ערב רב. המון המון מכל סוג ומין. מערבבים את הכל ומקבלים גוונים לא מוגדרים. אז מפרידים. ההוא הפריד לנו. לזה ולזה ולזאת ולאלו. לכל מיני. לחכמים נורא כמו הינשוף של פו, לתמים העושים כאילו אינם יודעים לשאול, מפאת חששם מן התשובות. כמו חזרזיר. וגם לרשעים. איתם הכי קל. קלי קלות. מקקים בלבד. ואיפה אנו באמצע, ולמה ולאיפה ומתי ואם בכלל. איפה פו באמת? מת.
בכל שנה אותו הסדר, בכל פעם אותו הבלגן.
ורק בן זומא נותר כשהיה. בן זומא.
כנגד ארבעה דיברה
ובשם כל כולנו
כנגד ארבעה, התורה
ומגילתה בעדנו
הנה התם מגלגל את
עיניו אל עבר גואל
מדלג, מתחסד בעווית
זה הוא, מיתמם ומועל
מעברו, החכם מתיימר
כביכול מעם הדרותו
והוא האונס על כולנו
את ארס עקרבי כפייתו
לא רחוק, רשע וגם זה
לעולם עוניו וייקום
האחד יהא שלוח חץ
הרביעי לא שאל ויידום
ואנו נשמנו בין אלו
הו, אנו תועים הלומים
ביבושת תרים לפִּשפָּש
לנרתיקם של גני עדנים
ואני ועצמי רק מביט לי
מתמקד, הס חודר בעיניי
אל בין אישוניה שלי
ומובילה הישר אל שדותיי
שם אבק כוכבים של חדווה
שינבוט ליד ביד, לא נפרדת
ואל מול מחציפי החוטאים
תהא היא אחת, היא אחרת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה