בועל עם נייר

הנייר ריק לגמרי כרגע. כביכול. עוד מעט יתברר עד כמה זה לא.

והוא רכון כעת מעליו, כגוהר ובועל, ראשו הלום אדי אלכוהול שנספג מבלי רצונו המפורש בעודו מהלך קודם לכן ברחובות המומים ותעייה בין צמתי רחובות מקבילים. הוא כולו בעצמו, בעודו מהלך שם. פוסע בינות אבני המדרכה ודורך ברוב התכוונות על כל קו אפשרי, ממנו אפשר לצאת ולהגדיר מחדש גבולות, שעד כה לא שרתו אותו. ואולי אף למחוק כמה קווים כאלו שנמצאים שם מבלי שאיש ינסה להבין מהיכן צצו ומדוע הם מתיישרים עדיין בין פינה לפינה, בין צומת לצומת.

מיותרים בעליל חלקם של הקווים, שהרי אין הם מסוגלים לצייר כבר שום עלילה שמחה עבורו. מיותרים הקווים ויותרו הרסנים. עטלפים עפים מעליו ועוברים דירה כל העת, מעץ לעץ, בד לבד, כדי שלא להיות לבד, כאילו מריבות משפחתיות נסגרות במהירות שם והזיווגים מסתיימים ומתחילים מתוך תכלית של שניים כהכרח. לא טוב היות העטלף לבדו. שיהיה.

וכמה חתולים תוהים עם מבט של חתולים תוהים, על מי זה החריד את שגרת תזזיתם הנינוחה, אליה הם מורגלים מדי לילה, בין פח לפחית, בין כלבה מאיימת לחתולית מזמנת. וגם החתולים האלו לא משקיעים בו יתר זמן, ומפנים לו את הדרך כדי למחוק את פינותיו ולהותירם להמשיך לעסוק בחציית קוויהם שלהם.

עכשיו, ממש עכשיו, מכוון עצמו בהליכתו המתכוונת לבעילת הנייר, הממתין לו כבלוק חלק וסדור על השולחן בפינת הסלון בביתו, אי שם, לא רחוק מכאן. ההשתרכות הזו עד לנחיתה בכסא מול השולחן והעט והדיו והנייר ומאפרה וקופסת סיגריות מלאה עד שני שלישיה אינה אורכת יותר מעשרים דקות, למירב.

ואז הוא מתיישב עם קפה מדוד לשמאלו, מצית וסיגריות עם חולצת טריקו, שמישהי קנתה לו פעם, וריחה עדיין דבק בשוליה, ואף שההיא לא השכילה לצאת כדמות מרקדת מן הנייר עליו הוא כותב. החולצה נותרה וכך ריחה, אולם דמותה התפוגגה זה מכבר.

מתיישב מול בלוק ניירות לא מחוללים, היודעים טוב ממנו את דמות זו הנצורה בתוכם. ניירות לבן בתולין, כאלו הממתינים לעטו ולדיו הכחולה שיבואו וייצרו את הדמות העורגת אליו וממתינה בשקט בשקט ליצירתו במו ידיו, למען שניהם.

הזמן לא חשוב כרגע, וכך גם השנים שעברו והפכו את מטעניו לכדי חומר גלם המייצר את אותיותיו ברורות יותר, מכוונות בדיוק. והנייר צחור צחור לגמרי, כבתולת כיתובין, וממתין בנשימות סדורות ומרשרשות כדפדוף לאותו הרגע בו יתחיל לפסל את גוש השיש הזה ולייצר ממנו את דמות הממש. בידיו הכל. הכל. זו בחירתו. הזמן, הדמות, רוחה וגופה של ממש גם.

ולא, אין לו מושג, ולו הקלוש ביותר, מה ייכתב על הנייר שתחתיו, וכיצד זה הדיו והעט הנובע המסור שלו מסוג אורורה, אשר נקנה בחנות מקרית באחד משיטוטיו בלונדון, ייצרו משהו ייחודי סופסופ. מין דבר כזה, שיבוא ויבדיל בין הדף שעכשיו פרוש ומתמסר לידיו לבין שאר האחרים בבלוק האטום. באותו הבלוק בדיוק. תמונה מיוחדת של נייר גלום עם דיו ועט וידיים מלהטטות המחלצים ממש עכשיו חלציים ייחודיים – הוא לה והיא לו. ושאר הדפים יוותרו בבתוליהם. עט אחד, דף עם סודות רבים, דיו כחולה ועשן מסתלסל של הסיגריה השביעית, מחברים בין היצר היצירה, כרגיל.

הוא יודע שהיא שם, נבלעת בהשקט בלובן הנייר וממתינה לו שיחלצם, אותה ואותו כבשר אחד, כאותה הביצית הממתינה הרחק ויודעת את טיב הזרע שיבוא ויפרוץ, יחידי יחידי, את חומותיה. היא פשוט יודעת. ומכאן השקט הבטוח הזה, שנותן לה להיות, פשוט להיות, על נייר נקי כשאר הניירות הלבנים חסרי הייחוד, ולהתמסר לדיו הכחולה ולידו היוצרת, שאינה יודעת מאומה ופועלת כאילו מאליה, לחלצה מערגתה שם. ופה גם.

ואז, עם היווצרותה, היא מחלצת חמוקיה הממתינים זה זמן, נוטלת את הדף, מקפלת אותו בעדינות ובהקפדה יתרה, ומניחה אותו בקופסת העץ, שהיתה בידיה מאז ומתמיד, והמתינה איתה בתוך הנייר עד בואו. עד הגיעו ידיו הלוקחות. קופסת האוצר הפרטי שלהם, שלא תעניין שום גנב ושודד ומקנא.

וכמעשה המכחול בשפופרת, כך מעשי ידיו המחפשות ונוטלות ומרימות לה את שולי האדרת. וזו נחלתם. והנה, זו העת לשים נקודה פסקנית לסוף הכתוב. נקודה אחת ברורה כסימן של סוף הפיסוק ותחילתו של הפישוק, שהרי מת המחבר וחיו שניהם, עד העצם, עד הסוף. והנה, הכל מחוץ לקווים, אך כל כך בתוך היצירה.

נקודה.