אתה מדבר איתה. שיחות גישוש שאין ביניהן לבין התוכן ולא כלום על אף שכל הנוצות מתנפנפות לכל עבר ברישול מסודר ומוקפד למהדרין. כל אחד והריקוד שלו.
אחרי 7 דקות בערך, שזו הקצובה המקובלת עד שמגיעה איזו שאלה מהוססת מאחד הכיוונים כדי לתהות על תוכנו של, ולא רק על יפי קנקנו, מגיעה שאלה של מהות. בקטנה, לא משהו שלא יעלה לאחר מכן, אם וכאשר וכד'.
ואז משתחררים פרטים קטנים מן העבר המתמשך. כמו לכולם, גם לה יש עבר מתמשך עד רגע זה, עד עצם השיחה הזו.
היא עונה באורח מדוד משהו. הוא חודר, היא מדייקת. הוא שואל, היא מספרת. שברירים שברירים. נקודות בלבד, ללא הקווים המחברים ביניהם לסיפור חייה. תמיד יהיה הסיפור קשה. אם לא היה כזה, מן הסתם יהיה. והוא, הוא לא רוצה להיות לפני, הוא רוצה אותה לאחר הנפילה המטורפת, זו שנותנת את התנופה לעליה אל מעל השמים.
היא תיק, הוא חושב לעצמו בחיוך. יש לה קול רך ומרחף סביבו. ואז מחייך עוד יותר. מחייך כולו לגמרי. הבין. הבין שהיא תיק.
גם היא הבינה פתאום.
הוא אולי תיק תיק.
אבל פראדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה