שני גמדים קטנים דופקים במרץ של גמדים קטנים מאחורי עינו מבלי לזנוח את הצד הפנימי של הרקה. חרא של כאב ראש וכל כך מוכר.
הוא עוצם עיניים עכשיו. מקשיב. זמרת אלמונית. הקלטה חשאית כשל אתרוג חתול. לא מסוג האתרוגים, המוצגים לקהל אלא מהסוג האחר. כאלו שנקנים חתולים בשק. חתומים, ממתינים ליציאת מצרים הבאה.
לפתע, מאוד לפתע, הוא מתיישר. רגליו נוחתות על הרצפה. משהו בקול שלה דרך אותו. משיכת המילים וחיבור המעברים ביניהן. הוא לא מבין במוסיקה בשיט. יודע רק אם זה מחזיר אותו, כמו ריח, לזמנים ומקומות. הסיגריה נמעכת כעת במאפרה. כבר אין עשן אפור כחול בינו לבין המנורה. מת הקאובוי לרגע. קול גדול של מישהי עלומה חדר אליו ונקש את המעטפת.
השעה 6 כעת. אחר הצהרים והמון חושך. עירוב מפחיד של עוד לא נגמר היום אבל כבר לילה. מפחיד, זו המילה. ככה פשוט.
לאחר שבע דקות הוא על האופנוע. שעתיים נסיעה בכביש לא מוכר. קר, מפחיד. הוא נוסע כעת לשמוע אותה שרה בבר מחורבן אי שם בגבול ירדן.
הנסיעה עד ללהבים, קלי קלות. רק לאחר ההטיה שמאלה הוא יורד מהפסים. כביש לא מוכר, לעבר מקום לא מוכר, לשמוע משהו לא מוכר. לא מוכר, לא מוכר, לא מוכר. כל כך מנוכר. שמאלה בצומת שוקת, דריכות מטורפת מפני כל נהג ואורות ממול וליד. מגיע לערד. רועד מפחד. מרגיש הכי בחוץ שניתן. מנוכר, רחוק מהמוגן, נתון לחסדים רבים מדי של אלוהים ועוד כמה בדואים שאוהבים נורא לשנוא. כבישים חשוכים ושני אתגרים עוד לפניו. האחד, לגמור בחיים את הירידה הארוכה, המתחתלת בין הרים של מליון שנים. הדרך נוראת ההוד שבין ערד לסדום. השני, להגיע לשם, לשבת בחושך, להגיד שלום קצר לזמרת העלומה ההיא, להקשיב לה ולהפסיק להתגעגע לזו שנמצאת יותר מדי קילומטרים ממנו כבר יותר מדי זמן.
בתחנת האוטובוס בפאתי ערד, שני מטר לפני קריסת הכביש לכיוון ים המלח, הוא עוצר. אין לו אוויר. עוצר ומעשן שוב. בתחנת האוטובוס אין מושבים ואין אנשים. הלכו האנשים ולקחו את המושבים עמם. כאילו כיוונו לכך שלא יוכל לשבת ולהחליט על בריחה לאחור ושיבה הביתה. אז הוא עומד שם עם פניו מזרחה. לכיוון הפניה המוארת הראשונה, 200 מטר ממנו. לאחר הפניה – כלום. הוא עוד יגלה. הוא פוחד עכשיו. מהכל. מנוכר, נטוש, פוחד ומאוד מאוד לבד.
עומד כעת, במקום הגבוה ביותר באזור, פניו אל מול הר נבו. מול ומישיר ונלחם על חייו.
בפתח, מלחמה בינו כאן לבין גורל משה משם. מיאוס מהעניין ההוא של הארץ המובטחת ובשעריה לא תבוא. כל כך נמאס לו מזה.
חלק א' עומד להסתיים. בוא, קורא לו העיקול כנרתיק. בוא. עכשיו.
נשימת ענק. מניע, קסדה, כפפות.
נעלם כעת אל תוך העיקול, מטה את הכידון שמאלה ומוריד את האופנוע בחדות בהטיה ראויה, לימין. היגוי הפוך, כך זה עובד איתם. רק כך. מתריס אל מול נבו.
חדר הזוי בנווה זוהר. הוא אפילו לא ציפה שיהיה אור בשירותים. גם לא כסא מול מראת שנות השבעים שהיתה תקועה מאחורי הדלת. בא לקחת את המפתח של החדר הצדדי הזה כדי שיוכל לישון עם עיניים פקוחות, או ההפך, אחרי ההופעה.
עכשיו הוא תופס פינה מרוחקת טיפה באולם מגוחך של בית מלון שם. ים המוות של ממש.
מצטנף בתוך מעיל האופנוע שתמיד מגן עליו מפגעים מבחוץ וכעת מכל אלו שעשויים לצוף לו מהבטן. שוב סיגריה והאנשים כאילו לא קיימים לידו. ממילא זה סרט. בסרט הכל מותר. גם לעשן.
ואז היא עולה לשיר. 40 קילו מירביים של זמרת. אפרוח. תמיהה. הוא הרי שמע אותה מקליטה. עכשיו רואה אותה. לא ייתכן. ורוצה לברוח. האופנוע הוא היחיד שלא משקר לו. כאשר הוא מחליק, כואב לו, כאשר הוא נוסע, הוא מגיע. נאמנות שכזו.
לא בורח. ממתין ונכנס בתוך המעיל עוד יותר. שתי עיניים בלבד מחוצה לו. כבר לא מעשן ורק העיניים בחוץ. ושתי אוזניים שלא מאמינות.
היא מתחילה לשיר.
שירי קבארט ובלוז.
הוא לא מבין כלום במוסיקה. אבל ממש כלום. הוא מבין בבטן. בבטן ובשיפוליה. מזמן ויתר על הצגת עצמו שמבין במשהו יתר על המידה. הודאתו כי אינו מבין כלום במוסיקה ואפילו אינו יודע היכן הצד המסוכן של התווים, מאפשרת לו לקלוט. להכין עצמו כתינוק שנשבה.
עכשיו היא שרה שיר מוכר. מוכר מאוד. יושבת על כסא מוגבה, אור פשוט ואדום עליה. מטר וחצי למירב. אין לו מושג איך טיפסה עד שם. מצתודדת בפיתוי. ושרה את לייזה מינלי.
פעם הוא ראה את הסרט. אחר כך אהב את שיר הנושא של קבארט. מכיר כל נים בשירה של מינלי.
וההיא שם ממול עוקפת. עוקפת את לייזה מינלי. הוא לא מבין מדוע ואיך זה יכול להיות ומנסה להבין למה הבטן מתהפכת ואיך זה החזיר אליו את אותה האחת הרחוקה ממנו.
מתרכז. מתרכז מאוד. מאוד מאוד. מנסה להבין מה קורה כאן.
ומבין, כי זו שמולו שרה בשבילו, כאילו נשלחה להשיב לו אהבה אבודה. מושכת את המילים, מורידה ומעלה את הקול בסוג של ריקוד ועוברת למילה הבאה. משהו שדומה בעיניו לסריגה. מכבשה פועה שיכולה מקסימום להפוך לסטייק, לכדי סוודר הכרחי, כאשר קר. זו אמנות.
כשהוא עוצם את עיניו ומחליף שפה, אדית פיאף שרה בשבילו עכשיו. בדיוק אותן התחושות שהיו לו אז בפאריז כשישב בפיגאל עם מישהי וחשב על אחרת, כי פיאף התנגנה בחריקה ברקע.
גם היא היתה סוג של אפרוח. באה מכלום. מביבי ביבים עלתה. עמדה מול ושרה אל תוך. רועדת כולה מגודל המעמד. כה רועדת עד שהשומעים אותה החלו לשמוע לה. פשוט כך. על הבמה היא מנהיגה. גם זו שמולי כעת וגם פיאף הקטנה מפעם. לוקחת את ידי ומובילה אותי, ושיזדיין הקהל מסביב, בין חוליה שזורה אחת לשניה, עד שאני מבין. מבין עכשיו כמה מטומטם היה לוותר עליה וכמה יהיר הייתי בחושבי שהמוסיקה הזו לא תישלח אלי על ידי הפיצ שמולי, כדי להשיבני אל ההיא שהורחקה.
כל שנותר עכשיו הוא להתפוגג בפייד אאוט עם סיום השיר. לקחת את הזמרת הזו, לחבק אותה עד שלא תנשום יותר, להוציא ממנה כל מילה שאולי שכחה לשיר לי שם, ולבקש ממנה עוד.
כל כך עוד, עד שההיא מתל אביב. תשוב.
או שאני אלך לבסוף ואותיר את ההיא לדמם, סופית, כי אולי בלתי ראויה, כי הייתי מצילה היחיד.
