יום שישי, 30 באפריל 2010

מעשה באמן ידוע, מכולת ונייר טואלט

אז הלכתי לקנות לי סיגריות וחלה לפני שהמכולת אצלנו במושב נסגרת. אפילו עשיתי את הדרך הזו, 60 מטרים גג, ברגל.

עומד שם וממתין להוא מהמכולת שיגמור עם זה שלפני, זמר ידוע לחלוטין עם פוזה של מיליארד פזטות.

על הדלפק עמדו המצרכים שקנה. שניים קולה, טחינה גולמית ושני גלילי נייר מגבת למטבח, רחבים כאלו.

ואני ממתין בסבלנות. ממש בסבלנות.

פתאום, אליל הנוער, שואל את ההוא מהמכולת – "זה למטבח, כן?"

לא יכולתי להתאפק ואמרתי – "תלוי כמה פתחו לך את התחת"

עמדתי מאחוריו. תור זה תור.

אחר כך סיפרתי על האירוע כבדרך אגב לי', שהיא חברה מהסוג המיוחד.

ואז היא אומרת לי – "אדיוט, הוא הומו"

פעם ראשונה שאני פוגע בול בפוני.

או שלאו דווקא בפוני.

אבל אדיוט לבטח.

בועל עם נייר

הנייר ריק לגמרי כרגע. כביכול. עוד מעט יתברר עד כמה זה לא.

והוא רכון כעת מעליו, כגוהר ובועל, ראשו הלום אדי אלכוהול שנספג מבלי רצונו המפורש בעודו מהלך קודם לכן ברחובות המומים ותעייה בין צמתי רחובות מקבילים. הוא כולו בעצמו, בעודו מהלך שם. פוסע בינות אבני המדרכה ודורך ברוב התכוונות על כל קו אפשרי, ממנו אפשר לצאת ולהגדיר מחדש גבולות, שעד כה לא שרתו אותו. ואולי אף למחוק כמה קווים כאלו שנמצאים שם מבלי שאיש ינסה להבין מהיכן צצו ומדוע הם מתיישרים עדיין בין פינה לפינה, בין צומת לצומת.

מיותרים בעליל חלקם של הקווים, שהרי אין הם מסוגלים לצייר כבר שום עלילה שמחה עבורו. מיותרים הקווים ויותרו הרסנים. עטלפים עפים מעליו ועוברים דירה כל העת, מעץ לעץ, בד לבד, כדי שלא להיות לבד, כאילו מריבות משפחתיות נסגרות במהירות שם והזיווגים מסתיימים ומתחילים מתוך תכלית של שניים כהכרח. לא טוב היות העטלף לבדו. שיהיה.

וכמה חתולים תוהים עם מבט של חתולים תוהים, על מי זה החריד את שגרת תזזיתם הנינוחה, אליה הם מורגלים מדי לילה, בין פח לפחית, בין כלבה מאיימת לחתולית מזמנת. וגם החתולים האלו לא משקיעים בו יתר זמן, ומפנים לו את הדרך כדי למחוק את פינותיו ולהותירם להמשיך לעסוק בחציית קוויהם שלהם.

עכשיו, ממש עכשיו, מכוון עצמו בהליכתו המתכוונת לבעילת הנייר, הממתין לו כבלוק חלק וסדור על השולחן בפינת הסלון בביתו, אי שם, לא רחוק מכאן. ההשתרכות הזו עד לנחיתה בכסא מול השולחן והעט והדיו והנייר ומאפרה וקופסת סיגריות מלאה עד שני שלישיה אינה אורכת יותר מעשרים דקות, למירב.

ואז הוא מתיישב עם קפה מדוד לשמאלו, מצית וסיגריות עם חולצת טריקו, שמישהי קנתה לו פעם, וריחה עדיין דבק בשוליה, ואף שההיא לא השכילה לצאת כדמות מרקדת מן הנייר עליו הוא כותב. החולצה נותרה וכך ריחה, אולם דמותה התפוגגה זה מכבר.

מתיישב מול בלוק ניירות לא מחוללים, היודעים טוב ממנו את דמות זו הנצורה בתוכם. ניירות לבן בתולין, כאלו הממתינים לעטו ולדיו הכחולה שיבואו וייצרו את הדמות העורגת אליו וממתינה בשקט בשקט ליצירתו במו ידיו, למען שניהם.

הזמן לא חשוב כרגע, וכך גם השנים שעברו והפכו את מטעניו לכדי חומר גלם המייצר את אותיותיו ברורות יותר, מכוונות בדיוק. והנייר צחור צחור לגמרי, כבתולת כיתובין, וממתין בנשימות סדורות ומרשרשות כדפדוף לאותו הרגע בו יתחיל לפסל את גוש השיש הזה ולייצר ממנו את דמות הממש. בידיו הכל. הכל. זו בחירתו. הזמן, הדמות, רוחה וגופה של ממש גם.

ולא, אין לו מושג, ולו הקלוש ביותר, מה ייכתב על הנייר שתחתיו, וכיצד זה הדיו והעט הנובע המסור שלו מסוג אורורה, אשר נקנה בחנות מקרית באחד משיטוטיו בלונדון, ייצרו משהו ייחודי סופסופ. מין דבר כזה, שיבוא ויבדיל בין הדף שעכשיו פרוש ומתמסר לידיו לבין שאר האחרים בבלוק האטום. באותו הבלוק בדיוק. תמונה מיוחדת של נייר גלום עם דיו ועט וידיים מלהטטות המחלצים ממש עכשיו חלציים ייחודיים – הוא לה והיא לו. ושאר הדפים יוותרו בבתוליהם. עט אחד, דף עם סודות רבים, דיו כחולה ועשן מסתלסל של הסיגריה השביעית, מחברים בין היצר היצירה, כרגיל.

הוא יודע שהיא שם, נבלעת בהשקט בלובן הנייר וממתינה לו שיחלצם, אותה ואותו כבשר אחד, כאותה הביצית הממתינה הרחק ויודעת את טיב הזרע שיבוא ויפרוץ, יחידי יחידי, את חומותיה. היא פשוט יודעת. ומכאן השקט הבטוח הזה, שנותן לה להיות, פשוט להיות, על נייר נקי כשאר הניירות הלבנים חסרי הייחוד, ולהתמסר לדיו הכחולה ולידו היוצרת, שאינה יודעת מאומה ופועלת כאילו מאליה, לחלצה מערגתה שם. ופה גם.

ואז, עם היווצרותה, היא מחלצת חמוקיה הממתינים זה זמן, נוטלת את הדף, מקפלת אותו בעדינות ובהקפדה יתרה, ומניחה אותו בקופסת העץ, שהיתה בידיה מאז ומתמיד, והמתינה איתה בתוך הנייר עד בואו. עד הגיעו ידיו הלוקחות. קופסת האוצר הפרטי שלהם, שלא תעניין שום גנב ושודד ומקנא.

וכמעשה המכחול בשפופרת, כך מעשי ידיו המחפשות ונוטלות ומרימות לה את שולי האדרת. וזו נחלתם. והנה, זו העת לשים נקודה פסקנית לסוף הכתוב. נקודה אחת ברורה כסימן של סוף הפיסוק ותחילתו של הפישוק, שהרי מת המחבר וחיו שניהם, עד העצם, עד הסוף. והנה, הכל מחוץ לקווים, אך כל כך בתוך היצירה.

נקודה.


יום שני, 26 באפריל 2010

דופקים קופה

אז אמרנו, למה שלא נעשה איזו פעולה אסתטית כזו של תרומה לקהילה. זה נראה מעולה, מצטלם נהדר, נותן יופי של פוליש ללוק. ככה, בשיחה על הגג, מתגלגלת לה תרומה תמורה. אלא מאי, חייבים להיות מקוריים, למה שאחרת הלך לנו כל הקרדיט על מתן בסתר ולא יידעו מי אנחנו וכל המאמץ לא ייראה. חייבים לחשוב חזק חזק ולעשות עם השרירים של האיקיו כמו שצריך כדי להביא אותה במכה של אנושיות רגישה, שתעשה לנו נעימים בגב של הפנים של הקוליות שלנו.

אני אני והוא זה אחד שהחיים מפריעים לו לחיות. לאט. שנינו ללא תזוזה חסרת תועלת ולא הגיונית. כי מיותר.

אז חשבנו.

כלום לא בא.

אחורי זה, חשבנו עוד.

ולי ולהוא היתה באותו היום דלקת באיקיו, אז הלכנו בינתיים לאכול משהו. סושי או כושי, לא זוכר מה. אבל זה בטח משהו שקשור להמשך.

חזרנו.

חשבנו.

חשבנו יותר חזק. ככה כיווצנו שרירים. פילאטיס לייט לשכל.

בסוף הגענו.

הנה:

אני: אנחנו מרימים אתר של תרומה.

הוא: אה?

אני: אתר תרומות

הוא: דפקט

אני: אחותך

הוא: גם

אני: אתר תרומות עם טוויסט

הוא: אה?

אני: נקים אתר. יפה כזה. רגיש. נקרא לתת תרומות.

הוא: גאוני

אני: נכנס באנשים. לא נהיה נחמדים. לביצים.

הוא: מקשיב

אני: אתר, כן? ניקח פרוייקט פרוייקט. נבקש לתרום.

הוא: גאוני

אני: אבל בהפוכה.

הוא: אחותך בהפוכה.

אני: גם

הוא: תן עוד

אני: ככה, נגיד, נבקש תרומה למשפחה של נזקקוּת. "בוא נראה אותך גבר ותורם. שים שקלים כאורך הזין שלך בסָנטִים. לא שמת, יש לך קטן. שים עכשיו". לא מכיר גבר גבר אחד, שלא יתרום לאלמנה בלונדינית עם שני ילדים זג זיג מינימום 25 שקלים תרומה.

הוא: וואלה

אז עשינו.

אחר כך, עם אותו פטנט, עברנו לעשות ביג ביזנס.

באפריקה כמובן.

עשינו שם קופה. באינצ'ים.

וגם הרווחנו כסף לא רע.

---

(ועכשיו תקראו את שתי השורות האחרונות שוב. ושוב)

יום שני, 19 באפריל 2010

פוליטיקלי דפקט

ערב יום העצמאות. בכל שנה, בדייקנות של שעון, הדבר בא ודופק לך על המוח כמו פטיש פלסטיק, שטרם הספקת לחורר כדי שינפח נשמת מעצבנותו. כולם שמחים. המון הישגים. הגדול מכולם זה החופש להלעיז על עצמנו ולקדש את שונאינו. דמוקרטיה, יו נואו. בין לבין ומהון להמון, אנחנו נפנים לרגע להביט על הקודקוד של הסיכה ובה בעת אנחנו נאלצים לעשות תרגילי נשימה כנגד קבס העולה כמשכורתם של בנקאים שבעים. את אותם תרגילי הנשימה, שלמדנו לפני 62 שנה בקורס הכנה ללידתה של המדינה אנחנו מיישמים כעת, כדי לא להקיא ממש ולהפוך את הים לעכור משהו ממילא, כאשר נשיא אחד נשפט, ראש ממשלה אחד מסדר לעצמו הילה לבנה של מלאך וידיים צחורות כדי לא ללכלך שיחודים שיחודים, שר אוצר לשעבר משעבד את עכוזו לטובת כסא נוח מאחורי הסורגים, ועוד כמה כאלו, שנורא רצינו לסמוך עליהם אבל מתבררים כקנים מרצצים עד זרא.

וכל שנותר הוא רק אנחנו, בפשוטנו לגמרי ועירום אמיתותינו. עם היכולת לבעוט בכל ביצה מתגלגלת וביצית מתקתקת של פוליטיקלי דפקט,

כי אז אולי נעה תנשום קצת יותר משוחררת,

כי באמת, אין לנו ארץ אחרת.



בואי, מדינה קרועת גזרים
הנני כאן למטה,
בפרישמן בים
ידיי פשוטות לנזול קלונך
עת פשעת לנפשך,
וחטאת גם

מזכרתי, ארץ נוי אביונה
מתאבדת בשובע,
עד שגמרה

כי לא על השגור, קצפי
כי לא משום החיידק הטורף
כי אך מסרטן מקנן בגופך,
השוקד ברוב מראית ישורון
כל זה היודע,
והחף מלהסס
על כי מתוכך זה יקום
כל מחריב
ואדיוט והורס


יום ראשון, 18 באפריל 2010

בואי נריב לנו



מריבות. הן נוצרות מעצמן, ואנו עומדים ומעודדים אותן מאחור. או שלא. כאילו לא שייכים אליהן אבל מאוד אוהבים לראותן. את כולן. כיצד מתחילות, היאך משמשות והיכן נגמרות. כן, נגמרות. כולן נגמרות. חורגים לרגע מספרי האגדות של האחים גרים. אחים חורגים לעתה. רבים. הרבים גרים, אם נרצה. בסוף זה אולי יהיה אושר ועושר עד העולם הבא, אולם בינתיים, רבים עז זוב.

כן, אנחנו גרים כאן, את ואני, הרבים גרים. נראה מה יוצא מזה. וכן, זה בהחלט עלול להגמר בבכי. בכי כזה או בכי אחר.

אז, בואי נריב לנו.



 ---

בואי את. כן, את.
בואי נריב לנו ריב.
קצת.
הרי אנחנו שנינו, מתמיד,
כשיטה
יודעים שעדנה של פי אלף
תקסים לאחר
את סדיני המיטה

את.
אלייך אני מדבר, לעינייך. 
ממש.
נמעל כיעקב בעֵשָׂו
בואי ונשרוט עד זוב דם.
ונחשוב על רות ובועז
נתגעגע ליוליה ואלפא
ההוא, כן, רומאו הנועז
ונטוס בעוד מליון מכוניות
ועל גב אלף אהבות אחרות.

בואי נשחק באש,
כאותו האדם הקדמון
שגילה לראשונה,
ואהב ופחד והמון.

אש אמיתית כאן.
ובעצם, גם בפעמים ההן,
שהיו לנו שם.
את תנסי אותי
עד הקצה,
ואני ארכינך אל
מעבר למעקה. 

אני אראה בעינייך את החשש והבטוח,
אך עד העצם. לגמרי.
מעצים.
את תראי אותי,
וכולי ופניי השרוטים
לבושים ופצועים,
מבט שנינו מתוח
לגמרי, עד הסוף.
עירום מלבושים.

בדיוק כמו אז, כאשר דיברנו
על חדר השינה
ההוא, שיהיה.
הסוף הרי מסוכם בינינו תמיד. אחוזים.
אז, ומחר
וגם בהווה.

למרות ואולי גם
בגלל והכל כה חשוב.
העדינות תתגנב לה עוד כמה דקות.
נשימתנו תוסדר. 
אחר כך תמריא שוב.
השגרה הזו.
ואני התרגלתי, ואני לא עוזב הפעם.
גם לא עזוב. 


(C)

ששה באוקטובר, עוד יש מפרש לבן

נשבר לי מכל יום הזכרון הזה, עם המילים הגדולות שכה מקטינות. מוציאים את האותיות של פסח, למרות שמזמן הכל כבר חמץ, דקה אחרי שביזינו, דקה לפני שנמשיך לזהם סביבותנו. עושים לעצמנו פאוזה של היטהרות שקולה על חשבון השכול.
וביום הזה אני נותר בצד, עלוב לגמרי, עם שיר אחד שמשיב אותי דיירקטלי לאותו יום ארור ומזויין. "לו יהי". הששה באוקטובר שבעים ושלוש (אלף תשע מאות). ילד קטן של ממש, עומד ורואה מכוניות זזות בתזזית ללא קודש עם המון חול מבוהל. אותו החול שדמה לנו אחר כך, עת כל מה שחשבנו קודם נפוץ ברוח לכל עבר. וכאשר יום הכיפורים ההוא בעיצומו, הוא שואל "אם תהיה מלחמה, איך יקראו לה?".
כך זה היה בעשר בבוקר.
בשתיים בצהרים כבר החלה האזעקה ליילל ולקונן על נפילת האימפריה. ילד קטן, אשר איכשהו ידע על המחדל הנורא ועל הסכנה הקיומית המחליאה. אזעקה מנסרת, קודחת, מקוננת, סופנית. יללה כזו, שהשאירה אותי עם הבטן פתוחה 18 שנים, עד שהגיעה זו של מלחמת המפרץ ושחררה הכל.

אך שיר אחד מחזיר אותי, שלא מרצוני, לרגעי האימה שלי אז. אימה מכווצת של ממש, ובדידות נוראה של תחושת שואה בהווה מתמשך. כל המלחמה ההיא ודיבורי הרהב ותילי התילים של פאתוס "יזכור" מתרכזים אצלי בשיר אחד קטן. חוה אלברשטיין או שייק'ה וחבריו. "לו יהי".
ואני ידעתי, הייתי אף בטוח, כי רוצים להרוג אותי. כן, ממש אותי. מכוונים אלי לחלוטין. אך הם לא כל כך הצליחו, ותחת זאת לקחו לנו את בוקי, הבן של השכנה, שבועיים בערך לפני שאמור היה להתחתן עם מי שחשבתי שהיא האשה הכי יפה שיש בכל העולם הזה. בוקי הזה, שאיכשהו עבר את גבעת התחמושת שש שנים קודם מכן, ואז הגיע כפרת עוונותינו על גופתו, שנותרה כמה חודשים בסואץ, עד שמצאו אותה מרקיבה איפשהו. והוא בטח חושב עכשיו, שזו שהיתה אמורה להיות אשתו היא לא רק הכי יפה בעולם הזה, אלא היא היפה ביותר בכל העולמות. הוא יודע. הוא הרי שם.
וכך נגמרה לי המלחמה ההיא. במכה אחת ניצחת. ובכלל, הייתי ילד קטן של ממש. ילד כזה, שלמד את המילים של "לו יהי" וידע לזהות מי שר ומי באמת מתפלל. מצד אחד מאיימות, כי משיבות אותי הישר לרגע ההוא, מצד שני מעדנות אותי, כי מלמדות על היותי כל כך חי.
ששה באוקטובר, תאריך מזויין.
עשרים ושתיים שנים לאחר מכן, תיוולד בתי יום אחד לפני כן, ככפרת עוונותי שלי. הנה, ראו עד כמה אני חי.
עוד יש מפרש לבן באופק וגם בית קט עם גג אדום. וגם בוקי בטח יושב שם למעלה בלתי נצור בעליל, ושומר שכך יהיה.
עובדה.




יום רביעי, 7 באפריל 2010

למות זה משהו מוחלט

מתנהל בפקק, כביש מס' 4,
השעה בערך שמונה שלושים
מתאחרות כבר הפגישות
אך מרוויח תובנות ארורים

מימיני נהג, לשמאלי תאומו,
באלכסון נהגת, עפעפיה כבדים,
שני נהגים, מובסים כמתים,
והיא הנהגת, מרקיבה כעת איפורים

שמונה ארבעים וקצת, שום דבר,
הפגישות כבר נדחו, אינן חשובות,
גם חיי סובביי נתקעו הם,
מתים ונושמים, תשוקות שבורות

פנים חתומים, מכסים וסירים,
איפורים מרימים, רקבת של לילה,
לא הגיעה ליעד, לבדה כל כולה,
נשיות מפושקת, זימנה, חלולה

הם זזים ונושמים עוד ועוד,
צחיח אווירם של פקקים
והנם בבואה של תקועים
מתים, מתים, מתנדנדים

הו, לו היינו אך מתים,
כי או אז היינו שמחים
קמצוץ אוהבינו יקהל אז,
ואנו, סופסופ מוחלטים

שלא כעכשיו, טלטלת נדנדה
בין אחת נשימה, לשניית התמותה
תועים בטוחות אל המוות,
ואל תבוסת שגרת הנחלה



כנגד ארבעה דיברה

ערב רב. המון המון מכל סוג ומין. מערבבים את הכל ומקבלים גוונים לא מוגדרים. אז מפרידים. ההוא הפריד לנו. לזה ולזה ולזאת ולאלו. לכל מיני. לחכמים נורא כמו הינשוף של פו, לתמים העושים כאילו אינם יודעים לשאול, מפאת חששם מן התשובות. כמו חזרזיר. וגם לרשעים. איתם הכי קל. קלי קלות. מקקים בלבד. ואיפה אנו באמצע, ולמה ולאיפה ומתי ואם בכלל. איפה פו באמת? מת.

בכל שנה אותו הסדר, בכל פעם אותו הבלגן.

ורק בן זומא נותר כשהיה. בן זומא.

כנגד ארבעה דיברה
ובשם כל כולנו
כנגד ארבעה, התורה
ומגילתה בעדנו

הנה התם מגלגל את
עיניו אל עבר גואל
מדלג, מתחסד בעווית
זה הוא, מיתמם ומועל

מעברו, החכם מתיימר
כביכול מעם הדרותו
והוא האונס על כולנו
את ארס עקרבי כפייתו

לא רחוק, רשע וגם זה
לעולם עוניו וייקום
האחד יהא שלוח חץ
הרביעי לא שאל ויידום

ואנו נשמנו בין אלו
הו, אנו תועים הלומים
ביבושת תרים לפִּשפָּש
לנרתיקם של גני עדנים

ואני ועצמי רק מביט לי
מתמקד, הס חודר בעיניי
אל בין אישוניה שלי
ומובילה הישר אל שדותיי

שם אבק כוכבים של חדווה
שינבוט ליד ביד, לא נפרדת
ואל מול מחציפי החוטאים
תהא היא אחת, היא אחרת



הנה, ככה היא ממריאה

אני ידעתי כבר. ידעתי הרבה.
נגעתי בחלקות אלוהים לא מעטות
וחשבתי שידעתי.
כאשר אתה חושב שאתה יודע,
התחל להתכונן למותך,
כי לחיים האלו בעצם
אין כבר דבר וחצי דבר להוסיף לך.

תחילתה של הדרך החוצה.
החל מגיל 30 או 43 או 900, לא משנה.
ברגע שהנחת ראשך תחת עץ הדעת,
לא יהיה תפוח אחד
שייפול על תנומתך המסיימת.
אתה כבר בחוץ.

אבל, פתאום,
הנה חוה.
מהפינה הגיחה.
לא התכוננת. חוה.
אתם תבחרו לה את השם.
היא מגיעה.
וגם נוגעת.

ואז אתה לא יודע כבר כלום.
הדבר היחיד הידוע, הוא שאינך יודע,
וכל תכליתו של עץ הדעת,
הוא להלוות לך את עלוותו
עד בוא ערוותה.

והנה,
מונחת זו תחתיך ואתה ספק משועמם.
ידעת רבות.
אתה כבר יודע. כל כך יודע. עד זרא מכיר.
כל נים ולחישה.
ואז מגיע הנחש.
לא זה עם המילים הלא נכונות,
אלא זה עם הלחש, זה המחייך עם זנבו.
נחש של ספק,
שיעירך ויעביר גופתך אל מתחת עץ החיים.
עיניו אינן מגלגלות שקר, כי אם תכלית של אולי.

והנה
אתה בתוכה והיא בכולך
והנה
היא מגיעה ואתה בגן עדן.
היית כמעט שם עד בואה
והנה אתה נכנס בשעריו.
ולפתע
נעלמת הנינוחות המשמימה שידעת עד כה.
כולך,
כל כולך שם.
אין עץ דעת ונשרו עליו.
הוא אינו קיים יותר ופתע גם אינו חשוב.

עכשיו
היא נושמת עכשיו.
מהר יותר. ועוד יותר.
ועוד.
ועם כל נשימה שכזו, הולך הנחש ומשיל עורו.
עד שנמוג.

וכבר אין בך ספק,
כי למרות מדרון תנומתך תחת עלי השעמום,
הרי כעת הנך מטפס כילד
לבנות מקלט בין ענפי עץ החיים.
ואתה מתחיל לרוץ בתוכה.
לרוץ לרוץ.
והיא דולקת איתך ומלפניך ומכל צדדיך,
כאותה העטיפה של הדבר,
אותו רצית כל כך חזק מתמיד.

שם
בקצה המסלול, המראה.
משהו מתרומם שם.
קהל הצופים, השכנים וקבצני רקב פירות עץ הדעת,
כל כולם מתבוננים.
והם נעשים קטנים.
קטנים. מחרישים. אין מקום לקולם.
רק קולה שם.

כעת ועכשיו היא באה.
באה.
כמעט כמעט הננה.
ואני
מצמיד פי אל פיה.
ובתווך מתבררת לה,
השכינה.

או אז,
הביתה כעת,
כי טרם הגיעה העת.
עוד קצת אלוהים,
עוד מעט קט, ואז אשוב להתנמנם למוות תחת עץ דעתך.
מתישהו.

ולא, לא רוצה שיהא אחרת.

יורדים עולים

שני גמדים קטנים דופקים במרץ של גמדים קטנים מאחורי עינו מבלי לזנוח את הצד הפנימי של הרקה. חרא של כאב ראש וכל כך מוכר.

הוא עוצם עיניים עכשיו. מקשיב. זמרת אלמונית. הקלטה חשאית כשל אתרוג חתול. לא מסוג האתרוגים, המוצגים לקהל אלא מהסוג האחר. כאלו שנקנים חתולים בשק. חתומים, ממתינים ליציאת מצרים הבאה.

לפתע, מאוד לפתע, הוא מתיישר. רגליו נוחתות על הרצפה. משהו בקול שלה דרך אותו. משיכת המילים וחיבור המעברים ביניהן. הוא לא מבין במוסיקה בשיט. יודע רק אם זה מחזיר אותו, כמו ריח, לזמנים ומקומות. הסיגריה נמעכת כעת במאפרה. כבר אין עשן אפור כחול בינו לבין המנורה. מת הקאובוי לרגע. קול גדול של מישהי עלומה חדר אליו ונקש את המעטפת.

השעה 6 כעת. אחר הצהרים והמון חושך. עירוב מפחיד של עוד לא נגמר היום אבל כבר לילה. מפחיד, זו המילה. ככה פשוט.

לאחר שבע דקות הוא על האופנוע. שעתיים נסיעה בכביש לא מוכר. קר, מפחיד. הוא נוסע כעת לשמוע אותה שרה בבר מחורבן אי שם בגבול ירדן.

הנסיעה עד ללהבים, קלי קלות. רק לאחר ההטיה שמאלה הוא יורד מהפסים. כביש לא מוכר, לעבר מקום לא מוכר, לשמוע משהו לא מוכר. לא מוכר, לא מוכר, לא מוכר. כל כך מנוכר. שמאלה בצומת שוקת, דריכות מטורפת מפני כל נהג ואורות ממול וליד. מגיע לערד. רועד מפחד. מרגיש הכי בחוץ שניתן. מנוכר, רחוק מהמוגן, נתון לחסדים רבים מדי של אלוהים ועוד כמה בדואים שאוהבים נורא לשנוא. כבישים חשוכים ושני אתגרים עוד לפניו. האחד, לגמור בחיים את הירידה הארוכה, המתחתלת בין הרים של מליון שנים. הדרך נוראת ההוד שבין ערד לסדום. השני, להגיע לשם, לשבת בחושך, להגיד שלום קצר לזמרת העלומה ההיא, להקשיב לה ולהפסיק להתגעגע לזו שנמצאת יותר מדי קילומטרים ממנו כבר יותר מדי זמן.

בתחנת האוטובוס בפאתי ערד, שני מטר לפני קריסת הכביש לכיוון ים המלח, הוא עוצר. אין לו אוויר. עוצר ומעשן שוב. בתחנת האוטובוס אין מושבים ואין אנשים. הלכו האנשים ולקחו את המושבים עמם. כאילו כיוונו לכך שלא יוכל לשבת ולהחליט על בריחה לאחור ושיבה הביתה. אז הוא עומד שם עם פניו מזרחה. לכיוון הפניה המוארת הראשונה, 200 מטר ממנו. לאחר הפניה – כלום. הוא עוד יגלה. הוא פוחד עכשיו. מהכל. מנוכר, נטוש, פוחד ומאוד מאוד לבד.

עומד כעת, במקום הגבוה ביותר באזור, פניו אל מול הר נבו. מול ומישיר ונלחם על חייו.

בפתח, מלחמה בינו כאן לבין גורל משה משם. מיאוס מהעניין ההוא של הארץ המובטחת ובשעריה לא תבוא. כל כך נמאס לו מזה.

חלק א' עומד להסתיים. בוא, קורא לו העיקול כנרתיק. בוא. עכשיו.

נשימת ענק. מניע, קסדה, כפפות.

נעלם כעת אל תוך העיקול, מטה את הכידון שמאלה ומוריד את האופנוע בחדות בהטיה ראויה, לימין. היגוי הפוך, כך זה עובד איתם. רק כך. מתריס אל מול נבו.

הנה הירידה המטורפת.


חדר הזוי בנווה זוהר. הוא אפילו לא ציפה שיהיה אור בשירותים. גם לא כסא מול מראת שנות השבעים שהיתה תקועה מאחורי הדלת. בא לקחת את המפתח של החדר הצדדי הזה כדי שיוכל לישון עם עיניים פקוחות, או ההפך, אחרי ההופעה.

עכשיו הוא תופס פינה מרוחקת טיפה באולם מגוחך של בית מלון שם. ים המוות של ממש.

מצטנף בתוך מעיל האופנוע שתמיד מגן עליו מפגעים מבחוץ וכעת מכל אלו שעשויים לצוף לו מהבטן. שוב סיגריה והאנשים כאילו לא קיימים לידו. ממילא זה סרט. בסרט הכל מותר. גם לעשן.

ואז היא עולה לשיר. 40 קילו מירביים של זמרת. אפרוח. תמיהה. הוא הרי שמע אותה מקליטה. עכשיו רואה אותה. לא ייתכן. ורוצה לברוח. האופנוע הוא היחיד שלא משקר לו. כאשר הוא מחליק, כואב לו, כאשר הוא נוסע, הוא מגיע. נאמנות שכזו.

לא בורח. ממתין ונכנס בתוך המעיל עוד יותר. שתי עיניים בלבד מחוצה לו. כבר לא מעשן ורק העיניים בחוץ. ושתי אוזניים שלא מאמינות.

היא מתחילה לשיר.

שירי קבארט ובלוז.

הוא לא מבין כלום במוסיקה. אבל ממש כלום. הוא מבין בבטן. בבטן ובשיפוליה. מזמן ויתר על הצגת עצמו שמבין במשהו יתר על המידה. הודאתו כי אינו מבין כלום במוסיקה ואפילו אינו יודע היכן הצד המסוכן של התווים, מאפשרת לו לקלוט. להכין עצמו כתינוק שנשבה.

עכשיו היא שרה שיר מוכר. מוכר מאוד. יושבת על כסא מוגבה, אור פשוט ואדום עליה. מטר וחצי למירב. אין לו מושג איך טיפסה עד שם. מצתודדת בפיתוי. ושרה את לייזה מינלי.

פעם הוא ראה את הסרט. אחר כך אהב את שיר הנושא של קבארט. מכיר כל נים בשירה של מינלי.

וההיא שם ממול עוקפת. עוקפת את לייזה מינלי. הוא לא מבין מדוע ואיך זה יכול להיות ומנסה להבין למה הבטן מתהפכת ואיך זה החזיר אליו את אותה האחת הרחוקה ממנו.

מתרכז. מתרכז מאוד. מאוד מאוד. מנסה להבין מה קורה כאן.

ומבין, כי זו שמולו שרה בשבילו, כאילו נשלחה להשיב לו אהבה אבודה. מושכת את המילים, מורידה ומעלה את הקול בסוג של ריקוד ועוברת למילה הבאה. משהו שדומה בעיניו לסריגה. מכבשה פועה שיכולה מקסימום להפוך לסטייק, לכדי סוודר הכרחי, כאשר קר. זו אמנות.

כשהוא עוצם את עיניו ומחליף שפה, אדית פיאף שרה בשבילו עכשיו. בדיוק אותן התחושות שהיו לו אז בפאריז כשישב בפיגאל עם מישהי וחשב על אחרת, כי פיאף התנגנה בחריקה ברקע.

גם היא היתה סוג של אפרוח. באה מכלום. מביבי ביבים עלתה. עמדה מול ושרה אל תוך. רועדת כולה מגודל המעמד. כה רועדת עד שהשומעים אותה החלו לשמוע לה. פשוט כך. על הבמה היא מנהיגה. גם זו שמולי כעת וגם פיאף הקטנה מפעם. לוקחת את ידי ומובילה אותי, ושיזדיין הקהל מסביב, בין חוליה שזורה אחת לשניה, עד שאני מבין. מבין עכשיו כמה מטומטם היה לוותר עליה וכמה יהיר הייתי בחושבי שהמוסיקה הזו לא תישלח אלי על ידי הפיצ שמולי, כדי להשיבני אל ההיא שהורחקה.

כל שנותר עכשיו הוא להתפוגג בפייד אאוט עם סיום השיר. לקחת את הזמרת הזו, לחבק אותה עד שלא תנשום יותר, להוציא ממנה כל מילה שאולי שכחה לשיר לי שם, ולבקש ממנה עוד.

כל כך עוד, עד שההיא מתל אביב. תשוב.

או שאני אלך לבסוף ואותיר את ההיא לדמם, סופית, כי אולי בלתי ראויה, כי הייתי מצילה היחיד.

טמטום

תועים מחפשים כל העת
סחבות, עטיפות, מהוהות
מדשאות וירוק של לתת
מטמינים שם אור נגוהות

אשמורות של אימה מכווצת
לילות הזויים של חשש
דמות קירות אטומים מהפנטת
והיה, וכי אין בם ממש

מרכינים את הראש מפגיעות
כאלו דומות מעבר
מסיטים באיבחה נתיבות
מגווניו של הלב שנשבר

של ההוא וההיא שהופיעו
מקימים חללי גיהנום
נחתו ושתו והמריאו
והנה שוב את על שפת התהום

ונקובה את, ציפור ללא עוף
רכונה על מזבח הכנות
של עירום ופשוט ללא גוף
עם שריון וללא אבירות

ואז נותרים הלומים
כחידת עולמות שהם שניים
האחד - מעטה של חיים
השני - הבריכה והמים

ומסך מתעבה בין השניים
וההיא וההוא והננו
חצויים כעפר מול שמים
בין חיות לתכלית קיומנו

והנה אנו כאן ונוטלים
גלמים של פתרון החידה
האם יהפכו תולעים
או האם פרפרי אהבה?

---

הבריכה, ספר האגדה, ביאליק וחידת שני העולמות


חתיכת תיק

אתה מדבר איתה. שיחות גישוש שאין ביניהן לבין התוכן ולא כלום על אף שכל הנוצות מתנפנפות לכל עבר ברישול מסודר ומוקפד למהדרין. כל אחד והריקוד שלו.

אחרי 7 דקות בערך, שזו הקצובה המקובלת עד שמגיעה איזו שאלה מהוססת מאחד הכיוונים כדי לתהות על תוכנו של, ולא רק על יפי קנקנו, מגיעה שאלה של מהות. בקטנה, לא משהו שלא יעלה לאחר מכן, אם וכאשר וכד'.

ואז משתחררים פרטים קטנים מן העבר המתמשך. כמו לכולם, גם לה יש עבר מתמשך עד רגע זה, עד עצם השיחה הזו.

היא עונה באורח מדוד משהו. הוא חודר, היא מדייקת. הוא שואל, היא מספרת. שברירים שברירים. נקודות בלבד, ללא הקווים המחברים ביניהם לסיפור חייה. תמיד יהיה הסיפור קשה. אם לא היה כזה, מן הסתם יהיה. והוא, הוא לא רוצה להיות לפני, הוא רוצה אותה לאחר הנפילה המטורפת, זו שנותנת את התנופה לעליה אל מעל השמים.

היא תיק, הוא חושב לעצמו בחיוך. יש לה קול רך ומרחף סביבו. ואז מחייך עוד יותר. מחייך כולו לגמרי. הבין. הבין שהיא תיק.

גם היא הבינה פתאום.

הוא אולי תיק תיק.

אבל פראדה.

זיכרון מזכרון יעקב

סוג של מקום כזה, זיכרון יעקב. פעם היה שם יין כי זה נחשב ציונות. היום שותים שם אלכוהול מטעמי אידיאולוגיה של זיונות. עניין של זמנים משתנים.

לקחו 100 שנה, עטפו אותם בצלופן, אשר יוצר בסין (כי זה יוצא זול. הכי) עם סרט מתנה, שיוצר גם הוא בסין (שוב, זול ביותר) והכל כדי שנבוא לשם ונרגיש כה מיוחדים בין ההמון המשתוקק לברוח מזגוגיות תל אביב, עד כי נוקיר תודה לכל מקום בו לוקחים לנו דמי אבטחה על ישיבה לקפה קטן. קפה בטוח. חרא של קפה. אבל בטוח. כה בטוח אתה, שאתה יודע, כי אם נכנס לשם שאהיד מאמין, אתה נותן לו לשתות מהקפה והוא אומר לך:

"אחי, חבל על הבצצות. תשתה. ככה אתה מת בתשלומים".

קצת התפלאתי על המילה אחי ממי שכוונותיו לא משהו לגבי, אבל כשאני חושב על זה טיפה יותר לעומק, ובמהירות, לני שהקפה הזה יגמור לי את החשק, הרי גם אחיי כביכול הם לא משהו בימים כתיקונם. ובימים אחרים, שלא תיקונם, אין להם תקנה כלל. אחים.

שיהיה.

כבר 37 דקות אני יושב שם.

מושך זמן קפה שלא מאבד מחומו כלל, אולי משום שלא היה כך מלכתחילה. אבל בטוח. הקפה, כלומר. לא לשכוח.

והלוואי ודמי האבטחה האלו היו נוטעים בי מעט בטחון במה שהולך להתרחש ביני לבינה בעוד כחצי שעה. פלוס מינוס.

ומסביבי הכל ארוז בצלופן. יקבים לתיירים, בתי קפה לתיירים, מדרחוב אותנטי שנבנה במיוחד לתיירים. אותנטי. תיירים מיוחדים לתיירים. האלו מחיפה מגיעים לתייר בעיר הצלופן כדי לראות תיירים אמיתיים מתל אביב, שבאים לראות בני 100 רוטשילדים, שאין להם כבר מושג מה רוצים מהם. גם הצלופן הוא לתיירים. בכל מיני צבעים.

ואני יושב שם, עם קפה בטעם צלופן.

בבטני, הכל הפוך. לא משום הקפה כי אם בזכותה. היא כבר שעה ורבע בדרך מהצפון הרחוק. סוג של דייט, לאחר שבועיים של חומות גדולים, קולות קטנים ותוכניות אב לתבוע את בזוקה על זה שלא הביאו אותנו לירח עד גיל 21 שעבר לנו מזמן. והכל בטלפון. הכל עבר שם. מוכר לכם. אני בטוח. ומשום שכה מוכר לכם, בואו איתי לשם. עזרו לי להמתין לה, שתגיע לי כמתנה ארוזה בצלופן. חייב להעביר עוד כעשרים דקות עד אשר תגיע לתחנת הדלק שם בפתח הכניסה לזכרון.

והיא עומדת להגיע לשם. גם אני. לתחנת הדלק.

היא תגיע ארוזה לי בצלופן מיוחד, כזה שאינו לתיירים אלא עבורי בלבד, לא רועש, נעים.

בינתיים, בבית הקפה שם, החלטתי לשים סוף לעניין הקפה. כלומר, הם קוראים לזה קפה. לי כבר אין קול. אשלם להם. אבל אני כבר לא יכול איתו. לא מולי. לא נעים להחזיר אותו. שותה אותו באחת. כמעט נחנק, אבל מקדש את המטרה.

אחרי דקותיים, נניח אני הולך לעשות פיפי. נגמור סופית את עניין הקפה עכשיו ונשאיר להם אותו שם. לשימוש חוזר? אולי בכלל אני זה שימושו חוזר של הזוג ההוא, שהלך בעת שהגעתי? לא יודע.

אני מוציא את הטלפון הנייד שלי. דור שלישי. מביט בו ושולח בזריזות מופתית הודעת געגוע למה שיהיה. כן, אל אותה האחת שטרם פגשתי אולם כבר הספקנו לתכנן כיצד העבר המשותף שלנו, ייראה בעוד 18 שנים. בערך.

עוד רבע שעה לערך נפגש. 15 דקות שהולכות אחור באיזו מין אדיקות אדישה של מחוגים א-מיניים לחלוטין. ניסיתם לחשוב פעם על חוס ההתחשבות של מחוגי השעון בנו?

נניח, כשאתה מנסה להוכיח ביצועי על של לוחם זיינת מטכ"ל. אתה משתוקק למהלכם האיטי ביותר של המחוגים.

אולם כאשר היית סופר שניות בישיבתך במשמרת שלישית בש"ג של שער שרונה בקריה, היית מוכן לשחד את המחוגים כדי שיעשו טובה קטנה. ויתחילו לטוס כאילו מצאו סופסופ זיון.

12 דקות לערך. עוד מעט. נערת צלופן רך, ואני.

יצאתי מבית הקפה, רועד למדי. רועד מאוד. מתרגש.

את כל תהליך העליה על האופנוע השחצן הזה, אני עושה במדידות יתר, כאילו מנסה לרסן אותי ואת התרגשותי. אולם התרגשותי ואני, שניהם, לא ממש מתייחסים.

איכשהו עולה על האופנוע, מניע, יורד שמאלה בדרך של אבנים טלטלות ומחל בדרך הפיתול לכיוון הכניסה לשכרון יעקב. מרוכז כל כך בפניות ובדיוק הנדרש כדי להמשיך לחיות, ומדי פעם זו הממתינה לי למטה. מנצנצת כהבזק. לא כיר אותה, וכעת אני יורד. ההכרות עם הכביש הזה, שאני כל כך אוהב, מאיצה בי להגביר מהירות, לבחון את יכולתי לרקוד עם האופנוע על כביש מתפתל שכזה. ירידה מהירה. מדוייקת.

ואני כלל לא מכיר אתה. לא את ריחה. לא את דמותה האמיתית. ולא את העבר משותף שאולי יכול להיות שלנו. ואולי לא.

לקראת הפיתול האחרון שמאלה, תחנת הדלק המבטיחה והיא הממתינה שם, לשמאלי, אני מבין משהו.

שזו הממתינה לי בסוף הירידה היא הדבר שמשך אותי לירידה מהירה. מהירה מאוד. כמגנט משכה.

ומעכשיו, כל ירידה שארד, ואפילו תראה בנפילה, ייתכן ובסופה תמתין לי פיה פיה שתרמוז לי כל התכלית היתה לאסוף את התנופה המספקת כדי לנסוק מעלה. ואולי, ככל שרבה המהירות בדרכנו מטה כך היא מציירת לנו את גובה השמים אליהם נגיע באמצעות אותו הכוח.

עוד מעט אולי נעלה.

הסדינים של אחר כך

בואי,

בואי נריב לנו קצת

סדיני המיטה של אחר כך

יעדנו פי אלף מעכשיו

בואי

נשרוט עד זוב דם

בואי נמעל כיעקב בעשיו

בואי

נשחק באש

נסי אותי על הקצה

התכופפי אל מעבר למעקה

ועכשיו, די

כי אם בואי ובוא

בו פישוט איברים

של סוף מסוכם

תתגנב העדינות, פוי

וכל שעכשיו

מטומטם

היא מביטה בי כעט

היא רוצה שאכתוב לה
זו שקדמה לה, התבוננה
וביקשה ממני
שמילים אכתוב לה

היא לא ידעה, כי זו שהלכה
טרם בואה
ביקשה שאכתוב לה
מילים, רק לה

שורות שורות ביקשו
שאכתוב שורות שורות
ואז מצאתי עצמי
וכל מילותיי ריקות

והנה אולי אחת
שכל עיניה בקשה אחת מעימדי
שאכתוב לה כמה מילים
ללא אומר,
אלא רק על לוח ליבי


ערה לנשימות

היא מביטה בי עכשיו ואני משים עצמי ישן לגמרי אם כי ער לחלוטין. מאוד ער. לכל נשימה שלה ונסיון התקרבות שלה אלי. היא מביטה בי כל כך. אני יודע.

מה היא רואה שם, אני מנסה להבין. עיניי חתומות כרגע, לא פוקח כדי להקשות עליה את החדירה פנימה. רוצה לראות כמה מתאמצת, כמה רוצה וכמה תהא שם כשעיני לא יוכלו להיפקח לעומקן כי אני עצוב, כי אני מצמצמן לחרכי הצייד. כי לא מסוגל, מכל מיני סיבות.

כפות ידי פתוחות. ממתינות לקבל ולאסוף. המתנה. נראה אם תיקח. נראה אם תהין לקרב אליהן כדי להיאסף. היא בוחנת עכשיו ועיני עצומות וידי פתוחות.

אוזניי כרויות לכל רחש. לכל נים בנשימתה. ממתין לראות מתי תתנשם ותנוע. הנשימות האלו, יש בהן כל כך המון. פסוקים שלמים שלמים של פישוק אחד עורג. אולי משום כך, אני קשוב אליהן כל כך. קשוב למילה בוא, קח.

גם היא מקשיבה. בוחנת את עפעפיי כרגע וממתינה לרגע בו ייפקחו, ואטביע אותה. יודע שהיא מבקשת. אנחנו משחקים עכשיו, משחקים של בוקר שבת, שש וחצי בבוקר. אפילו הנקר על העץ שמול החלון באלכסון קשוב כעת ועושה לנו שקט להקשיב מעט.

ואז, נקישה אחת קטנה. הקוביות מוטלות כעת על סדין רך של לילה שעבר.

שש שש.

העיניים נפקחות, הידיים סגורות עליה, רגליה סביבי. המון תנועות שפתיים ואף לא קול אחד.

הבוקר הזה הצליח לנו.

השעה שמונה בבוקר, העולם מתעורר ומנסה להבין מה איתו מבעד לקורים.

אנחנו כבר מבינים. הנה, כבר יש קפה וסיגריה של אחרי.

יום שבת רגיל. ככה זה כשמגיעים.

יום שלישי, 6 באפריל 2010

היא הנותנת

מבולבלת. נעה בין ובין שם ולא יודעת כלום. הכי שיט הוא, שאת לא יודעת שאת יודעת. מנסה לרוץ, אולם הרתמות הללו, העשויות גומי, מכבידות. בתחילה הן נראות כאילו לא עושות מאומה, אך לאחר כמה מטרים ושלושה חודשים מתברר לך, שהן שוב מושכות אותך למטה, לאחור. אל זה ואל ההוא ואל כל הללו, שרוצים לתת.

הם כה רוצים לתת לך את האפשרות לקחת ממך.

ואת. את רוצה להיות שלמה וגם חצי. חצי שלם אחד גדול שמכיר את הצד השני.

ובבוקר את מתעוררת פירורים.

עד שתלמדי.

---

הם באים לקחת

ואת כולך עירומה

הם, אל האור

ואת. את כה נכונה

הם באים לחלום

את כעת ישנה

הם אל נשימתך

ואת. את כה שלמה

והם באים ללכת

הנה, את כבר ערה

היו אמורים להשלים

וכעת את כה חסרה

---

עד שתלמדי.

עד העצם.