דברים של תקווה
נאמרים כאגב
לצד מילות נחמה
לכל פצועי מלחמה
שהילכו וניסו
בבטנם ההיסוס
חנק גוש של ייאוש
של תחמוצת פספוס
עליה ומורד
שמחת עצב תהום
ידו עוטפת ידה
ולאחר – הפרידה
ככיבושו של מוצב
אויב בדידות בחירוף
מגן נחלתו
להפריד השיתוף
ואלו שניים עולים
משעול צר ותהום
פעורת צדדיתם
ואין כל ויתור
לא היא ולא הוא
לא שניהם מצדם
קוסם ופייה
חיוכו מתגבר
את מקסם שרביטה
כובשים נחלה
של פסגת הגבעה
ומאירים ליתרה
את תחושתו של השחור
מפיצים לאחר קרב
את בשורתו של האור
---
(C)
שחור ולבן נתקלים
מרמים מדמנה למדינה
וכולם כה צודקים ויודעים
צורחים, מאיימים ורוצחים
פה ימין, שם גם שמאל
וכולם בעליו של עתיד
כל אחד מזדעק וצודק
כל אחד, אין בלתו, רק יחיד
והשאר הם יתרת אסופים
פלישתים של אשפה ממוחזרת
ועתה, אם יהא זה שנית,
האם "אל יהא זה אחרת"?
אניהוא מתרגז
אניהוא מתאהב
לעתים מתעב
אולי מקרב
נצמד ובורח
נותן ולוקח
באחד חידודים
השני עיגולים
מול קהל וקוסם
מִנחת מַארס הלוחם
מתקף של כותב
עיניי אישוני מאהב
אין אזיק של סוהר
לעתים מתמסר
גיל ללא גיל
גם פשוט גם תרגיל
והיא הכועסת
וההוא המועל
הנה אני מעליה
מקדש ובועל
באדנות מעודנת
הופכה לשלי
ידיים תמנון
וכל זה הוא ואני
תכתוב, אל תנשום. תכתוב, אל תעצור.
--
עזוב אותך מסימני פיסוק עזוב אותך מפישוק רק תכתוב תרסס על סביבותיך הכל כזרעו של זכר מאפריקה אולי ייצא מזה משהו טוב אולי יגיע קץ העולם הכל זה אולי והכל ידוע בוא נבדוק עד כמה הרשות נתונה וכמה זה באמת בכפינו הכל הזה והיומרה המתחסדת של הבחירה החופשית כזה כאילו אתה יודע רק בלי סימני פיסוק ואז תוכל לראות איך קוראים אותך ומה זה עושה ולמה ועד איפה ואיזה מחיר תשלם או עד איזה גובה ירימו לך את הכסא ביומולדת הבא וכמה יעמדו תחת מצבתך משום העצב וכמה משום הצל רק עשה משהו אל תשאיר חלל ריק כי הוא יתמלא ברקב ובמלים סתמיות תכתוב כן תקרע הכל אל תפחד ילד מלאכים שומרים עליך ותמיד יוציאוך מהבור וימנעו ממך את הפלקט המיותר עם החור עד ש ת ג מ ו ר.
--
לגמרי.
ואז תן להם ללכת לאכול אותך. איכשהו. או לירוק.
עכשיו לנשום.
בואי נעשה עסקת חליפין
עסקה אחת, הלילה
את לימיני, אני לשמאלך
אנחנו שנינו לשנתנו
אני לשרעפיי, את לשנתך
בואי נעשה עסקת חליפין
ברית נשימות, הלילה
את לימיני, אני למראשתייך
אנחנו לחלומנו
אני לשלי, ואת לחלומותייך
בואי נעשה לנו עסקת חליפין
אריגים שתי וערב, הלילה
את לימיני, אני למרגלותייך
את כולך בחלומי
וכולי אני בחלומותייך
בואי נעשה עסקת חליפין
עסקה אחת, לחיים
מהקיץ מחליפת חלומנו
חיי אלו שלך בידיי
וחייך איתי בידייך
---
(C)
אני יושב עכשיו בתנוחה משובחת. המחשב לשמאלי והוא סקסי לחלוטין, הן משום שהוא פשוט מעוצב כך והן משום התוכן שנכתב לי עכשיו במסנג'ר. ברקע, שלושה מטר מולי, האור של דוד החשמל מפתה אותי לעוד עשר דקות וקורא לי בחציפות אדומה, סליזית לגמרי, כי עוד מעט מקלחת.
הכל מושלם.
טוקקקקקקקקקקקק טוק טו
דופקים בדלת.
לא בא לי לקום, כי מי שכבר עולה את מדרגות העץ לבקתה הזו מבלי להודיע מראש, הוא או מטומטם או מטומטם.
"מי זה?", שאלת מידע
"סלקום", הוא מדקלם מהצד השני
"מה אתה רוצה?", אני ממשיך
"תפתח, תראה", הוא מתמיד לו שם בחוץ
"באיזה עניין, נו". אני בעד דיאלוגים
"יש לך סלקום. צריכים לדבר על משהו". אסרטיביות זו גם תכונה נעלה
"אין לי סלקום. אין", אני עונה
והוא נותן עכשיו את שורות הסיום המוחצת –
"למה?"
עכשיו אני יושב וממתין שפלאפון יגיעו
ואורנג'? אין מצב שאורנג' יצליחו למצוא את הבית
(וכאן מחוייב קרדיט לר"ל הידועה יותר בתור א"ה. בקיצור, פזית. על שום סיפור המקרה שבאמת היה)
אומרים שהאור הוא אינסוף.
איינשטיין, לא ההוא מאמא אדמה, בא עם הקביעה הזו. ואולי אף עם ההוכחה.
עבורנו, אין מעבר לאינסוף שאחרת לא היה אינסוף אלא רק סוף ואחריו יש והאינסוף לאחריהם. אינסוף לא יכול להיות באמצע. אינסוף זו המצאה קצוות.
עבורנו מאינסוף ימין לאינסוף שמאל, למעלה ולמטה ולאינסוף כיוונים הוא הכל. גבולות הגזרה שלא נגיע אליה לעולם. שהרי אם נגיע, זה סוף ולא אין. העולם בתוך האינסוף. הכל. ואין בלתו.
אין לפניו ואין לאחריו, שאחרת לא היה אינסוף.
בא אלוהים, אז בבראשית, וברא את האור.
אם ברא, הכרח שהיה לפניו. אין בן המייצר את הוריו.
איך בדיוק? לא מסתדר. לא יכול להיות. אין לפני ואין אחרי. אמרנו.
אז אלוהים היה לפני האור. קסם.
דהיינו, אלוהים מעבר לאינסוף.
אבל הרי אמרנו גם, כי אין דבר כזה מעבר או לפני. אינסוף זה נורא. נורא הוד ונורא רחוק. הכי. היש יותר מהכי?
ואחר כך שיחקנו מחבואים. מי שמלפני ומאחורי ומצדדי וכו' וגו'.
ומכאן שאין ברירה:
מי שלפני האינסוף ואולי גם אחריו הוא האלוהים והוא מעבר לתחום תפיסתנו.
ועכשיו:
איך נקרא לזה שברא? לבראשיתי הזה? שהרי אין כלום קיים מעברו המוכח של האינסוף. אז מה הינו הדבר הזה?
אולי נקרא לו אלוהים.
אז –
אין ברירה,
יש אלוהים?
----
(C)
הורידי, הוא אומר
ואז השתחלה מן החזיה
הורידי הוא אומר
ואז נפרמה חולצתה
הורידי הוא אומר
ואז השתלשלו מכנסיה
הורידי הוא אומר
ואז נעלמו תחתוניה
הורידי הוא אומר
והיא זה מכבר במערומיה
וכעת,
התפשטי,
הוא מחריש בלאט
ואז פותחת ידיה
תעצום אלו עיניה
נשיפה על הנר הלוחש
והנה, כולה לו
על כל תפארתה, שיש
---
(C)
דה דארק סייד אוף דה כוסית
סטודיו שיא
"הנה, הוורודה, זו מברשת השיניים שלי"
דה דארק סייד אוף free סקס
"אבא, 100 שקל. וגם את המפתחות של האוטו!"
דה דארק סייד אוף סטוץ
אתה, איך קוראים לך, 4500 שקל!
(* יענו 4400 שקל נטו לכיס על כל פעם של לא. על איכות משלמים)
ציקלמאט
דה דארק סייד אוף מסיבת רווקות
כושי, ברור
דה דארק סייד אוף דה כושי
וואט אבר
דה דארק סייד אוף חד"ש
סעיד, כהן סעיד
דה דארק סייד אוף דה מילקי
גם אני רוצָה
דה דארק סייד אוף דה מרקר קפה
בוץ. הכל ביצה
דה דארק סייד אוף דה לוק,
אולוויז לוק
אט דה ברייט סייד אוף לייף
---
(C)
היא פרצה בסערה מבלי שהתכוננתי
שלחה חיוכה כגשש
ואחר, יצטרף שיערה, כחלוץ
לאחריהם הגיעו שדיה, ממש
היא אוהבת אותי נטוי על הבר, מעשן
היא מתעבת ריחה של סיגריה
אוהבת אותם עצומים כיצירה
ואני הנני, אולי אך עצמותיה
ועל אף ולמרות מצאתי אותנו
ידיי אלו שלי מעדנות בין רגליה
פתאום חבויה כל כולה בינותיי
ואצבעי מרפרפת את מתאר פטמותיה
ועדנה משותפת של אין קץ ההווה
עת בקע האפרוח, ניטחים לרצפה
פירורי הקליפה, נרקם שם האומץ
נפרד לו, מבכי אזיקי הביצה
---
(C)
הוא עיוור
עיניו השתיים
כבר מאז, אינן רואות
את מתאר המשולש
וכחול של שמים
הוא חי עד עומקו
הוא עיוור בעיניו
כתהומותיו, אין הוא טובע
הוא נושם כמידת חוזקו
והשומעות הן ידיו
הוא עיוור והוא במבוך
ידו האחת בדופן ימין נאחזת
מתמיד ומתמיד
לא חס על אף שעל
ודמותו אל האור מתקדמת
ובסוף
נוגה עיוור בו באור
ראשון מול כל הרואים
שהתחסדו ביומרות
הם רואים,
הם שומעים,
כה יודעים, אך
אחר מוצא העיוור
נשרכים
---
(C)
בואי לרגע,
עמדי מולי בעירום
כדי מילימטר ועוד כמה מטרים
את, עצמי עיניים בשקט עכשיו
ואני
אצייר לך את כל המילים
גם אני אעצום לי כעת את השתיים
את לי מחצית העולם האוהבת
לרגע,
שניים עצומים כמצוקה
ולי, היי את השלמתו האחרת
דמותך מוצללת, עיניי פיכחות
נועל עפעפיים עד חשכו סביבותיי
מראיתך מצטיירת לי ברור, ברור
אז המתיני אך רגע,
עת מתאספות מילותיי
מילימטר, פחות,
ועוד כמה מטרים
חוזה פרטים זכורים לדקה מפנייך
כמעשה מרכבה, מצייר מצייר
את פירושן של עינייך
ויתרת חמוקייך
בואי, נודה על אמת, כי שנינו שלופים
פוחדים מאור חלציים,
זוכרת? ראשוני
מלהגים ככולם ומאיירים את הנוח,
לא אני לאני ואת לעצמך,
כי אם מאני לאת ואת לאני
אז בואי, נסגור את המטרים
יוותר אך אין רווח בין הוא לבין היא
ואת תחייכי מבטנך ואף מטה, באש
ואכתוב לך, שתשירי,
ממפשק. ועד כל שיש
---
(C)
שחור ולבן נתקלים
מרמים מדמנה למדינה
וכולם כה צודקים ויודעים
צורחים, מאיימים ורוצחים
פה ימין, שם גם שמאל
וכולם בעליו של עתיד
כל אחד מזדעק וצודק
כל אחד, אין בלתו, רק יחיד
והשאר הם יתרת אסופים
פלישתים של אשפה ממוחזרת
ועתה, אם יהא זה שנית,
האם "אל יהא זה אחרת"?
---
(C)
אנחנו יודעים איך זה. טלפון בהול, מלא מתח והבטחת שחור בפתיח, שלאחריו ההקלה הגדולה. לאחר דקה.
האיש מת.
והוא אינו קרוב אלינו. קרוב מספיק היה, כדי שקרוביו יתקשרו אלינו באמצע החדשות בטלביזיה ויחלקו איתנו את הסערה, אולם מרוחק דיו בכדי שגופתו המתקררת והגעגוע הנבנה אליו לא יצליחו לזעזע את שגרת ניוון שלוותנו, השבירה ממילא. (שניה, עכשיו יש פרסומות בטלביזיה), בכל יום טרוף מימינו החולפים.
