים הקטנים, אבל מגלות בושה גדולה.

----
(C) יובל פ.

מהצד השני של הכוס

כרגיל, נוטה על הכסא הסמוך לדלפק הבר הקטן, שמזמן כבר אינו נחשב כנחשב. התאורה שם לעולם לא תפתיע אותך ולא תעשה לך רעש מיותר בעיניים. המוסיקה עצמה כאילו מבטיחה לך כי הזמרים לעולם לא ימותו ואף אם כן, לא יזייפו את ניגון הקדיש המסיים. הבר הזה הוא הדבר היציב ביותר באיזור. ולפני כמה ימים התחילה העיריה בעבודות תשתית לשיפור פני העיר, או תחתית הביוב, והרסה את המדרכה המובילה אל הבר את כל העולמות המתכנסים אליו מדי ערב, והמפזרת אותם אחרי כמה שעות, חלקנו מאוכזבים, עצובים, מיואשים. וחלקנו האחר, שמחים במידה הנכונה. ועכשיו באה העיריה ובשם התשתית, מוחקת לנו יסודות. לך תבין.
אני מכיר את המקום הזה, אפילו מתחת לבגדיו הידועים. מכיר כל כוס ותחתית ומאפרה. מכיר את השתברות האור בין בקבוקי הוויסקי המונחים על הקיר בניצב לי, מכיר כמעט כל תחת קבוע שישב שם או שיישב על אחד מן הכסאות שהיו שם למן יומו הראשון. סוג של קביעות מוחלטת ונחמה גדולה של ממש.
מחליט הפעם להביט על העניינים אחרת. דרך הכוס. ישר ישר. בדרך כלל, היה הכל כרגיל, כמו הקירות והוויסקי והכוסות והכסאות, גם המבט. מבט של איש מסתכל, לא תמיד רואה. אולם הפעם, לא המבט הישיר עם דוק השעמום, אלא כזה שמסתובב לו דרך הכוס ומה שהברמן מזג לתוכה. ובאמת, הדברים נראים אחרת כך. הנה הזוג שבא לחגוג את מסיבת הפרידה שלו מהמקום כי חשב שמצא, הנה אותה האחת בת השלושים או הארבעים שתמיד תהיה אותה האחת, ליד הקופה, שני חברים שחובטים במילים בפעם האלף וחושבים שאולי הפעם יתחדש להם משהו בניגונן. והנה, מישהי אחרת. גם היא מביטה דרך הכוס. כמוני.
---
וזהו. כאן זה נגמר, הקטע. אין משהו בנאלי כמו מבטים דרך הכוס ומציאות אחרת הנראית משם או דברים מסוג זה, להם אולי הייתם מצפים. כי העיר הזו בנאלית דיה, כי המקומות כולם שגורים עד זרא.
ולא נדע, כמובן, מה היא ראתה דרך זו שלה.

מריצה איתי שורות

לו אך יכולתי, הייתי הורג כמובן את העכבר הזה, שאוכל כעת את הגבינה. ולו אך יכולתי, הייתי מזיז אותה, ואז, אף אם יכולתי, הרי שלא יכולתי להרוג את העכבר. הוא הרי איננו, הוא זז אחר הגבינה. כך זה כשתוכניות הגיוניות הולכות בדרכן הלא מוסברת. והעכבר תמיד יחיה ויכרסם בפינותינו. וכך את מריצה איתי שורות מפינה אחת לצרתה שמנגד. תמיד באלכסון. זו הגבינה שלי, אני צועק בלי קול. שלי. ולכן רץ באלכסון ולא קץ בזה. מריץ איתך שורות סדורות וזכות להפליא. וככל שאני מרגיל עצמי לאלכסון הזה שנוצר לנו, אני רואה עד כמה היושר מתעקל לו לקימורים עדינים ומאוד מיוחדים, אליהם כאילו נוצרו ידיי מקדם, ולא מועל בייעודו. סוג של פרפקט דואט, שהלך והזדקק לו כסם חיים, הסדור בשורות שורות שורות. וכך חיזרנו אחר הלילה הזה ואלו שלפניו ומצדדיו ולאחריו גם, המגיע אלינו ברוחם מבורך, ונותן לנו את כל הזמן שבעולם לנשום עד תום את השורות הללו, הנמתחות לאורכו של הקו הארוך ביותר במיטתנו. כי ככה זה כשיודעים לנוע באלכסון ולא רק לישון איתו.

טרום הופעה

היא ממתינה לך
כדרך במות
בקלעים יודעים ומסך מתחתל
כי
זה טבעו של מופע זכרותך
כי
כי
כי
עוד רגע, או נצח מהתל
יינתן בידך רק הרף עין מצועפת
לנסח במחץ דקה
את סך אותיות שורתך
לקוד בעומק,
ואין הזדמנות נוספת
אין.

את ואני וארבעה קירות

את זוכרת,
פעם כמעט וחישבת ליפול
התהום אז פערה לרגלייך
ואני אחזתי בכתפך, ומנעתי
ובעצם, הצלתי לי את חייך
---
ואחרי זמן,
זה אני שהתרועעתי עם שדי שאול
שיחה על חיים, בעיקר אחריתם
ואת זו שבאת בשמלה מתנוססת
ופדית נשימתי מעִמם
---
כן, אני זוכר,
איך באחד משחור שרעפייך
עת עברך בא לדרוש ליטרתו
הכיצד נדרכו חילותיי לצידך
לנו, לעכשיו ולממש היותו
---
הו, אנחנו יודעים
איך ארבעת קירותינו כמקלט
שתי את היין, אני עָרֶב לשמרך
שזורים ועֶרֶב אנחנו,
אַת בתוליי, ואני תחילתך
---

שניים הופכים עולמות או מקום יותר טוב ממתין

ימי שרב של תחילת החורף ושלאחר היורה הם ימים של רצון. בכל שנה נפתחת לי שעת רוחב יריעה למשהו אחר וייחודי, כביכול השקה לתנועת סערה קדימה. השנה הזו, פתאום, אני רוצה מהפכה. להפוך את הידוע, למחוק את השגור, לא לרצות את הרצוץ. מהפכה! הפיכה של ממש מסוגלת להרים גלים ולהחליק הרים, ולכן זה ממש קליקלות בשביל מהפכה המכבדת את עצמה עם נסיון בתחום, להביא איזו טלטלה לתיבת נח הפרטית שלי. זו לא תיחשב אפילו בעיני עצמה אלא לעבודה צדדית.

מהפכה, כידוע לכל, עושים לפחות בשניים. מנהיג ועם. אמן ומחיאות כפיים. כך היא עובדת, המהפכה, שאחרת היא סתם עוד משחק מחשב וכזה כאילו או שיח בנות המתמחה ברוחב או התכנסות גברים של נהמות ומבטים רעבים.

אז יצאתי לחפש לי את הכפיים. מיני מהפכה פרטית, שלי ושלה - שתי כפיים בלבד, הרוצות להפוך עם כל הצבעים והצלילים והבנדנה האדומה והשירים הנכונים והדבקות ברצוי והמיאוס מהמצוי והזיק בעיניים ושתיים פתוחות ידיים, כמובן.

משוטט לי בשעות מוזרות ולא סדירות ברחובות. הבטתי על המרצפות ולעתים אפילו לא דרכתי על הקווים מתוך התכוונות של אמת. ישבתי בפינות מבט בכל מיני ברים חסרי זהות, שוטטתי עם רולרס בירידות ותפסתי את התנופה בכדי לעבור בשלום את העליות. עמדתי ניצב, בעיניים בוחנות, במחצית קרנות הרחוב בעיר הזו. חיפשתי מתוך מיקוד מוחלט. הצמדתי פתקים אדומים על העצים בשדרה לצד הפתקים המהוהים שתלו שם בצבע בז' של מכירת מקרר כמעט משומש ואי תחינות בעלים לכלבים אובדים. הלכתי נגד כיוון התנועה, הרמתי עיניים לשמים, היישרתי אותן אל האופק. כתבתי שירים, מחקתי זעם. עשיתי.

וכלום.

והנה, כשאני עומד וממתין להשתין באיזה בר לא נחשב, במבואת השירותים שם, אני שם לב למשהו מוזר. בין כל הגלויות המסוגננות בעליל, אני רואה רק פתק אדום לגמרי ועליו מילה אחת – "מתי?", ללא שם, ללא טלפון.

רק "מתי?"

לא נותר לי אלא להשיב לה שם בכתב יד, בפינה הימנית העליונה – "עכשיו!", ושני קווי הדגשה ברורים. את העט לקחתי מאחת ממלצריות התזזית שעברו לידי במקרה.

התאפקתי, הלכתי לשבת על הדלפק עם יתרת המיץ שעדיין המתינה שם, וכתבתי מייד מודעת דרושים. שהרי גם מהפכה חייבת להחל בתהליך מסודר, שאחרת זו שלנו עשויה להתהפך מעל ראשנו כחרב.

אז כתבתי בדקה ומשהו את המודעה, מכוון את החץ למטרתי, ומצפה לראות מי זו, שתתקל במסלולו ותעוף איתי ישר למרכז הלוח.

מודעה לאיתור מהפכנית

דרושה מהפכנית המחפשת הופך.

מהפכן חדור,
מחפש היפוך השגור
תנאי פשט למתאימה.
ולהלן קריאת החיזור:

"בואי נצא מכאן,
מהמקום המחניק הזה
ונעבור לחדר עם עשן
שנינו נתכנן את המהפכה
את תהיי עם בנדנה בצבע אדום
אני עם הסיגריה הנצחית שלי
ועם הפה המשולח תמיד
שלעולם, אבל לעולם לא יידום
ואז נוכל להפוך מהפכה
שאנשים יוכלו לחיות בשקט
עם פחות יומרה
הרחק מעמק הבכא
רחוב הנשמות המטוהרות
שם קבצני הזיונים
אינם פושטים עורות
וזה יהיה פשוט לגמרי
כמו שאלוהים התכוון
כל כך פשוט,
זכרים ונקבות"

המודעה איננה מיועדת לשני המינים, sue me

מישהו מחזיק את השמש

עכשיו התפשטי,
עירום אני זה מכבר
הביטי למעל,
ראי את הבוהק
מישהו מחזיק לנו את השמש
ולא כלות ידיו
מטלטל שם את כל הסערות
משנה סדרי יקום
ומרעיד סיפים של אמות
ומישהו מטיח
מילוא בכל השחור
בכל הכוח, בכל הכוח
מחייבו לשמשנו כמאור
וכל שיש בם, בשניים
יאירו הם לנו שביל אבני נגפים
לבל נמעד זו הפעם, כמנהג
להתקדש
לפתחון שערי רחמים

פול האוס

9:27. הבר עדיין כמעט ואינו מאוייש. רואים את שני הברמנים מתארגנים להם ומחליפים להם בדיחות. יש מתח ביניהם. היא רואה שהדברים לא זזים כשורה בין הילד הזה שמלהטט בבקבוקים לבין עמיתתו, המסדרת כעת את הכוסות.
היא ישובה שם, כסא אחד לפני התחברותו של הבר לקיר. נוח לה שם. היא יכולה לראות הכל. את אלו שנכנסים, את אלו שיוצאים הלומים מהשירותים, את אלו שיוצאים יחדיו בנינוחות ואת אלו שבורחים משם, כי פגשו לא את שציפו. כסא אחד בלבד מפריד בינה ובין הקיר. הקרבה הזו נותנת לה בטחון כלשהו, ומדמה עצמה לעוגן. ממילא היא תלושה ונעה בין גלים. בת 35 וקצת. רק אמש היתה בת כמעט שלושים. אז, עדיין לא הקשיבה להתנגשות המחוגים והתרסקותם זה בזה, רעש שהופך בכל פעם כאנדרטת זכרון ונר לא תמיד. והיא יפה. מחוזרת. בודדה עד אימה.
"רוצה לשחק"? נפנה אליה הברמן עוד מעט ישאל
מרימה אליו עיניים מאופרות קלות, עייפות מברים ועשן ואלכוהול.
"חלק את הקלפים. חלק" היא אומרת.
חמישה קלפים לה. חמישה לו. כל אחד מהם עושה במשחק שימוש לחזק עצמו לקראת הערב. כל אחד מחפש בו, במשחק, סימנים.
הוא – האם ישרוד את המשמרת והאם תגיע הערב לבקר האחת ההיא מאתמול, שנחתה לו הלומה על הבר. ושכבה איתו כך, אחרי.
היא – האם זה שיגיע עוד רבע שעה בערך, יחל לה דרך חדשה, ויזוקק לכדי משהו אחר, או שמא יהפוך להיות עוד פריט היסטורי מאובק עוד בעת יושבו מולה.
שניהם, הברמן והיא, מחפשים סימנים בקלפים. לא לצאת מהקווים, לא לצאת מהקווים.
פורשת במתח את הקלפים הקמוצים בידה הימנית. לא מבטיחים כלל. מביטה עליו. לא רואה כלום.
מחליפה שלושה קלפים. את האס היחיד מותירה בידה.
הוא מחליף רק שניים. איך שהערב הזה הולך רע. הוא עם שלישיה ביד, היא חושבת. ואני? אסית, ובודדה.
מרימה באיטיות שכזו, הלוחצת את הסרעפת, את שלושת הקלפים שהחליפה. קרטונים קטנים ומזויינים. בידה יש אס ועוד קלף לא נחשב. קלף של פועלים.
מרימה את שלושתם ופורשת אותם בידה הימנית, במצורף לאס ולקלף הפועל.
אס. עוד אס. ושני קלפי פועלים עם אותו המספר.
פול האוס.
ואז ההוא נכנס. זה שהמתינה לו.
החנה את האוטו שני רחובות מהבר. הולך באיטיות. עושה לעצמו סימנים. עובר מעבר חציה שחציו מחוק, ונשמר שלא לדרוך על הפסים הלבנים.
מהמר עם עצמו על מספר הצעדים עד התמרור שבפינה. נותן בעצמו סימנים. אפילו לא מתרגש. עייף. עוד אחת מני רבות או זו שהיא נחלת מנוחה. לך דע.
נכנס לבר ומביט.
לשמאלו, ארבע בחורות עם מסטיק וקול רם מדי מכדי להיות אמיתיות. ממולו, ברמנית זעופה המלהטטת בכוסות שבידה. השעה 9:40. לימין, בקצה הבר, שעונה למחצה על לוח העץ הכהה, מישהי מחזיקה קלפים בידה מול הברמן המחלק.
הוא מתקרב. מוזר לו המחזה הזה. ונותן בעצמו סימנים. עומד מאחוריה, כביכול שותף לפריסתה את שלושת הקלפים שהחליפה.
פול האוס.
היא מביטה בו. הוא בה. בית מלא. הם מנצחים? האמנם?
זו'פים שניהם את הראש להביט בברמן שממול, יחד הם מרימים את ראשם. יחד, כאילו נפגשו כבר מזמן, לפני שעה וחצי נניח, ובידו חמישה קלפים ופנים חתומות.
עכשיו הוא מוריד לאט את קלפיו ופורס אותם לרוחב הבר. רביעיה של נסיכים. רביעיה. וכולם נסיכים.
קארה של מלכות שלוקח בית רגיל, אף אם הוא מלא. פול האוס זה כלום לעומת ארבעה נסיכים סדורים. יתרון המראית על התוכן.
לשניהם הלך הבית המלא. פול האוס נו ווין. כה שגור.
אז הם ירו בו.
ויצאו מהבר לשחק עם עצמם.
לבנה אחר לבנה. וגם גג לימות סגריר.
שם משחקים, כאן חיים. עדיף פול האוס מחוץ לבר מאשר ארבעה נסיכי קרטון בתוכו.

אחרית דבר של התחלה

הנה אני עומד ניצב
והנה פוקח עיניים
והנה מוכוונות הארובות
והנה, אני מתחיל לראות

או אז ראיתי את צלליתך
ואז עלתה השמש, ובאה בחמוקייך
ואז התבהרה לי דמותך
ואז נתגלה לי, כי באת כפשוטך

ואחר כך נטלתי את ידך
ואחר כך השניה בכפי
ואחר כך נצמדו אברינו
ואחר כך התאחדנו גופינו
---
ולאחרית דבר. התחלה

פרי דה ספיריט

איני מכיר אף קפל ממחלצותייך
מנצח עלוב אני, הדור גלימות צעצוע
ואין בי רמז למראית דמותך
הרי מתגעגע משחר, תועה
על זו עדנת עירומך

ומיֶתֶר מיאוס של מרצפות מדודות
בלילות שיבתך בודדה לחצרייך
את כסומא מיטלטלת, מועדת
ולא, אל תעזי כעת
לחשב עצמך כמוותרת

כי זכותי מקודשת לי מקֶדֶם
עת נקראה בת קולך לשמי
להצילני מפשק רגליים זרות
לנקב בעיניי מרגלות ומראשותייך
אל בתום מיאוס שנות נווד וכובש
ולהיאסף לתמיד בינותייך

סופדבר, תתעגל אז בטנך
כברית עדי עד בין בתרים
כניצן של נדר בראשית
זכרון התפקר לו הגוף,
נדכאה לה הרוח
והנה, בזכותנו, חופשית

את, שומעת?

את, האם את שומעת?
קרבי לרגע, הנה מרום כסאך
על יד ידיי ממש, שבי
ובואי נמתין מעט

כדי חמישה סנטימטרים
געי בך כעת, לא עדיין בי
עכשיו זה אני השומע,

ואני וכולי, קשובים

ואלו השתיים שלי כרויות
ואין כלום בלתינו כאן בפינה
לא רעש העיר
לא בורות מדמנה
הנה, קשוב עד כלות
אז בואי וספרי לי
איך זה,

איך זה את ולחיות

ותני לי את כל התמונות
אלו מגגות רעפים
וההן של חדרים פשוטים
וגם עונג הברזים הדולפים
הבי לי את כל האלו
שיידמו בעיניי מפיך
כסודם של ארמונות מלכים

ולאחר, קרבי בלאט
כולך, כאן עיניי, פושטות
ידך בידי, ואין סביבנו איש
כהיה כל גופי בתוכך
ואספר לך איך זה לרצות
ומה דינו של הבית
אל מול תרמית החוצות

תל אביב כעת, תפאורה מסביב
לא, אין תפארת של דמות
הדהודי מילים דהויות
מציירים לנו גבול
בינינו

לבין עיניהם הכבויות

ראי,

הרי כל שיש הינו האופק ההוא
לעברו, סירת דו משוטים
כי כל שצריך, הוא
אך שניים, רק
את, ואני, כחותרים

הזה של אבא והזה של אמא

הו, אבא אצל השכנה
שעות שלמות הוא לא בבית
ואמא פתאום כה שמנה
עוד קצת, היא אומרת
ואז אבאמא מביאים לי מתנה

לילה אחד התעוררתי
רגיל לשקט וצרצרים
אך הפעם היה זה משהו חדש
לבסוף הבנתי
זה אבא ואמא גונחים

ומרוב ידיעה ומבוכה
עצמתי חזק את העיניים
כולם חושבים שאני קטן
ואני כבר בן שש וכמה ימים
וידעתי פשר הקולות שעלו שם

הפיפי הגדול של אבא
והדבר היפה הזה, שיש לאמי
היו אז בלילה קצת לבד, כל אחד
ולכן נפגשו להם, אחד בשני
בערך שעה של קולות. זה עבד!

ואני גדול וחכם ויודע
שאבא השאיר לה לאמא
המון אבאים קטנטנים
ואפילו עכשיו, כשאני מספר
הם שוחים בתוך אמא, שוחים

וכשאני אהיה לי בגן היום
כששון יציק שוב לשנונית
והיא תשב לידי, כמו גיבור, אל חשש!
האבאים יפגשו משהו אצל אמא
והופ, יש לי אח מעצבן, וחדש

אבל, לא הוגן, לא הוגן
כי כששנונית עושה לי נעימים
ואני חושב, בעצם בטוח, שיש לה
את הדבר היפה ההוא שעושה נעים
בדיוק, אבל בדיוק, כמו לאמא

אז, למה רק לאבא מגיע
לפגוש בלילה את אמא
ולמה הזה של אמי פוגש את הזה של אבי
ואני ישן לי לבד במיטה
ושנונית עם הזה שלה, לא איתי

כי אם תמיד הנעים, זה אח קטן וצורח
ואני הגדול, האחראי, אבל עוד ילד
צריך כל הזמן כל הזמן לוותר
אז אני מעדיף את הזה של שנונית
כי אנחנו גדולים ויודעים להיזהר

רוצה שהזה שלי ייפגש
עם זו של שנונית מהגן
לא רוצה מתנות שבוכות
לא רוצה לא רוצה כזו מתנה
אני רוצה את שנונית עכשיו, להנות

אז:
שאבא ימשיך להמשיך עם השכנה
ואמא תהיה שוב כוסית
וכבר לא שמנה

משום שאני ילד חכם וגדול ויודע
ולכן אדבר היום עם אמא ואבא
ואני בטוח שאני יכול לשכנע!

מליון years דייט

מליון שנה סובב לו האדם בעולם, מתגלגל בין גופות חיים. מליון הוא ממלא המוני טפסים עמוסים לעייפה של אלו, המועמדים להיתקל עמו וללוותו בדרכיו, מדי גלגול או שניים. הוא בן 930, היא בת 680 והילד שיגיע ממילא חגג לא מכבר 1028. וחצי.

והם מחליפים חוויות מימי הביניים ועתות אחרות. וכל אחת מהן מתערבבת לה בין נשימה לנשמה, גבר ואשה וההפך, גבר וגבר, וגם אשה לאשה.

אהבת עד ארעית כדי 3766 שנים, רוקדת לה עם שנאת חינם, 390 שנים לאחר מכן. בשר אחד שאוחדו, מפנה מקומו לזרות מוחלטת, אז, לפני 774 שנות דור, שם לא הכירו איבריו את אבריה, ונשמתם. כן, כה מוחלט שכן.

"שלום"

"גם לך, יוליוס רעי"

"נפגשנו כבר לפני אלפיים, דומני"

"אכן, אחים לנשק היינו"

"אכן, הצדק עמך. נשק היה הסיפור שם"

יורה בו יוליוס כדור של ממש עכשיו, הישר בין עיניו. מול פנים משתאות ולא מאמינות של ההוא מאז, למען יראה ביִראָה את המעגל סגור, בנקישה אחת של הדק משוך. איבחה מיידית אחת ונצרה דרוכה של אלפיים שנה.

מתגלגלים גלגולים

באינספור שפות
אני לך, את לי, תיקוני תיקונים

שפת אלם של ידי אוהבים

אגרופים קמוצים

דבר אלי, רעי אתה כעת, דבר

חמוס את הזר, אז מזמן
רמסהו

שהיה ואינו עוד, חבר
עד שב שנית ממסעות
להדביק ברוק את עדנתנו

מכאן על האדמה עד קצווי הצדק, מגלגלים שנים, רוחות ונשמות. והן לעולם אינן כלות, ואינן שוכחות, ופותחות וסוגרות. נעיצות של נעימות. פגיונות של אהבה, ולחישת נחש של חורשי רעה. כל העת, מאז ולתמיד, בפגישה ראשונה אחת, דרוכים אלי קרב, ששים אלי אהבה. אותו דבר. אותו דבר.

"אני צדק"

"ואני ההפך"

"לי יש ירחים להתהדר"

"ולי ירכיים להתפאר"

"אז בוא נילחם, אהובי"

"כן, זה מפעם,
כי היית יקוד שנאתי"

"כעת לא נדע עוד,
מושאית קנאתי"

וזהו?
לא תם הוא, כי זז הינו.
שלום עליכם פינת בן יהודה, עוד 500 שנה, פלוס מינוס. 9 וחצי בדיוק.

---
(וזה עוד לא גמור. ממשיך להתגלגל עם הכתוב)

הטוב, הרע והמיותר

אז זה הולך ככה.

ארבעים שנה מתנהל אדם ועצמו בעולם, ומגבש לעצמו ראיה. זה חרא, ההוא טוב, השאר מיותרים, והיתרה אהובים. ואהובות מאוד גם. מאוד פשוט. הבכייה הגדולה היא, שלרוב נתקלים בסוגי דברים שלא מותירים תאווה רבה לפגוש עוד. מין תחושה כזו של הבטחה שהופרה.
הנהג שמנסה לדרוס אותך,
האיש שהונה אותַך עם המון סיפורים לפני השפגט והפיג'מה, שנותרה ממנו בתום סגירתו. של השפגט, הכוונה ציפי פרימו של ממש.
החברים שהכזיבו למרות שלא התכוונת שיעשו כן, ואולי אף ציפית ההפך. הספרים שקראת ושעל כריכתם הובטחו הרים וגם גבעות, והרם ביותר שראית בין הדפים הכתובים באמת הוא המילים הגבוהות. 

ונמאס לך. וגם לך. מחפשים אוויר, כולנו. 

ואז.

יום אחד, עוצר למלא דלק באיזו תחנה שלא קרובה לשומקום אבל לא מספיק רחוקה כדי לברוח. המקום הזה, עם האנשים, שאתה לא כל כך משתוקק לפגשם כבדרך שגרה. תחנה של שתי דקות מכל מקום, ורחוקה מלב כל הנהגים. 
ורק אני נכנס אליה כעת.

הפעולה מוכנית לחלוטין. שגרתית. שום דבר מעניין לא יקרה בארבע הדקות הקרובות. בזבוז אמיתי.

המתדלק ניגש אלי. עיניים משועממות, שלי, מביטות אליו.

"מלא, בבקשה", אני מבקש

"בטח בטח", כך הוא

עם הבטח הראשון מנצנצת שן אחת. הבטח השני מגלה זהב שלם.

מתחיל לדבר איתו. ארבע דקות אלו יכולות להניב משהו. לך תדע.

"מאיפה אתה?" אני שואל

"אה, משמה", המתדלק עונה לי. עדיין מחייך

"כלומר?", אני

"אה, אוקראינה. מכיר אודסה?", הוא עונה

"שלום שלום, לא יותר", אני מחייך

"אז איך הרוסים, לדעתך?" אני ממלא במילים ארבע דקות

"חצי חצי. חצי טובים, חצי לא", הוא מהגג

מעניין לי. אני לוקח את זה הלאה. ובינתיים משרד האוצר רץ לי במשאבה בקצב לא רע.

"והמרוקאים, איך הם?", אני ממשיך באנתרופולגיה לעניים, כי יש לי רק ארבע דקות וכעת כבר פחות.

"חצי, חצי", הוא עונה

"כלומר חצי טובים, חצי רעים?", אני מקשה

"בידיוק", הוא מקפיד על ההגיה

"והרומנים?", נשארה לי דקה וחצי

"אמרתי לך, חצי חצי", המתדלק מסכם

עכשיו אני מתחיל להבין. משהו מאוד מהותי.

אם כל העולם הוא חצי חצי. אם ישנו חצי טוב ולעומתו חצי רע.

אם ואם ואם.

ואם עד היום הרוב שפגשתי, לא בהכרח נמנה על מלאכי מרום. ואם כיליתי חצי ממחצית ימיי עד כה, הרי שמעתה נגזר עלי לפגוש את החצי הטוב. רק אותו. כמעט.

יתרת חיים מופלאים יש לפנים.

אז עם חיוך, אומר שלום למתדלק ונפרד.

נכנס לאוטו, מדליק סיגריה, מחייך לעצמי ברוגע, ונושם את כל מה שניתן.

שתי דקות מכאן, שתי דקות משם.

בדיוק באמצע בין הטוב לרע.

טוויטשיט, או סטאלין, מקארתי ו"אוי נפגעתי"

"ילד 44", ספר מומלץ.
מביא אותנו מהבוץ של סטלין לקפה כאן.
כתוב מעולה, מקומם בטירוף. ספר שלוקח אותך. לחלוטין.
בתקופת סטאלין, הכל היה פחד. ללא פחד לא היה סטאלין. די היה באם יחליטו כי אתה אשם משום שלא מצאת חן בעיני מישהו או משום שלא שרתת את עניינו או משום שסתם לא בא לך עליו והוא נוקם כעת, ואף מבלי שידעת זאת, והופ, אתה מוצא עצמך בלוביאנקה, נופש באחד ממכשירי העינויים של הכל כלול שם. עד שתחתום על הודאה. עד שתכנס למסגרת האשמה הזועמת של ממסד רדוף. אשמה ללא זכות שימוע, הוצאה להורג בעודך בחיים, הרס משפחות, החרבת ההווה והעתיד. והכל, אבל ממש הכל בשם הצדק המתחסד ואימת היושבים ממעל קפוצי פה, לב ותחת. מזכיר היטב את ימי "דויטשלנד דויטשלנד אובר אלס".
לא כדאי היה להיות איש בימים ההם.
אולם, כשתמו ימי סטאלין והגיע חרושצ'וב, התהפך כוח השחור הזה, על מחולליו, והם הוקצו ונותרו לבדם, מבוזים.
קוראים לזה אאוטינג.
מזכיר לכם משהו מימינו אנו ומקומותינו כאן ממש?
והפעם, כתבתי בעדינות.

מוצצת

בואי רגע, התקרבי.

חייב לדבר איתך עוד לפני שהקיץ הזה עובר לו, ואת מתחילה לנדוד לעיסוקייך במקומות חמים אחרים.

כל שנה אנחנו חגים את אותו המעגל, חתול ועכבר של ריקוד שגור. אני כאן ואת מגיעה אלי. את בלתי נראית ומרחפת סביבי מדי החלטתך. לעתים מביאה עמך חברה, או קרובת משפחה מדרגה זו אחרת. ותמיד יסתיים המפגש שלנו במציצה.
ואכן, לא תמיד את היחידה שנהנית מהעניין.

כי את רק מוצצת. ותו לא.

לא שיש לי משהו נגד זה, נהפוך הוא, אני אפילו אוהב, אבל למה, בשם אלוהים, זה חייב להסתיים בגירוד, למה?

כי ככה זה קיץ חם.

כי ככה זה עם יתושות.

אהבת שוב

בבת אחד נשבר. רסיסים דביקים על הרצפה ורתיעת אימה מן הקולות. היו ופתע לא. שקט מחורבן משתרר על סביבותיהם ואין למי משניהם את שאר הרוח להסיט את התכריכים. והם נכרכים. הם לא לבנים, והכל כשקט אשכבת אהבה.

ובתום השבעה והשלושים והמאתיים, מתבררים להם ניצני חיות באותה גוויעה לא רצויה, שקרעה נתחים וגידים וקרומים ובנתה תילי קורים של כעס מתייתר.

ובא לך לצעוק להם, אף אם אוזניהם אינן כרויות, כי עדיף להם לשבת תחת עץ התאנה ולא להיתלות כשוטים בענפיה.

שים לב, אתה
שא עיניך
כל מה שסביבך כעת
אינו רק חיי חתול
לא סרק זנב מורם
אף לא היתול

תתנקי, חתולה
תתנקי
הברישי נוצותייך
מאזֶן מלכות, שפמך
יחידה את בחצר
ואין כמותך

רכון על דלפק הבר, איש
עייף
הוויסקי, כדי שלישו
וזו הפעם לךָ געגועיי מיטתכם
מיתה או אמת
וקימת עפר, אהבתכם

לטפי את בטנך
לטפי
אחוזה היא מבעיטתו
ועל אף ולמרות ודווקא
לפתע, סדק באבן ליבך
ומתעוררת בין סדינייך דמותו

ולא,
אל תבשרו להם, כשטן
אל
כי כל שנותר באמת
הוא הדר רקמת כרי מלכות מתחדשת
שאחרת, כל שחי, ויהיה
מת

דו

נדמה שאתה מבין הכל. אחרי הצבא, אחרי הטיול הגדול ההוא, אחרי הלימודים, המשרה הראשונה של האחריות, הראשונה שעיניה כלות למראך. ואולי אף אחרי החתונה הראשונה. אתה מתחיל לכבוש את העולם. וכובשים, הרי, יודעים לאן הם מכוונים. הם יודעים הכל. הם חייבים לדעת הכל, שאחרת גייסותיהם יוותרו מאחור. תשאלו את נפוליאון. הוא ידע. אתה יודע המון. באדנות של מנצח לעתיד, אתה מרסק את סביבותיך לרסיסים בתובנות קבועות. אתה כבר בסוף העשרים שלך. הקריירה מבטיחה, כבר אינך גומר מהר מדי, זוגתך שתחיה ואתה מלהגים לכם דברי אהבה בפרוץ ההורמונים והמשחק בגדולים. הילד החדש גם הוא חותם של ידע עבורך. אתה, כולך, גבר.

ואז הולך לך דוד. מת. לא משהו ממש קרוב. אבל מספיק מוחשי, כדי שתדע שלא בכל הנך שולט. סדק ראשון בעטיפת הבטחון המופגן. ראשון.

והנה, מתערערים להם יחסיך עם זוגתך. אתה כבר לא בטוח בך. וההיא שהגיע עם המיני לעבודה, אינה נותנת לך מנוח בעודך במיטה. חושב עליה. על כמה שאולי פספסת בדרכך היודעת והמצויירת. ואולי היא צויירה בידי אחרים ואתה רק הלכת בה. ספק שני.

ואז היא עוזבת. עם הילד. בנעימות, לא במריבה. לא נותנת לך להיאחז בכעס עליה כאנקול להיתלות בו, ולצאת מהמעמקים. היא עוזבת את הבית הגדול שלכם אולם אתה הוא זה שנזרקת מהמשפחה. לילה ראשון בלי אמא. היא היתה מעין כזו עבורך. אולם מעולם לא באמת. המשך ישיר ונעים למה שחווית בילדותך המוגנת.

ואתה לא מבין פתאום מה השתבש. היה ברור וסלול ולפתע חתחתי חיים. ספק שלישי מתנחל אצלך.

אתה בן חלוף. אתה תמות מתישהו, אנשים יחלפו על פניך. חלוף מאוד.

ואז, המאהבת הראשונה. ואתה גמרת מהר מדי. גמגמת ביושבך מולה. ואחר כך השניה, והחמישית. והנה, אתה כבר שוחה במים עכורים. מקצוען. מבין בכל כבר, רק שזה כבר דברים אחרים. ימי האתרוג שהיו, חלפו. כעת אתה נלחם. רואה את הילד פעמיים בשבוע. ואת בטנה המתעגלת של גרושתך, שהקדימה אותך והבינה שאתרוגים נרקבים אחרי סוכות.

ואתה, מתוך הכרת הבדידות, מפיל חללים בדרכך. איש מקסים, הנדמה בעיני הסביבה אחרת מדמותך הנשקפת במראה.

אתה מבין עכשיו כמעט הכל, אבל מפרפר. מאוד ממוקד. כבר בן 40 פלוס, ולא מעט, גבר שהבשיל. מכיר היטב אנטומיה, תוהה עדיין על שני המינים.

וכבר כתבתי בעבר, וזה אולי יסכם:

אני מבין בידיים
אני מבין בשדיים
אני מבין בשפתיים
אני מבין בירכיים
אבל
אני לא מבין בשניים
עדיין

והנה, המסע האמיתי מתחיל עכשיו.

שחרר את מה שהנך יכול, כתוב על מצחך – קבצן של אהבת אמת.

ועכשיו, בוא נראה מה יקרה.

יום חם מאוד - מיומנו של עובד כפיים

עובד כפיים אני. ככה זה. לא קל בכלל בימים חמים שכאלו של יולי אוגוסט. אפילו זמר מפורסם שר על הגיהנום הזה.

יושב במשרד, קופא מקור של המזגן שאב הבית החליט לשים אותו על 12 מעלות, מתחת או מעל האפס, לא ממש חשוב כבר, מסתכל על שתיים מהפקידות של המשרד השכן, העוברות מול הדלת עם עקבים וחיוך, רואה את מחלק התה ההומו, שלא מבין את מה שלא יבין לעולם - שגברים מעדיפים קפה. זהו בערך.

יום חם היום. לוהט.

מתבונן סביב ורואה את העובדים, להם אני משלם את שכרם, מתאמצים ביותר למצוא חן בעיני, ועושים את כל מה שלא נדרש כדי שזה יקרה.

כל שנותר לי הוא למחוא להם בגין ההשתדלות.

עבודת כפיים ביום חם.

לא קל.

ילד מסוכן

אתן מכירות את זה. כל כך מכירות את זה. מישהו כזה, אשר בא פתע ולאחר זמן רב מדי, בו המתנת עם השלמת הפשרה המשמשת לדראון, גם הצליח לגעת. מישהו כזה שלא ציפיתן לפגוש לאחר יותר מדי דייטים מעוייפים, שלאחריהם נבנה לכן קן חמים כזה של אכזבות מיותרות. והנה, תשוב השורה הקבועה למכשיר הטלפון הנייד שלכן "מניאק/דפוק/בנזונה". שורה קיימת אצל זו או אחרת. שורה שהכיתוב בה תמידי ורק המספר מתחלף. כל פעם יש מישהו תורן, המשמש בתפקיד, בא, נבר ונעלם.

אז הנה, זה הסיפור של האחר. של אותו האחד שרצית, שנגע לך בלבלב (שהוא גם תיאור של משהו בפנים וגם פעמיים לב). יש לו ייעוד. יש לו סיבות.

ויש עליו. זה שלו, לא שלך. ואת רוצה להפוך את שלו לשלכם.

והוא תמיד יאהב אותך. ועוד אחרות. ואז, בטרם טמינתו בעפר, שם בהלווייתו, תאלצי לבחור:

מימין, אלו שיבכו על לכתו,

משמאל, אלו שעדיין ירצו לוודא כי העפר ייכנס אל תוך פיו.

זה שכבש אותך.

אבל את אהבת אותו והוא אולי שבר את ליבך. אותו לב, שנדמה והיה טיפה של אבן תקופה ארוכה ומזויינת, בה הלכת לחפש כאבימ במקומות אחרים ובאת לאחר מכן לבקש מחילה מעצמך אצל אנשים זרים.

