יום חמישי, 9 בדצמבר 2010

קניתי לך סוס

קניתי לך סוס, התקנתי פרסותיו. לקחתי טיפקס וצבעתיו כולו בלבן, לכסות על כל חטאיי, לבוא בתולין למצעים חדשים למהדרין. כן, קאובוי עירוני לגמרי, המכיר את רזי המקצוע ויודע לכנס עדריו לכרי המרעה הירוקים לו ביותר. שנים על שנים בביזנס הזה, מיטיבות עם המתפרנסים ממנו. אתה לא יכול שלא להפוך כל גמגום לדיבור רהוט וכל כשלון לנצחון קטן. אתה באמת יובל המזרים מימיו מן המעיין אל הים, וכסיזיפוס חוזר על מעשיך, יובל וחזור, כי כך אתה באמת רגיל. פיות ונסיכים פוקדים את חלומותיך ואלו נעולים מפני המתיימרות לשכאלו, כי באו לקחת ומעולם נתנו באמת, כי מילותיהן נותרו בגדר שירי מגירה נעולה, שזה מכבר ויתרת על הרצון והתשוקה לפתחה ולנבור בצפונותיה. זו שעצמה ידיה במיטה על אף השפגט המנוסה בו התהדרה עשרות פעמים, והאחרת שהקציעה מילים, אותן שמעת מזה עשרות פעמים, בניגונים שונים. כל אותן אלו שבאו מגלויות של כפר ובתים קטנים בערבה, שם סוסיי ישובו להיות סוסים ועדריי ישוטטו כאוות נפשם, אבל לא השכילו לשמור על הפשט, אלא עסקו בהתפשטות חסרת תוחלת.

כן, היה לי סוס, והוא עדיין חי. עוד מעט עלול הוא למות משעמום, כי אין לו שום שקיעה לרכוב אליה בשניים על גבו. הוא אינו מבין את הפקודות הפשוטות הנדרשות לו לשם הרכיבה הזו. סוס חכם קניתי לך. כזה מין סוס, המסרב להבין בכזה וכאילו ובמילים גדולות. קניתי לנו סוס מטומטם לחלוטין. כזה שיבין את טרזן וג'יין ויסרב לחפש חניה בתל אביב המהבילה מרוב אדי להג של דייטים משמימים. סוס פשוט. יקר להחריד.

סוס שותק. הוא לא מוכן להתראיין יותר. הוא לא מוכן לומר לאן הוא רוצה לשאת, כי מניח הוא שהדברים טבועים בדמנו מתמיד וידועים לכל ואין כל טעם בהגדרות מלומדות ומדוברות במילות עתק, המבזבזות זמנו. בוא נרכוב הוא אומר, ממילא יש אופק אחד שם ממול, ושקיעה אחת, וזהו. ואליהם נועדתי.

ואני אקח אותך, קאובוי, הוא אומר לי, הסוס, כל אימת שמישהי לו אך תנסה לגנוב לכם את הקסם ותכביר שאלות מיותרות שהתשובות עליהן לא יוסיפו ולא כלום, אלא אך יגרעו מכתום השקיעה הממתינה לכם. שהרי, אני רכב המילוט שלך.

אני אקח אותך מכל חיבור לחשמל או כל אלחוט שנותן לעברך לרדוף אותך, ומאפשר לכל אלו שרצו ולא העזו, שהשתוקקו ולא באו וידיהן פשוטות עם אמת אחת ואומץ בליבן, לסוב סביבך. שהרי זמנך קצוב כאן וזמני שלי שאול על ידך. ולחופש הזה נולדתי ולתפקיד הזה נועדתי. אתה והיא, על גבי, לכיוון השקיעה. דביק, נכון, אך עבד מליון לפנינו ויתקיים גם מליון אחרינו. תגיד לי איש, לא נמאס לך לשמוע מילים יתרות על איך הצבעים נראים ואיך הריחות מריחים? בוא, שמע לעצת החיה, כי אותי לא גרשו מגן עדן, כמוך אדם, ואני מבין משהו או שניים בעדנים ועידונים, קרא בקול שאינו נשמע לבת הכפר, המשרכת דרכיה בין עשן הברים לכבשן המילים החבוטות על אהבה וזוגיות וכל הבולשיט הזה שהתרוקן מתוכן משום שימוש היתר בהן. בוא, נמצא את זו שמבינה כי אלוהים נוטה חיבה לנועז. גם אני רוצה, קאובוי, לרכוב אתכם לשם.

קלישאה אולי, אבל העשב שם ירוק יותר.

בעצם, הוא היחיד האמיתי.

אז קניתי לך סוס והוא צחור לגמרי.

שהרי ידעת לפשק למוות עד כה, כך שלא יקשה עלייך לשים כף רגלך האחת בארכובת שמאל, להניף את ימינך מעל האוכף המשותף וללחוש לי בעדנה – תן לו לרוץ, כי נמאס לי לא להיות, כי אני רוצה.


יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

מילים דביקות

יש כמיהה, יש ערגה, יש כיסופים. אין מילים נרדפות בשפתנו ולכל אחת ייחוד משלה. פינה שהיא רק רק שלה. מאוד מיוחדת ומאוד מדוייקת. כן, מדוייקת. מרוב "רגישות" ו"אמנות הכתיבה הרגישה עד דמעות הלב השותת" וחירטוטי הנפש (שם קודם - פלצנות פוסט שמרנית ונאו משהו) אגב חיפושי נואש אחר חיבוק ונישוק ואהדת אנשים עלומים ומתחפשים, שאין בינם ובין האמת ולו כמלוא הנימה, שומדבר שקשור לעירום, בטח לא כזה שמשותף.

שכחנו טיפה את האומץ לעמוד בעירום אל מול משהו ולשלם את המחיר או להנות תמורותיו, כאשר אלו מגיעות לנו ביושר.

הראשון שעשה זאת הוא משה. רבנו, ההוא. נכון, מגמגם. דפקט, ככה לא אוכלים גחלים, ילד. אך הוא, משה רבנו, בחר בלהט ולא בזהב השוטים, כמרביתנו. ושילם מחיר כבד. תארו לעצמם את משה במכולת מבקש משהו מסובך מתפריט נובל-קוזין נחשב. או סושי. בעיה. גג פלאפל או מן או שליו. וגם זה אהרון הזמין לו. לוזר.

הראשון שבחל בסמי ההזיה של אהדת ההמונים ויכול היה על 40 שנות כיסופים. אולי הראשון שהתווה את הדרך לעמוד מול האמת וזכה לראות את אלוהים לפ"א אמיתי. בעצם, היחיד, כי אליהו נביאנו לא טרח לחזור משם ולספר מה היה בתפריט ואיך הוא האלוהים הזה ומה איתו, ומה איתנו וכו' וגו'.

ודווקא מתוך זה שלא התקרנף ועמד על דעתו והיה נוקשה וברור ובעל חזון כבן גוריון ולא נהה אחר סמי ההמונים המנשקים והמדהימים המחבקים עד לדביקות הסוכרזית עם תכונות נזילות כשל המייפל מבית הפנקייק (המקורי), ומשום זעמו חסר השליטה על מעשה עגל הזהב ההוא והבגידה באמת – אולי משום כך, הנפת זרועותיו מעלה הביאה את הישועה לעם הקטן הזה שכולו יהודים.

אך הוא, על אף גדלותו הגדולה, לא זכה לבוא. ראה את הארץ מנגד ולא בא בשעריה.

הוא עשה לנו שביל. דרך ללכת בה ונשכב עבורנו על הגדר. ואנו מועלים בו בהקרבת קורבנות שקר, שוב ושוב ושוב, ומחללים את זכרו ואת מעשהו זה.

לא, הוא לא בא בשעריה. משה גמר בחוץ!

ואנחנו כאן, הקמנו את סדום לתפארת ואת עמורה למזכרת.

אז מה לנו ונלין כי הכל משתבש וכי הדבר היחיד שעוד ניצב איתן הוא עגל הזהב ופחד השריפה?

מילים, רבותי, זה זול, מבצע לפורים לכל המתחפשים, תחפושות בשקל ומינגלינג בחינם.

אז זהו, כאשר את מקיאה בבוקר, זה לא משום פריון הלילה. זה משום שהיתה לך הבלחת אמת מול המראה. שימי איפור, לא נרגיש. תחזרי למוזהב. ותשוב אתה לעניבת החנק שאולי תביא זיוני סרק. שובו לאהדת המוני משולהבים מן ההפסד. תן להם פתק כי אתה הרופא. אשר להם בעליבותך עד כמה בסדר זה להיות עלוב וזז במעגל, סחור סחור עם מילים לוטפות (מילה שתפסה חזק). נשמע כמו פעולה בצופים. צופים... וכאלו שאינם רואים. מצחיק. ומה רואים?

רואים דברים ממקיאים (מילה חדשה שהמצאתי עכשיו ממש בדיוק).

אז כמה מן המילים אכן דוברות אמת ולא מבזות?

האם מישהו טרח לצלם את משה בעת יצירתו המדהימה ההיא?

לא יודע, לא שלחו לי את הלינק לתמונתו.

הוא היוצר האמיתי. אני כולה פועל. רק נמצא ומשתדל להסתפק בזה.

Just be.

-----


מניף משה זרועותיו למעל

נביא של שדה קרב אבוד, ומושיע

קם עמו מן הנומך, על אף

כל סיכוי, אף סיכון, וניצח עשתורת ובעל


שמע עמי, כך משה לקהלו

פשוט את הסבך ופשטהו

יהא נדן חרבך לנרתיק היא

יכתת כלי זינך, אהבהו


ואך דע לשמר פסיעותיך

לבל סרק חיי יומרנות

ושמור על מוצא מילות פיך

אל תחטא בכגון צדקנות


חתור והזע שם בנחל,

אל סבכי הפטל של אמת

כה נוח הזרם באמצע, אך

אתה אל גדה, או שמת


כי השאר ביצה טובענית מקרנפת

בו ידמה כל אדם לכל אחרים

יידבקו מילים, כי "נכון ואמת"

וזו נתלית, כקישוט בחדרי שירותים


לצדו של האומץ, מעל הארון

ואם בדרך אכזב אך היית

או אז תתם קצובתה של ימיך

וכאילו הלכת אחור, לא חיית


רק באופק בפיתוי תחייך היא

רק אליך, האמת היחידה

חזר אחרי מילותיה, אמת

כנהות זה הגבר אחר האשה

----------


ואז, כדובר כמשה לקהלו

אך אתה תבוא בשעריה

ואני,

האוותר בגפי על נבו?

יום שני, 22 בנובמבר 2010

את שומעת?

את, האם את שומעת?
קרבי לרגע, הנה מרום כסאך
על יד ידיי ממש, שבי
ובואי נמתין מעט

כדי חמישה סנטימטרים
געי בך כעת, לא עדיין בי
עכשיו זה אני השומע,

ואני וכולי, קשובים

ואלו השתיים שלי כרויות
ואין כלום בלתינו כאן בפינה
לא רעש העיר
לא בורות מדמנה
הנה, קשוב עד כלות
אז בואי וספרי לי
איך זה,

איך זה את ולחיות

ותני לי את כל התמונות
אלו מגגות רעפים
וההן של חדרים פשוטים
וגם עונג הברזים הדולפים
הבי לי את כל האלו
שיידמו בעיניי מפיך
כסודם של ארמונות מלכים

ולאחר, קרבי בלאט
כולך, כך עיניי, מעדנות
ידך בידי, ואין סביבנו איש
כהיה כל גופי בתוכך
ואספר לך איך זה לרצות
ומה דינו של הבית
אל מול אלו החוצות

תל אביב כעת, תפאורה מסביב
לא, אין תפארת של דמות
הדהודי מילים דהויות
מציירים לנו גבול
בינינו

לבין עיניהם הכבויות

ראי,

הרי כל שיש הינו האופק ההוא
לעברו, סירת דו משוטים
כי כל שצריך, הוא
אך שניים, רק
את, ואני, כחותרים

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

סידור קבוע

כל העיר הזו מחפשת אהבה. חצי מליון איש, שני מליון דרכים, חמישה מיליארד מילים, אינסוף כתובים. כל הזמן, המילה הזו ששולחת את מרביתנו הביתה להתחרמן עם המונוגמיה שעל הר נבו, כי פוליגמיה זה לא ממש באופי שלנו אלא רק בפנטזיות ובכמה מניפסטים של מחפשי זיון מקצועיים העובדים בשיטת הסטטיסיקה הטיזרית – בואי נראה אותך מבייתת אותי. או יה! נלחם באמא והוא כולו רובוטריק במסווה של חיית פרא. יש כאלו שקונות את זה. חבל שאני לא הקופאי, לעתים.

וכולנו רציניים עד אימה. אפילו הבדיחות שלנו מוקראות בימי זכרון מרוב רצינות. כל כך הרבה הצהרות עד שלא נותר מקום, אפילו לא פינה קטנה בצד, עם אבק, לייצר את המשהו הזה, האמיתי.

לאחת יש דובי, לשני יש ד'בה, לשלישית יש חברות וסלולר רותח כל העת עם סמסים של חמ"ל מטכ"ל. בסוף, כמובן, מתעייפים נורא ונרדמים כדי לקום בבוקר לעוד יום עם בוס בדיאטה ופקידה בחוטיני.

בערב, כדי לנשום מעט, הולכים לשתות קפה לא משהו במחיר מופקע או בירה או וויסקי גברים הורס, ומשחקים אותה בלתי מושגימגות עם עיניים רעבות כשל מוזלמן מצוי.

אז הלכתי גם.

באחד מבתי הקפה הרגילים לגמרי, באחת מן הערים הנחשבות שבין תל אביב לבין עצמה, יש שירותים. עד כאן, רגיל. גם התור המשתרך שם אינו בלתי רגיל. זה מותיר לי זמן להתבונן סביב בעודי משכנע את עצמי שלהתאפק זה הכי, בין כל הפרסומות לקונדומים בעובי בלתי מורגש (נו ברור) ועד חיפוש מתמיד אחר מלצר/ית אחרי צבא, היתה שם מודעה אחת חמודה, אחרת, אצבע משולשת ותנועה מגונה לכל הפוליטיקלי דפקט:

"...תראי, אני מחפש אהבה, זה ברור, כי כולנו כאלו, ושלא ינסו למכור לך דברים אחרים. גם את מחפשת אותה. אבל עד ששנינו נמצא אותה, למה לא נהפוך את הזמן הזה לנעים יותר עבור שנינו, וביחד. נכיר, נזדיין, נלמד עדנה מה היא, נבלה, נדבר, נהיה למטה ולמעלה. לא נבוא לחיפוש ההוא וההיא מתוך מצוקת המחסור עם פוזת היש, אלא פשוט נהיה מיליונרים בזכות עצמנו. אני אוביל אותך לחופש, את תובילי אותי. אני אחייך לנוכח הגחמות שלך ואת לאלו שלי, כי הרי לא נועדנו לשנות אלא רק להנות. תודי שיש בכך נחמת אלוהים. הרי גם לסאלי והארי זה לקח 12 שנים. לא ניחנק עם שיחות יחסינו לאן ועם המטען הנפיץ של "רציני" ו"מניאק", "ביצ'ית" ו"זיון מיותר". נכון לעכשיו, זה תמיד ייגמר בבכי.

את יפה ואמיתית?

בואי!

(אגב, אם בא להכות מישהו עכשיו, תחשבי. או שאת ממש שם, או שכדאי לדלג מכאן הישר לשירותים של הבר הסמוך)"

מתחת לפתק, הזה, כנהוג היו תלישים. כאלו שכתובים עליהם שם וטלפון וניתן לקחת הביתה.

מיותר לומר כי כבר לא נשאר מה לקחת. אחרי שעה כבר לא היה שם כלום. כי ליד השירותים, לאמת קל יותר להרים ראש. עובדה.

אז מדוע לא להביא לאמת הזו ישירות בביצים, בבעיטת שפיץ מדוייקת, שתתקפל לה. כך אולי תגיע לגובה העיניים ולא תהפוך למשהו בלתי מושג, אלא נעים יותר, כמו פלסטלינה, נניח.

ובואו נקרע לזה סידור קבוע.

יום שבת, 6 בנובמבר 2010

מין הרהור מעלייך

לוחץ ברטט כפות
אוחז לה את הראש
משיק עמה כוסות
של עדן ושל רוש

ולא מוצא מילים
מתוך העדר שהנהגתי
לצייר חדוות שבילים
נתיבים שכה אהבתי

ואת מתחת מחייכת
מנותקת, בוכיה
בזריזות כשל קוסמת
מחליפה את זהותה

מצד אחד כולך נכבשת,
שם הרחק ממול
מתנדנד בין קסם קשת
לבין דינו של המבול

לידי גופה שותתת
שם שרוע בין גוונים
רגע, בכפי ניתנת
בשני, כשני זרים

יש חיבור אחד של רגע
בשני, מרחק קטן
האחד מתת אלוה
השני מנחת שטן

ואנוכי קורס, נטוע
כאילן שנותיו בני אלף
לא ניתק מהחזיון
ואורב איתך לטרף

וכל חזיונות נביאיי
שאני נוטלם כסמים
לא מקהיל קמצוץ אוהביי
ללא דרש למחיר הדמים

ואני על רגליי,
ניצב איתן, כעיקש
לנתב את שביליי
להרחיק לחם עבש

ככיבושו של יפתח
ונערות בלבן
מתפרצות אל האומץ
נמוגות כקורבן

ואני כבר איני
מתהולל כחוגר
מקריב מהותי
לעצמי שוב אומר

ששם מעלייך
ואת כל כולה
מרוחק משדייך
זה אני העולה

גורלו של גואל
שהקריב עיתותיו
ואף אחד לא שואל
את מה הוא אוהב

ומחירו כי ננקב שבעתיים
עם בתו יעדיף הוא לעוף
אך היא, היא עתה בשמים
והוא, הוא נותר רק כגוף

ומרוחק כיפתח מבתו
יום אחר יום מעלייך
מתבונן כחוגר אין בילתו
ונרתע ממפתח כפתורייך

הנה, אני מעלייך
אין תחושה של שייך
אחוז בין רגלייך
לו ידעתי כי כך

לו ידעתי, כי שוב
עולמי הקסום
אינו כה חשוב
כמתרס וחסום

ושם מעלייך
גם את ככולן
מרוחק משדייך
זה אני הקורבן

***

וזו שתבוא בינות מילותיי
היא זו הפוסעת לעברי משכבר
היא זו שתדע לקבץ אהוביי
היא זו שתקיץ,
זה תם ונגמר

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

נוע נוע סוף

עכשיו רעש.

רוצה לגור לי בגליל

עם שני חתולים גם

ומישהי שאין לה שפם

כי יש שפם לחתולים

ולה יש חיוך

שני חתולים, עם שפם

שגרים איתנו בגליל

אני אהיה העליון

והיא תהיה התחתון

אחר כך, אולי נתחלף

ככה, רוצה לגור בגליל

להתגלגל אחרת, את יודעת

וחוצמזה

הרי בגליל אין פינות

פין ופנינה, די והותר

שם גם אין סמטות אפלות

ואפילו אם מחסור

נראה שם כיותר

בגליל הכל נע כל הזמן

כמו מחוגים, כמו מנוע

נוע תנוע, סוף

ואף על פי כן, גליל.

עכשיו שקט.

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

היה הוא נסיך

היה הוא נסיך

מגן חצריו הוא אביו, מלך

לצד נוחם מלכתו, האם

בחפיסה אחת בודדת

זקיפיו וצריחים חשופים

נחלת אבותיו המגוננת

והנה,

את מגיעה

וכולך מלוחות זרים

חפיסה חדשה

עם ציורים אחרים

לא כתרים ומלמלה,

איורייך

כי עקרבים ושוטים

בינותם העדינות

יהיו סך מעטרייך

לא נסיך עוד יהא הוא

ולא כמלכה תהדסי

שאך תצאו את גבול המושב

ומחלפותיו של הסרק יידָהו

שאז, מרחוק תתנקד לה לאבק

חפיסת קלפים חרבה

לשניכם, חיל, רעד ותום מאבק

לקראתו של הבית

הקטן בערבה

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

שח ומט ברוטשילד

רוטשילד פינת מאז"ה. תל אביב, מאי 2010.

