היא מביטה בי עכשיו ואני משים עצמי ישן לגמרי אם כי ער לחלוטין. מאוד ער. לכל נשימה שלה ונסיון התקרבות שלה אלי. היא מביטה בי כל כך. אני יודע.
מה היא רואה שם, אני מנסה להבין. עיניי חתומות כרגע, לא פוקח כדי להקשות עליה את החדירה פנימה. רוצה לראות כמה מתאמצת, כמה רוצה וכמה תהא שם כשעיני לא יוכלו להיפקח לעומקן כי אני עצוב, כי אני מצמצמן לחרכי הצייד. כי לא מסוגל, מכל מיני סיבות.
כפות ידי פתוחות. ממתינות לקבל ולאסוף. המתנה. נראה אם תיקח. נראה אם תהין לקרב אליהן כדי להיאסף. היא בוחנת עכשיו ועיני עצומות וידי פתוחות.
אוזניי כרויות לכל רחש. לכל נים בנשימתה. ממתין לראות מתי תתנשם ותנוע. הנשימות האלו, יש בהן כל כך המון. פסוקים שלמים שלמים של פישוק אחד עורג. אולי משום כך, אני קשוב אליהן כל כך. קשוב למילה בוא, קח.
גם היא מקשיבה. בוחנת את עפעפיי כרגע וממתינה לרגע בו ייפקחו, ואטביע אותה. יודע שהיא מבקשת. אנחנו משחקים עכשיו, משחקים של בוקר שבת, שש וחצי בבוקר. אפילו הנקר על העץ שמול החלון באלכסון קשוב כעת ועושה לנו שקט להקשיב מעט.
ואז, נקישה אחת קטנה. הקוביות מוטלות כעת על סדין רך של לילה שעבר.
שש שש.
העיניים נפקחות, הידיים סגורות עליה, רגליה סביבי. המון תנועות שפתיים ואף לא קול אחד.
הבוקר הזה הצליח לנו.
השעה שמונה בבוקר, העולם מתעורר ומנסה להבין מה איתו מבעד לקורים.
אנחנו כבר מבינים. הנה, כבר יש קפה וסיגריה של אחרי.
יום שבת רגיל. ככה זה כשמגיעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה