אנחנו יודעים איך זה. טלפון בהול, מלא מתח והבטחת שחור בפתיח, שלאחריו ההקלה הגדולה. לאחר דקה.
האיש מת.
והוא אינו קרוב אלינו. קרוב מספיק היה, כדי שקרוביו יתקשרו אלינו באמצע החדשות בטלביזיה ויחלקו איתנו את הסערה, אולם מרוחק דיו בכדי שגופתו המתקררת והגעגוע הנבנה אליו לא יצליחו לזעזע את שגרת ניוון שלוותנו, השבירה ממילא. (שניה, עכשיו יש פרסומות בטלביזיה), בכל יום טרוף מימינו החולפים.
האיש מת. עוד אחד שהכרנו, עוד אחד שמותו לא יעשה לנו מאומה או מהומה. לא קרוב דיו כדי שנבכה, לא רחוק מספיק כדי שנוכל להישאר נאמנים לעצמנו ולהתייחס בביטול.
ומכאן נולד לו הביטוי "רוחם אדיש".
אין בנו חמלה עוטפת כלפי הצער. אין בנו את העצב שהיה עולה, לו חיית המחמד שלנו היתה משתעלת חרמנא לצלן.
אז מה יש בנו?
לכל היותר, יש בנו את הרחמים. אלו שאינם חמלה. התחושה הזו שאנו ממעל ובעלי יכולת לרחם, מציירת לנו גבול ברור בין האבל התהומי של אהוביי המת העלום לבין יציבות נשימתם של אהובינו.
מה הוא הדבר המניע אותנו לדבר בשקט, מובלים במשעולי בית הקברות? מה מביא אותנו, אנשים כנים ומתפרצים בדרך כלל, לצקצק באותו רוחם אדיש ולהיכנע לתכתיב העצב והיגון, כמקוננות המקצועיות בימים עברו?
יותר מדי פעמים הייתי שם. לובש פני נוקשות, משקפי שמש המסתירים את השלווה היורדת עלי בהיותי מלווה מת ממרחק סביר מעגלתו.
לעתים אף נתבקשתי לומר קדיש, משום ששאר המתנדבים האחרים טרחו להקפיד על מדידת סוליות נעליהם והסתרת חיוך יגונם ברצפה.
אז מהו הוא באמת הדבר הזה, שנוטע בנו תחושת זיכוך כה מרוכזת, בעת התמסרותנו והליכתנו כסומים אחר מת, המובילנו אל קברו בינות קברים טריים עם פרחים נובלים, או קברים ישנים עם אותיות כיתוב דהויות?
זו הידיעה המזוככת, שרק מוות יכול לייצר, כי לא אנו הם ההם שם. החיים כניגוד, שוב.
הוא שם, קר ומת, ואנו מרחפים את דמיוננו אל הערב הזה, שם ימתין לנו עוד קורטוב הפתעה בשיפולי הבטן ומעופם של פרפרי התרגשות העשויים להפוך לגלמים או לפרפרי אהבה.
והוא, המת, כבר לא יהיה יותר בשום מפגש, מן הסתם, למעט זה עם בוראו. להתחלף עמו כעת, ודאי שאינני רוצה.
אז זהו. המת, הידיעה שהלוויה תסתיים ואנו נהיה תוך כשעה מחוץ להיכל המוות ונוכל למקד עצמנו בקידוש החיים.
אז תנו לי עוד קצת זמן בבית הקברות, אני רוצה עוד מעט מהפער הזה שבו אני הוא המנצח. שם הוא מת, כאן אני חי.
אז בוא נודה. אין הרבה דברים המחדדים את חושינו ואת יצר הקיום שלנו יותר מאשר לוויה מעת לעת.
היצר הזה, במעגל אלוהי משהו, יביא אותנו אל אהובינו ואל מיטותיהן.
ואחר כך, יישמע בכי רעב של תינוק.
האם זו הסיבה שלוויות עושות לנו, בסופו של דבר, רק טוב?
הלוויה רגילה, או שלא
איש אחד, אפור. מת!
שני זרים גוללים עגלתו
הם מחפשים לו מקום, כעת
ושיירה נשרכת של מלווים
מובלים כסומא על ידי מת
אף אחד לא אבל, וכולם בצבעים
זה לא הם, לא הגיעה העת
וילד אחד, ממלמל שם קדיש
גם אחיו משוטט את עיניו
הקהל מצקצק לו ברוחם אדיש
יתגדל, יתקדש, לא עליו
ואלמנה בשחור, וכולם בפניה
לובשת לה בכי, כמנהג, תמרורים
האם זה משום שתמו חייה
או דווקא, כי זה אך מתחילים
וכזו לא תהא דרכי האחרונה
לא כזו מתוכננת להיות
כי אז פיותיי יתקבצו בפינה
כי אז יהא מותי כמו לחיות
---
(C)