סוג של מקום כזה, זיכרון יעקב. פעם היה שם יין כי זה נחשב ציונות. היום שותים שם אלכוהול מטעמי אידיאולוגיה של זיונות. עניין של זמנים משתנים.
לקחו 100 שנה, עטפו אותם בצלופן, אשר יוצר בסין (כי זה יוצא זול. הכי) עם סרט מתנה, שיוצר גם הוא בסין (שוב, זול ביותר) והכל כדי שנבוא לשם ונרגיש כה מיוחדים בין ההמון המשתוקק לברוח מזגוגיות תל אביב, עד כי נוקיר תודה לכל מקום בו לוקחים לנו דמי אבטחה על ישיבה לקפה קטן. קפה בטוח. חרא של קפה. אבל בטוח. כה בטוח אתה, שאתה יודע, כי אם נכנס לשם שאהיד מאמין, אתה נותן לו לשתות מהקפה והוא אומר לך:
"אחי, חבל על הבצצות. תשתה. ככה אתה מת בתשלומים".
קצת התפלאתי על המילה אחי ממי שכוונותיו לא משהו לגבי, אבל כשאני חושב על זה טיפה יותר לעומק, ובמהירות, לני שהקפה הזה יגמור לי את החשק, הרי גם אחיי כביכול הם לא משהו בימים כתיקונם. ובימים אחרים, שלא תיקונם, אין להם תקנה כלל. אחים.
שיהיה.
כבר 37 דקות אני יושב שם.
מושך זמן קפה שלא מאבד מחומו כלל, אולי משום שלא היה כך מלכתחילה. אבל בטוח. הקפה, כלומר. לא לשכוח.
והלוואי ודמי האבטחה האלו היו נוטעים בי מעט בטחון במה שהולך להתרחש ביני לבינה בעוד כחצי שעה. פלוס מינוס.
ומסביבי הכל ארוז בצלופן. יקבים לתיירים, בתי קפה לתיירים, מדרחוב אותנטי שנבנה במיוחד לתיירים. אותנטי. תיירים מיוחדים לתיירים. האלו מחיפה מגיעים לתייר בעיר הצלופן כדי לראות תיירים אמיתיים מתל אביב, שבאים לראות בני 100 רוטשילדים, שאין להם כבר מושג מה רוצים מהם. גם הצלופן הוא לתיירים. בכל מיני צבעים.
ואני יושב שם, עם קפה בטעם צלופן.
בבטני, הכל הפוך. לא משום הקפה כי אם בזכותה. היא כבר שעה ורבע בדרך מהצפון הרחוק. סוג של דייט, לאחר שבועיים של חומות גדולים, קולות קטנים ותוכניות אב לתבוע את בזוקה על זה שלא הביאו אותנו לירח עד גיל 21 שעבר לנו מזמן. והכל בטלפון. הכל עבר שם. מוכר לכם. אני בטוח. ומשום שכה מוכר לכם, בואו איתי לשם. עזרו לי להמתין לה, שתגיע לי כמתנה ארוזה בצלופן. חייב להעביר עוד כעשרים דקות עד אשר תגיע לתחנת הדלק שם בפתח הכניסה לזכרון.
והיא עומדת להגיע לשם. גם אני. לתחנת הדלק.
היא תגיע ארוזה לי בצלופן מיוחד, כזה שאינו לתיירים אלא עבורי בלבד, לא רועש, נעים.
בינתיים, בבית הקפה שם, החלטתי לשים סוף לעניין הקפה. כלומר, הם קוראים לזה קפה. לי כבר אין קול. אשלם להם. אבל אני כבר לא יכול איתו. לא מולי. לא נעים להחזיר אותו. שותה אותו באחת. כמעט נחנק, אבל מקדש את המטרה.
אחרי דקותיים, נניח אני הולך לעשות פיפי. נגמור סופית את עניין הקפה עכשיו ונשאיר להם אותו שם. לשימוש חוזר? אולי בכלל אני זה שימושו חוזר של הזוג ההוא, שהלך בעת שהגעתי? לא יודע.
אני מוציא את הטלפון הנייד שלי. דור שלישי. מביט בו ושולח בזריזות מופתית הודעת געגוע למה שיהיה. כן, אל אותה האחת שטרם פגשתי אולם כבר הספקנו לתכנן כיצד העבר המשותף שלנו, ייראה בעוד 18 שנים. בערך.
עוד רבע שעה לערך נפגש. 15 דקות שהולכות אחור באיזו מין אדיקות אדישה של מחוגים א-מיניים לחלוטין. ניסיתם לחשוב פעם על חוס ההתחשבות של מחוגי השעון בנו?
נניח, כשאתה מנסה להוכיח ביצועי על של לוחם זיינת מטכ"ל. אתה משתוקק למהלכם האיטי ביותר של המחוגים.
אולם כאשר היית סופר שניות בישיבתך במשמרת שלישית בש"ג של שער שרונה בקריה, היית מוכן לשחד את המחוגים כדי שיעשו טובה קטנה. ויתחילו לטוס כאילו מצאו סופסופ זיון.
12 דקות לערך. עוד מעט. נערת צלופן רך, ואני.
יצאתי מבית הקפה, רועד למדי. רועד מאוד. מתרגש.
את כל תהליך העליה על האופנוע השחצן הזה, אני עושה במדידות יתר, כאילו מנסה לרסן אותי ואת התרגשותי. אולם התרגשותי ואני, שניהם, לא ממש מתייחסים.
איכשהו עולה על האופנוע, מניע, יורד שמאלה בדרך של אבנים טלטלות ומחל בדרך הפיתול לכיוון הכניסה לשכרון יעקב. מרוכז כל כך בפניות ובדיוק הנדרש כדי להמשיך לחיות, ומדי פעם זו הממתינה לי למטה. מנצנצת כהבזק. לא כיר אותה, וכעת אני יורד. ההכרות עם הכביש הזה, שאני כל כך אוהב, מאיצה בי להגביר מהירות, לבחון את יכולתי לרקוד עם האופנוע על כביש מתפתל שכזה. ירידה מהירה. מדוייקת.
ואני כלל לא מכיר אתה. לא את ריחה. לא את דמותה האמיתית. ולא את העבר משותף שאולי יכול להיות שלנו. ואולי לא.
לקראת הפיתול האחרון שמאלה, תחנת הדלק המבטיחה והיא הממתינה שם, לשמאלי, אני מבין משהו.
שזו הממתינה לי בסוף הירידה היא הדבר שמשך אותי לירידה מהירה. מהירה מאוד. כמגנט משכה.
ומעכשיו, כל ירידה שארד, ואפילו תראה בנפילה, ייתכן ובסופה תמתין לי פיה פיה שתרמוז לי כל התכלית היתה לאסוף את התנופה המספקת כדי לנסוק מעלה. ואולי, ככל שרבה המהירות בדרכנו מטה כך היא מציירת לנו את גובה השמים אליהם נגיע באמצעות אותו הכוח.
עוד מעט אולי נעלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה