נשבר לי מכל יום הזכרון הזה, עם המילים הגדולות שכה מקטינות. מוציאים את האותיות של פסח, למרות שמזמן הכל כבר חמץ, דקה אחרי שביזינו, דקה לפני שנמשיך לזהם סביבותנו. עושים לעצמנו פאוזה של היטהרות שקולה על חשבון השכול.
וביום הזה אני נותר בצד, עלוב לגמרי, עם שיר אחד שמשיב אותי דיירקטלי לאותו יום ארור ומזויין. "לו יהי". הששה באוקטובר שבעים ושלוש (אלף תשע מאות). ילד קטן של ממש, עומד ורואה מכוניות זזות בתזזית ללא קודש עם המון חול מבוהל. אותו החול שדמה לנו אחר כך, עת כל מה שחשבנו קודם נפוץ ברוח לכל עבר. וכאשר יום הכיפורים ההוא בעיצומו, הוא שואל "אם תהיה מלחמה, איך יקראו לה?".
כך זה היה בעשר בבוקר.
בשתיים בצהרים כבר החלה האזעקה ליילל ולקונן על נפילת האימפריה. ילד קטן, אשר איכשהו ידע על המחדל הנורא ועל הסכנה הקיומית המחליאה. אזעקה מנסרת, קודחת, מקוננת, סופנית. יללה כזו, שהשאירה אותי עם הבטן פתוחה 18 שנים, עד שהגיעה זו של מלחמת המפרץ ושחררה הכל.
אך שיר אחד מחזיר אותי, שלא מרצוני, לרגעי האימה שלי אז. אימה מכווצת של ממש, ובדידות נוראה של תחושת שואה בהווה מתמשך. כל המלחמה ההיא ודיבורי הרהב ותילי התילים של פאתוס "יזכור" מתרכזים אצלי בשיר אחד קטן. חוה אלברשטיין או שייק'ה וחבריו. "לו יהי".
ואני ידעתי, הייתי אף בטוח, כי רוצים להרוג אותי. כן, ממש אותי. מכוונים אלי לחלוטין. אך הם לא כל כך הצליחו, ותחת זאת לקחו לנו את בוקי, הבן של השכנה, שבועיים בערך לפני שאמור היה להתחתן עם מי שחשבתי שהיא האשה הכי יפה שיש בכל העולם הזה. בוקי הזה, שאיכשהו עבר את גבעת התחמושת שש שנים קודם מכן, ואז הגיע כפרת עוונותינו על גופתו, שנותרה כמה חודשים בסואץ, עד שמצאו אותה מרקיבה איפשהו. והוא בטח חושב עכשיו, שזו שהיתה אמורה להיות אשתו היא לא רק הכי יפה בעולם הזה, אלא היא היפה ביותר בכל העולמות. הוא יודע. הוא הרי שם.
כך זה היה בעשר בבוקר.
בשתיים בצהרים כבר החלה האזעקה ליילל ולקונן על נפילת האימפריה. ילד קטן, אשר איכשהו ידע על המחדל הנורא ועל הסכנה הקיומית המחליאה. אזעקה מנסרת, קודחת, מקוננת, סופנית. יללה כזו, שהשאירה אותי עם הבטן פתוחה 18 שנים, עד שהגיעה זו של מלחמת המפרץ ושחררה הכל.
אך שיר אחד מחזיר אותי, שלא מרצוני, לרגעי האימה שלי אז. אימה מכווצת של ממש, ובדידות נוראה של תחושת שואה בהווה מתמשך. כל המלחמה ההיא ודיבורי הרהב ותילי התילים של פאתוס "יזכור" מתרכזים אצלי בשיר אחד קטן. חוה אלברשטיין או שייק'ה וחבריו. "לו יהי".
ואני ידעתי, הייתי אף בטוח, כי רוצים להרוג אותי. כן, ממש אותי. מכוונים אלי לחלוטין. אך הם לא כל כך הצליחו, ותחת זאת לקחו לנו את בוקי, הבן של השכנה, שבועיים בערך לפני שאמור היה להתחתן עם מי שחשבתי שהיא האשה הכי יפה שיש בכל העולם הזה. בוקי הזה, שאיכשהו עבר את גבעת התחמושת שש שנים קודם מכן, ואז הגיע כפרת עוונותינו על גופתו, שנותרה כמה חודשים בסואץ, עד שמצאו אותה מרקיבה איפשהו. והוא בטח חושב עכשיו, שזו שהיתה אמורה להיות אשתו היא לא רק הכי יפה בעולם הזה, אלא היא היפה ביותר בכל העולמות. הוא יודע. הוא הרי שם.
וכך נגמרה לי המלחמה ההיא. במכה אחת ניצחת. ובכלל, הייתי ילד קטן של ממש. ילד כזה, שלמד את המילים של "לו יהי" וידע לזהות מי שר ומי באמת מתפלל. מצד אחד מאיימות, כי משיבות אותי הישר לרגע ההוא, מצד שני מעדנות אותי, כי מלמדות על היותי כל כך חי.
ששה באוקטובר, תאריך מזויין.
עשרים ושתיים שנים לאחר מכן, תיוולד בתי יום אחד לפני כן, ככפרת עוונותי שלי. הנה, ראו עד כמה אני חי.
עוד יש מפרש לבן באופק וגם בית קט עם גג אדום. וגם בוקי בטח יושב שם למעלה בלתי נצור בעליל, ושומר שכך יהיה.
עובדה.
ששה באוקטובר, תאריך מזויין.
עשרים ושתיים שנים לאחר מכן, תיוולד בתי יום אחד לפני כן, ככפרת עוונותי שלי. הנה, ראו עד כמה אני חי.
עוד יש מפרש לבן באופק וגם בית קט עם גג אדום. וגם בוקי בטח יושב שם למעלה בלתי נצור בעליל, ושומר שכך יהיה.
עובדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה