בואי נריב לנו

מריבות. הן נוצרות מעצמן, ואנו עומדים ומעודדים אותן מאחור. או שלא. כאילו לא שייכים אליהן אבל מאוד אוהבים לראותן. את כולן. כיצד מתחילות, היאך משמשות והיכן נגמרות. כן, נגמרות. כולן נגמרות. חורגים לרגע מספרי האגדות של האחים גרים. אחים חורגים לעתה. רבים. הרבים גרים, אם נרצה. בסוף זה אולי יהיה אושר ועושר עד העולם הבא, אולם בינתיים, רבים עז זוב.

כן, אנחנו גרים כאן, את ואני, הרבים גרים. נראה מה יוצא מזה. וכן, זה בהחלט עלול להגמר בבכי. בכי כזה או בכי אחר.

אז, בואי נריב לנו.


 ---

בואי את. כן, את.

בואי נריב לנו ריב.
קצת.

הרי אנחנו שנינו, מתמיד,
כשיטה

יודעים שעדנה של פי אלף

תקסים לאחר
את סדיני המיטה

את.
אלייך אני מדבר, לעינייך. ממש.
נמעל כיעקב בעֵשָׂו

בואי ונשרוט עד זוב דם.

ונחשוב על רות ובועז

נתגעגע ליוליה ואלפא

ההוא, כן, רומאו הנועז

ונטוס בעוד מליון מכוניות

ועל גב אלף אהבות אחרות.

בואי נשחק באש,

כאותו האדם הקדמון

שגילה לראשונה,

ואהב ופחד והמון.

אש אמיתית כאן.

ובעצם, גם בפעמים ההן,

שהיו לנו שם.

את תנסי אותי

עד הקצה,

ואני ארכינך אל

מעבר למעקה. 

אני אראה בעינייך את החשש והבטוח,

אך עד העצם. לגמרי.

מעצים.

את תראי אותי,

וכולי ופניי השרוטים

לבושים ופצועים,

מבט שנינו מתוח

לגמרי, עד הסוף.

עירום מלבושים.

בדיוק כמו אז, כאשר דיברנו

על חדר השינה

ההוא, שיהיה.

הסוף הרי מסוכם בינינו תמיד. אחוזים.

אז, ומחר

וגם בהווה.

למרות ואולי גם

בגלל והכל כה חשוב.

העדינות תתגנב לה עוד כמה דקות.

נשימתנו תוסדר. 
אחר כך תמריא שוב.

השגרה הזו.

ואני התרגלתי, ואני לא עוזב הפעם.

גם לא עזוב. 


(C)