לא, לא. איטמו לי את האוזניים. לא רוצה לשמוע. הנה, רואים? אני עושה. שתי הכפות סוגרות ומכסות. אבל אז אני לא יכול לכסות עיניי. אז תשתקו. אל תדברו. קצת שקט ובלי סוקרטס. גם ללא השיר הדבילי עליו. יש המון רעש. קורס לאיזה ספסל מאוד לא מסויים, סתם כי הוא שם ולשנינו אין משהו טב יותר לעשותו. וכעת אני עליו.
שני עורבים רבים על משהו. אחר כך ישתפו פעולה ביניהם נגד איזה קורבן לא מתוכנן. ככה זה עורבים. לא באמת רבים. הם אך שומרים על סיסמה ישנה, עד כמה קל בקרב כאשר קשה באימונים.
ואז, כמה ילדים ושתי ילדות וארבע קוקיות, ככה כולם יחדיו, עוברים מצד ימין שלי, בזווית של תשומת הלב. אני מקשיב להם. עכשיו זה הם. אתם, ללא קול, בינתיים. ריבים קיומיים שם. המון ריבים. גם הם מתאמנים כנראה, כמונו. עוד כמה שנים ההם יחשפו שיניים וההן עם הקוקיות ילבשו פושאפ. ככה המריבות הרבה יותר אמיתיות.
קוקיות או אמיתיות.
בוחר כעת בקוקיות אמיתיות. זכותי. זכותך גם. בואי נשחק. אבל נשחק באמת.
להם לילדים,
המשחק הוא כה קל
זו תמיד האמת
הם נותנים לה משקל
ופוחדים מחובה
כי או אז נשיקה
לילדה שאוהב
מול כל הכתה
ואנחנו בוגרים
האמת מבעתת
אז, טוב נו, פשקי כבר
רק לא אמת שבועטת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה