אני יושב עכשיו בתנוחה משובחת. המחשב לשמאלי והוא סקסי לחלוטין, הן משום שהוא פשוט מעוצב כך והן משום התוכן שנכתב לי עכשיו במסנג'ר. ברקע, שלושה מטר מולי, האור של דוד החשמל מפתה אותי לעוד עשר דקות וקורא לי בחציפות אדומה, סליזית לגמרי, כי עוד מעט מקלחת.
הכל מושלם.
טוקקקקקקקקקקקק טוק טו
דופקים בדלת.
לא בא לי לקום, כי מי שכבר עולה את מדרגות העץ לבקתה הזו מבלי להודיע מראש, הוא או מטומטם או מטומטם.
"מי זה?", שאלת מידע
"סלקום", הוא מדקלם מהצד השני
"מה אתה רוצה?", אני ממשיך
"תפתח, תראה", הוא מתמיד לו שם בחוץ
"באיזה עניין, נו". אני בעד דיאלוגים
"יש לך סלקום. צריכים לדבר על משהו". אסרטיביות זו גם תכונה נעלה
"אין לי סלקום. אין", אני עונה
והוא נותן עכשיו את שורות הסיום המוחצת –
"למה?"
עכשיו אני יושב וממתין שפלאפון יגיעו
ואורנג'? אין מצב שאורנג' יצליחו למצוא את הבית
(וכאן מחוייב קרדיט לר"ל הידועה יותר בתור א"ה. בקיצור, פזית. על שום סיפור המקרה שבאמת היה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה