במעלה אורגזמת המחנות

"שמע" אומר ג'ון ומנסה להרוג את הסיגריה שלו בכוס פלסטיק חד פעמית, "חשבתי על כמה דברים אחרי שנרגעתי מאתמול בלילה"

"כולי אוזן", אומרת לו סוזן, למרות שג'ון באמת התכוון לא לכלול אותה בשיחה, אלא הפנה את קולו לחבר החדש שלה, שלא זכר את שמו, ובעצם אף לא הכירו כלל. עוד אחד מתחנותיה סוזן. לסוזן יש עיניים כאלו שאתה רוצה לקחת איתך בקופסה מרופדת בעת יומך.

"אני בן 44" אומר ג'ון, "ועשיתי חשבון אתמול, בארבע וחצי בבוקר, כשהיא קמה לשירותים ואהבתי לשמוע אותה מטילה מימיה בעודי מעשן את זו שאחרי. ואני הייתי מחוייך לחלוטין. אבל לא יכולתי להבריח את המחשבה שתקפה מהפינה, של כמה חודשים איבדתי מחיי כשרק התרכזתי באיך אני עושה רושם בהתחלה ומתמקד בלטפס בקו ישר עד שאני גומר".

סוזן מתחילה לחייך וג'ון לא מבין מה מקומו של הומור כאן. מעטות הפעמים שהוא יורד לשם ונותן למישהו לדעת זאת בכלל. אחר כך יבין, כי זה היה חיוך מבין של שחרור, ללא טיפת הומור, אלא כזה של הקלה ואנחת רווחה.

"ראי, אם אני עושה חשבון של כל זמן האורגזמות שלי, כל כולן יחד, מול זמן הפור פליי והשקיקה להגיע, לא יוצא לי טוב כל כך"

הוא עוצם עיניים לרגע, "מאוד לא טוב. אולי באמת פספסתי". ג'ון מהורהר עכשיו ומגלגל את ראש הסיגריה ויוצר קונוס קטן מקצה הטבק. וסוזן עדיין מחייכת. "לו ידעתי לעוף עם המשחק המקדים ולא לחשוב ולכוון לרגע שאני גומר, כמה חודשים טובים מחיי הייתי יכול להחשיב כרווח ענק עכשיו. לעוף, את מבינה?".

"שומעת" אומרת סוזן. בשקט. וכאשר סוזן שומעת, היא מקשיבה מכל נים. כן, גם מהעיניים האלו. את זה לא תוכל לפספס.

"ואתמול ראיתי אחרת. היא השתינה שם, היא הבטיחה שאראה אחרת משידעתי עד עכשיו", נזכר ג'ון ומחפש את המצת שלקח החבר של סוזן למטבח, כביכול חמק מההקשבה. אך סוזן היא זו שמקשיבה עכשיו. ההוא, שאת שמו אנחנו לא יודעים כרגע, יידע אחר כך, דרך כל נים בגופו. סמכו על סוזן, סמכו על עיניה.

"אתמול בתוך כמה שעות ויותר, היינו כאילו שבוע שלם יחד. ארבע שעות ואולי קצת יותר וכאילו שבוע שלם נדחס שם לפינותיו והכל היה במקומו, כעיצוב פנים אלוהי של גדול הוזי החוויות".

"מה ראית?", מגישות לו עיניה סוזן את המצת שהגיע אליה בדרך מסתורין לא חשובה.

"לא ראיתי. היה חושך. רק הייתי. בכל רגע ורגע. טיפסנו על ההר. ידענו שהפסגה שם ועיתותינו בידינו. בסוף נגמור. או שלא. אבל הסיפוק יהיה שמים. זו הרי רק שאלה של זמן עד שנגיע" עכשיו הוא מחייך קלות

" ואתמול הבנתי שאני הולך ומטייל למעלה ולא רק מטפס. לא חושב ולו לרגע על הפסגה. עד היום תמיד עסקתי בפסגה. מי בכלל רצה ללכת. אבל הפסגה זו שם למעלה,היא הרי שלי, ושלה, והיא ממתינה לנו. היא מוקנית לנו. לאן היא כבר תלך? כל זכות קיומה הוא בזה שאנו מטפסים לכיוונה. אחרת לא היתה שם. מקסימום היו מקימים שם מוזיאון עם מאבטח בכניסה. יש נשק? לא, אין נשק, יש רק כלי זין", ג'ון מחייך בשביעות לנוכח שנינותו

"סבלנות יש לה לפסגה, המון סבלנות אלינו יש בה. ואתמול פשוט טיילנו מתוך שמחה ובטחון בנקודת האיסוף. מי כלל חשב עליה? היא נועדה לי ולא אני אליה. אני כבר אגמור מתישהו"

"ו?", שומרת סוזן על נפח השיחה וקיומה בחלל החדר עם הקיר הכתום.

ג'ון מביט בה, ואומר, כאילו גילה אוצר בגיל שבו המונים המונים מתחילים לבזבז את המעט שאגרו עד כה, "עלינו ועצרנו ונחנו והלכנו לרוחב וחזרנו ושוב ולא רק לגובה ונחנו והתקרבנו ולא התרכזנו בפסגה ונהנינו מהמחנה הקטן שהקמנו בכל פעם בדרך למעלה בדיוק כמו מטפסי ההרים האלו שמתרגלים לגובה ועוצרים במחנה א', מחנה ב', מחנה ג', ד', ה', ו'. ואפילו עשינו קפה באמצע ועשינו בשקט סיגריה ליד האוהל שלנו"

"סופסופ", אומרת סוזן

"ואז חשבתי עלינו" אומר ג'ון "ועל איך אני דהרתי לפסגה ואיך את חנית במחנות ונהנית מכל ההר, ואני אפילו מנעתי ממך את אתנחת הקפה. ואז ידעתי כמה הפסדתי. את הזמן שלא הייתי בו בעודי דוהר כמו אדיוט למעלה. ואותך".

"סופסופ", אומרת סוזן

"כן", אומר ג'ון, "הבנתי אתמול, לגמרי. ועכשיו אני חושב שהרווחתי לי עוד ארכה לתוחלת החיים שלי".

"וגם לתכלית", היא מסיימת

עכשיו ג'ון משכיב את הסיגריה שלו לישון בכוס הפלסטיק ועוצם לה את עינה האחת הבוערת. ומבין, כי התשוקה לשבת על גג העולם ולנשום מן המשב של רוח השכינה, היא רק הפתיון שלו לערוך את הטיול לשם. כן, עם מחנות, והווה נטול הישג של פסגה ויופי של קפה. פעם הוא, פעם היא עושה.

בעצם, חושב ג'ו לעצמו, כל מחנה הוא פסגה קטנה. אז בכל טיפוס אני יכול להרוויח כמה פסגות והמון נוף. יופי של פטנט זה לצאת מהשעבוד. מעכשיו האורגזמה עובדת עבורי. לא ההפך. זהו, רק כך. ואני כבר בן 44. הגיע הזמן.

יומן מסע.