האיש מת. עוד אחד שהכרנו, עוד אחד שמותו לא יעשה לנו מאומה או מהומה. לא קרוב דיו כדי שנבכה, לא רחוק מספיק כדי שנוכל להישאר נאמנים לעצמנו ולהתייחס בביטול.
ומכאן נולד לו הביטוי "רוחם אדיש".
אין בנו חמלה עוטפת כלפי הצער. אין בנו את העצב שהיה עולה, לו חיית המחמד שלנו היתה משתעלת חרמנא לצלן.
אז מה יש בנו?
לכל היותר, יש בנו את הרחמים. אלו שאינם חמלה. התחושה הזו שאנו ממעל ובעלי יכולת לרחם, מציירת לנו גבול ברור בין האבל התהומי של אהוביי המת העלום לבין יציבות נשימתם של אהובינו.
מה הוא הדבר המניע אותנו לדבר בשקט, מובלים במשעולי בית הקברות? מה מביא אותנו, אנשים כנים ומתפרצים בדרך כלל, לצקצק באותו רוחם אדיש ולהיכנע לתכתיב העצב והיגון, כמקוננות המקצועיות בימים עברו?
יותר מדי פעמים הייתי שם. לובש פני נוקשות, משקפי שמש המסתירים את השלווה היורדת עלי בהיותי מלווה מת ממרחק סביר מעגלתו.
לעתים אף נתבקשתי לומר קדיש, משום ששאר המתנדבים האחרים טרחו להקפיד על מדידת סוליות נעליהם והסתרת חיוך יגונם ברצפה.
אז מהו הוא באמת הדבר הזה, שנוטע בנו תחושת זיכוך כה מרוכזת, בעת התמסרותנו והליכתנו כסומים אחר מת, המובילנו אל קברו בינות קברים טריים עם פרחים נובלים, או קברים ישנים עם אותיות כיתוב דהויות?
זו הידיעה המזוככת, שרק מוות יכול לייצר, כי לא אנו הם ההם שם. החיים כניגוד, שוב.
הוא שם, קר ומת, ואנו מרחפים את דמיוננו אל הערב הזה, שם ימתין לנו עוד קורטוב הפתעה בשיפולי הבטן ומעופם של פרפרי התרגשות העשויים להפוך לגלמים או לפרפרי אהבה.
והוא, המת, כבר לא יהיה יותר בשום מפגש, מן הסתם, למעט זה עם בוראו. להתחלף עמו כעת, ודאי שאינני רוצה.
אז זהו. המת, הידיעה שהלוויה תסתיים ואנו נהיה תוך כשעה מחוץ להיכל המוות ונוכל למקד עצמנו בקידוש החיים.
אז תנו לי עוד קצת זמן בבית הקברות, אני רוצה עוד מעט מהפער הזה שבו אני הוא המנצח. שם הוא מת, כאן אני חי.
אז בוא נודה. אין הרבה דברים המחדדים את חושינו ואת יצר הקיום שלנו יותר מאשר לוויה מעת לעת.
היצר הזה, במעגל אלוהי משהו, יביא אותנו אל אהובינו ואל מיטותיהן.
ואחר כך, יישמע בכי רעב של תינוק.
האם זו הסיבה שלוויות עושות לנו, בסופו של דבר, רק טוב?
הלוויה רגילה, או שלא
איש אחד, אפור. מת!
שני זרים גוללים עגלתו
הם מחפשים לו מקום, כעת
ושיירה נשרכת של מלווים
מובלים כסומא על ידי מת
אף אחד לא אבל, וכולם בצבעים
זה לא הם, לא הגיעה העת
וילד אחד, ממלמל שם קדיש
גם אחיו משוטט את עיניו
הקהל מצקצק לו ברוחם אדיש
יתגדל, יתקדש, לא עליו
ואלמנה בשחור, וכולם בפניה
לובשת לה בכי, כמנהג, תמרורים
האם זה משום שתמו חייה
או דווקא, כי זה אך מתחילים
וכזו לא תהא דרכי האחרונה
לא כזו מתוכננת להיות
כי אז פיותיי יתקבצו בפינה
כי אז יהא מותי כמו לחיות
---
(C)
6 באוקטובר, 10 בבוקר בשנה ההיא
ילד בן 10 ושניים אחים גדולים
יום כיפור מקולל מזויין, ארור
עומדים שלושתם על גדר ורואים
מכוניות נוסעות, לא צמות כדין, דלק
דלת נפתחת, יוצא חייל, בבהלה נטרקת
מכוניות ממהרות בטירוף ובלבול
לקראת יום הדין, אל מול שיא האיוולת
וילד אחד, רק בן 10, שעות בוקר
לפתע ילד שואל אחותו הגדולה
עוד ארבע שעות תיפתח לה התופת
הכיצד יקראו לה, לזו המלחמה
כנגיעת אלוהים בראשו, הוא יודע
כי איום על חייו ושלוות בטחונו
ילד בן 10, על בלונד וכחול
מבועת מעתה, לא ישוב עוד שלומו
עוד ארבע שעות, הכל יתהפך
בקבס אין אונים, רימות רמאות
האימפריה שוקעת, כולם לנפשם
כאחרוני בהמות נטולות מנהיגות
ילד בן 10, 10 בבוקר, שנה ארורה
לימים אפלים תום עידן אמונה
מאז "לו יהי" כתזכורת של שחור
התיקון הוא בתי אחרי 22 שנה
ומאז מעורב, כמעשה אנוכי
מפחד שיבה לימי מדמנת מדינה
מתריס וזועם נלחם כל כוחי
בישורון ששמן יתר על מידה
----
(C)
"שמע" אומר ג'ון ומנסה להרוג את הסיגריה שלו בכוס פלסטיק חד פעמית, "חשבתי על כמה דברים אחרי שנרגעתי מאתמול בלילה"
"כולי אוזן", אומרת לו סוזן, למרות שג'ון באמת התכוון לא לכלול אותה בשיחה, אלא הפנה את קולו לחבר החדש שלה, שלא זכר את שמו, ובעצם אף לא הכירו כלל. עוד אחד מתחנותיה סוזן. לסוזן יש עיניים כאלו שאתה רוצה לקחת איתך בקופסה מרופדת בעת יומך.
"אני בן 44" אומר ג'ון, "ועשיתי חשבון אתמול, בארבע וחצי בבוקר, כשהיא קמה לשירותים ואהבתי לשמוע אותה מטילה מימיה בעודי מעשן את זו שאחרי. ואני הייתי מחוייך לחלוטין. אבל לא יכולתי להבריח את המחשבה שתקפה מהפינה, של כמה חודשים איבדתי מחיי כשרק התרכזתי באיך אני עושה רושם בהתחלה ומתמקד בלטפס בקו ישר עד שאני גומר".
סוזן מתחילה לחייך וג'ון לא מבין מה מקומו של הומור כאן. מעטות הפעמים שהוא יורד לשם ונותן למישהו לדעת זאת בכלל. אחר כך יבין, כי זה היה חיוך מבין של שחרור, ללא טיפת הומור, אלא כזה של הקלה ואנחת רווחה.
"ראי, אם אני עושה חשבון של כל זמן האורגזמות שלי, כל כולן יחד, מול זמן הפור פליי והשקיקה להגיע, לא יוצא לי טוב כל כך"
הוא עוצם עיניים לרגע, "מאוד לא טוב. אולי באמת פספסתי". ג'ון מהורהר עכשיו ומגלגל את ראש הסיגריה ויוצר קונוס קטן מקצה הטבק. וסוזן עדיין מחייכת. "לו ידעתי לעוף עם המשחק המקדים ולא לחשוב ולכוון לרגע שאני גומר, כמה חודשים טובים מחיי הייתי יכול להחשיב כרווח ענק עכשיו. לעוף, את מבינה?".
"שומעת" אומרת סוזן. בשקט. וכאשר סוזן שומעת, היא מקשיבה מכל נים. כן, גם מהעיניים האלו. את זה לא תוכל לפספס.
"ואתמול ראיתי אחרת. היא השתינה שם, היא הבטיחה שאראה אחרת משידעתי עד עכשיו", נזכר ג'ון ומחפש את המצת שלקח החבר של סוזן למטבח, כביכול חמק מההקשבה. אך סוזן היא זו שמקשיבה עכשיו. ההוא, שאת שמו אנחנו לא יודעים כרגע, יידע אחר כך, דרך כל נים בגופו. סמכו על סוזן, סמכו על עיניה.
"אתמול בתוך כמה שעות ויותר, היינו כאילו שבוע שלם יחד. ארבע שעות ואולי קצת יותר וכאילו שבוע שלם נדחס שם לפינותיו והכל היה במקומו, כעיצוב פנים אלוהי של גדול הוזי החוויות".
"מה ראית?", מגישות לו עיניה סוזן את המצת שהגיע אליה בדרך מסתורין לא חשובה.
"לא ראיתי. היה חושך. רק הייתי. בכל רגע ורגע. טיפסנו על ההר. ידענו שהפסגה שם ועיתותינו בידינו. בסוף נגמור. או שלא. אבל הסיפוק יהיה שמים. זו הרי רק שאלה של זמן עד שנגיע" עכשיו הוא מחייך קלות
" ואתמול הבנתי שאני הולך ומטייל למעלה ולא רק מטפס. לא חושב ולו לרגע על הפסגה. עד היום תמיד עסקתי בפסגה. מי בכלל רצה ללכת. אבל הפסגה זו שם למעלה,היא הרי שלי, ושלה, והיא ממתינה לנו. היא מוקנית לנו. לאן היא כבר תלך? כל זכות קיומה הוא בזה שאנו מטפסים לכיוונה. אחרת לא היתה שם. מקסימום היו מקימים שם מוזיאון עם מאבטח בכניסה. יש נשק? לא, אין נשק, יש רק כלי זין", ג'ון מחייך בשביעות לנוכח שנינותו
"סבלנות יש לה לפסגה, המון סבלנות אלינו יש בה. ואתמול פשוט טיילנו מתוך שמחה ובטחון בנקודת האיסוף. מי כלל חשב עליה? היא נועדה לי ולא אני אליה. אני כבר אגמור מתישהו"
"ו?", שומרת סוזן על נפח השיחה וקיומה בחלל החדר עם הקיר הכתום.
ג'ון מביט בה, ואומר, כאילו גילה אוצר בגיל שבו המונים המונים מתחילים לבזבז את המעט שאגרו עד כה, "עלינו ועצרנו ונחנו והלכנו לרוחב וחזרנו ושוב ולא רק לגובה ונחנו והתקרבנו ולא התרכזנו בפסגה ונהנינו מהמחנה הקטן שהקמנו בכל פעם בדרך למעלה בדיוק כמו מטפסי ההרים האלו שמתרגלים לגובה ועוצרים במחנה א', מחנה ב', מחנה ג', ד', ה', ו'. ואפילו עשינו קפה באמצע ועשינו בשקט סיגריה ליד האוהל שלנו"
"סופסופ", אומרת סוזן
"ואז חשבתי עלינו" אומר ג'ון "ועל איך אני דהרתי לפסגה ואיך את חנית במחנות ונהנית מכל ההר, ואני אפילו מנעתי ממך את אתנחת הקפה. ואז ידעתי כמה הפסדתי. את הזמן שלא הייתי בו בעודי דוהר כמו אדיוט למעלה. ואותך".
"סופסופ", אומרת סוזן
"כן", אומר ג'ון, "הבנתי אתמול, לגמרי. ועכשיו אני חושב שהרווחתי לי עוד ארכה לתוחלת החיים שלי".
"וגם לתכלית", היא מסיימת
עכשיו ג'ון משכיב את הסיגריה שלו לישון בכוס הפלסטיק ועוצם לה את עינה האחת הבוערת. ומבין, כי התשוקה לשבת על גג העולם ולנשום מן המשב של רוח השכינה, היא רק הפתיון שלו לערוך את הטיול לשם. כן, עם מחנות, והווה נטול הישג של פסגה ויופי של קפה. פעם הוא, פעם היא עושה.
בעצם, חושב ג'ו לעצמו, כל מחנה הוא פסגה קטנה. אז בכל טיפוס אני יכול להרוויח כמה פסגות והמון נוף. יופי של פטנט זה לצאת מהשעבוד. מעכשיו האורגזמה עובדת עבורי. לא ההפך. זהו, רק כך. ואני כבר בן 44. הגיע הזמן.
יומן מסע.
בום
גשמים זזים בתחזית
אין להם כל זכר כאן
הכל רגוע
ואין תזזית
המכוניות נוסעות להן, כבזחילה
כזו של תחילת המאה
שנים של התפתחות
וכאילו לא התקדמנו
ולו כמלוא הנימה
האנשים הם אותם האנשים
כקנים של קש, כפופים
וגם נשים נשים נשים
ואין עדיין לטיפות כל טפטוף
כי כעת הודיעו בתחזית
שהחורף התחיל זה מכבר
וזה הקיץ האחרון שלו אתכם
ואז היורה שם קץ לחייו,
ועבר
---
C