אבל חשבי נא לרגע. אולי לא היה שלך לבסוף, אך הגיע אלייך והוכיח לך שיש אהבה בעולם ומה עוצמתה. לאחר זמן כה רב, שנואשת מפרצופים דהויים מולך בבית קפה ואלו שהיו מעלייך בפישוקך.

ועכשיו, את זו העומדת בפישוק וקורעת רגלייך,שוב, משום הבלתי אפשרי. ימין או שמאל, ולא נותרת הברירה, אלא לבחור.

ההיית או שיט?

אז, באיזה צד של הלוויה תבחרי כעת?

בוא ילד, המשך

תגיע כאילו כלום

שב מולי, קבל

אל תקריב מאום

לא מבקשת עדיין

מולי, ילד, שב מולי

רק הייה ממך, עוד

ואחר כך, בוא לידי

ואני לא התכוונתי

ואני לא רגילה

כל כך מצולקת

משנות זחילת מחילה

ואתה, בלי משים

אם ההפך, כי מוחלט

בהינף להט קלילות

מרסק לי כל מקלט

עוד קפה וסיגריה

כאילו שגרה מהלכת

אין גלים, אף רוגע

ובטני מתהפכת

ממצח נחושה, של

להוריד לי הבגדים

בתוך בית הקפה

והעירום, במלבושים

מי שמך להפר לי

איזוני גיהנומותיי

למול השאר שנברו בי

ולא נגעו בצפונותיי

ילד איש

והולך ובא

פעם שם

פעם הווה

לא באמת שלי יהיה הוא

וחייבת כאן

אותך כעת,

איש מסוכן

עזוב את הקיר

עוצם עיניים ומושיט יד ימין, לא עוזב, ולו לרגע, את חומת האבן המקיפה את העיר הזו, שאין לי שום מושג מה טיבה ואיך היא בטבורה ועיבוריה. חומת אבן מחוספספת, מלוכלכת, אך מבטיחה לי שאגיע, כי כאשר ימינך מונחת תמיד על הקב הזה של חומת האבן של עיר בצורה, מובטח שלעולם תסוב במעגלים מעגלים מעגלים, לעולם לא תאבד דרכך, וכנראה שגם לעולם לא תגיע למחוז חפצך, כי אך נתקעת במחוזות צאתך. מתנשף, מותש, מובס.

עזוב לרגע את היד, עזוב, נו.

צרף את כפותיך זו לזו ושא תפילה ראשונית שכזו. אל תעשה שימוש במילים סדורות. ושים מבטחך בכל עצמך. עכשיו אתה זז באמת, בפעם הראשונה ככל הנראה. אין קיר תומך, אין חומת מגן ואילו העופרת כבר איננה יצוקה, אין עיניים משקרות ואין משתה אחיתופל סביבך.
רק אתה וקולותיך, אתה והנך, ברכותיך וקללותיך.

עכשיו אתה מתחיל לטייל ללא מפה, ללא ידיעה, ועם כוונה מלאה. אתה יכול להגיע לאיבוד, אתה יכול שלא להגיע כלל, אתה תוכל אולי לגעת בגביע הקדוש. הכל זה אולי. והכי רחוק מאותו הלא-לא ממנו יצאת.

הטיול האמיתי הראשון שלי. בכל השאר הייתי תייר בלבד.

ללכת לאיבוד, זה טיול של אמיצים בלבד, מעבר לגבולות יער ת"ק הפרסאות. ליפול אל מעבר לעגול של האופק.

טיול שכזה, אשר אולי יתברר לבסוף כדבר היחיד שזז בעולם הזה.

כן, גם זה אולי.

נעה פלד, אורלי יגן, מרב פלד

כעת
עומד אני מעל קבר בתי החיה

ונאשם קבל מלהגי הטירוף

על כי במו ידיי רצחתיה

הם לא יניחו, עד כי גווי הזקוף

ינוח לו שם, מובס ושפופ

ולא עוד אסכים להפשיל אדרתי

ולא עוד ינוח לו הצדק בסדום

כי כעת הוכרזה מלחמת קיום

זה הם והרקב, שחיתות עמורה

ודמי עודנו סמוק ואדום

עד כה חמלתי בעת כמור רחמיי

על אסופות זבלי פשע, היותכם אבק האדם

שאנסו ורצחו ושיקרו עד מתום

ורוחצים אתם כקאפו, בנקיון כפיכם
לבושים בביזוי, כאותו מלך עירום

אך אלוהים ממעל, אל רחום ויודע

שעונו של הטבע ותכלית היקום

הזחיל לו סרטן בבטנו של אחד

ללמד כי הצדק מואר מן השחור

להפככם לנכים, תחתיי הוא ייקום

שנים חוגגים הם, עם פאות צדיקים

מרחיקים כל מוכיח, מעשה טיראנים

אך מלאכי השרת, מיומנות ידיהם

יהפכו ימי רומי ועולז וגופה חרוכה

לעליבות מכמירה, של
חשבון אחרית הימים

מחפש אהבה?

עיצוב גרפי מושלם: גילי

כן כל יום פורים

יש לך פור, היא אומרת

הפור נפל

אין כל כך הרבה שמחה

כשפורים חוגג לו

כל השנה

תחפושות וגלימות

כל השנה

משחקי מחבואים

כל השינה

ישנים ישנים

נשים, אנשים

מתיימרים כמחפשים

אז אומרים

ואומרים

ואומרים

וילד עם אקדח

עומד על שרפרפ

מבט של יודע

מתבונן כשרף

"ידיים למעלה"

כולנו

בעיניו עירומים

אז או שאתה באמת

או שאתה סתם

מת!