החום עדיין מתאמן לקראת מתקפותיו הבאות ואוסף כוחותיו לקראת הקרב המכריע כנגדנו בעוד חודש או שלושה או אף יותר, עד שגם הוא יקרוס ויוותר לשלכת ולסדקים שבלב. מכוניות עם בובות בעניבות וחולצות צחורות מתנהלות במהירות צופרת על האספלט שבצדי השדרה, כדי שנבין עד כמה הם חשובים הרבה יותר מעמוד השדרה של השדרה – השביל שבאמצעיתה והנשמות המשוטטות שם עם אג'נדות למכביר. הם לא כל כך מבינים, הגרונות החנוקים הללו, כי דווקא החיים מתנהלים באמצע ולא בשוליים, שם נמצא הכביש, שם הם אצים, משם לא יגיעו לשומקום נחשב. הם לא מבינים מה קורה עכשו באמצע. אנו נדע עוד מעט. חכו. כמה זקנים מתנהלים להם כאילו השעון נעצר כבר מזמן, ומקווים לסיים את הטיול בשדרה, לדרומה, ולראות לבסוף את גמנסיה הרצליה עדיין עומדת שם מימין, בהרצל, ולא את בניין המפלצת הנושא את שם השלום וכאילו גם מאיר. ובין לבין, המון כפכפים וכזה כאילו וכלבים ותקוות וציפיות ועצב תהומי, לצד שמחה ממתינה. ככה זה תל אביב בימים האלו, ובייחוד השדרה המעתירה. מצחיק, אבל גם שמה נקרא על שמו של נדבן ידוע. לא בכדי, מניח. עולמות שלמים זזים באי סדר ידוע מראש.

נעים לשבת שם. פעם היו קיוסקים באמצע השדרה שמכרו גזוז בטעם פטל. תמיד זה היה פטל ולא משנה באיזה צבע הוא התקבל לבסוף. פטל ענבים, פטל משמש, פטל פטל. כאילו מסמל את השדרה כנחל מפכה ואת גדותיו תחומים בשיחי פטל קוצניים המשיבים את האנשים ישירות למרכזה ומונעים מהם את הגלישה הנהנתנית לשולי המכוניות המפוארות הנוסעות שם, לצדה. הקיוסקים האלו הפכו היום לאספרסו בר. כי בתל אביב כבר לא שותים גזוז. גזוז לא עושה פיק אפ. הוא מקסימום עושה מצחיקים בפה ובאף. אספרסו והפוך ומקיאטו ודופיו וחרטטיו עושים את זה יותר. הרבה יותר פיקים נחשבים של מעט מאוד אפ.

יקשה עלי לראות מישהי עם גולדן זכר (תמיד זה יהיה זכר. עליו אפשר לסמוך, כי הוא כבר כלב ואין צורך להפוך אותו לכזה) מבקשת גזוז פטל ומצליחה להאמין שמישהו ייגש אליה ואולי אפילו יתעניין טיפה או בועה. טיפת פטל אולי. לא מספיק. היא רוצה אותו בדופיו, להשלים שנות בדידות. כפול. והיא היא, רוצה אחד שהוא הוא. הזה מלפני היוניסקס ובאמצע הסקס, לפני המטרו, ובאמצע העיר. ככה, היום, אבל בדיוק כשם שהיה פעם.

הגולדן שלה חסר כל סגנון מיוחד ועונה על כללי הלבוש התואם של עיר הבדידות המשותפת. הוא מתעניין עכשיו באיזו מעורבת חסרת צורה עם עין אחת לא משהו. היא מתעניינת בחסר צורה אחר, פיסח למדי. אבל כל עוד הוא זכר ונושם, הרי שדי לה בכך.

יושבת בחוסר אכפתיות מוקפד לאחרון פרטיו על אחד הספסלים המעטים שם. לבושה תואם לתדמיתה המכוונת. כפכפים מוזנחים ואופניים מושקעים בצבע דהוי-צניעות. מזלה הוא, שבדרך הביתה, יש ירידה. כוחה לא יעמוד לה לדווש בעליה אחרי מאמצי אי-מאמץ כזה. יום אחר יום אחר יום. מזה כשנה ומחצה. אולי יותר.

כמו ערבה המקום הזה. ציידים ודייגות. ערבה בוכיה. כמה מטרים באלכסון למבטה, שני אנשים יושבים על הדשא והעשב העולה בינותיו, ומשחקים שחמט. אחד מהם נראה נחמד. השני נראה לא מעורב בעליל. רק שחמט. מצד אחד – הם מאוד פשוטים ואי אכפתיים. מצד שני, טעוני אינטלקט, מאלו שאת נאלצת לעמוד על קצות אצבעותייך, בעודך מנסה להורידם מן המדף העליון בחנות הלבבות הארוזים.

אחד מהם מלכסן מבט גנוב לעברה. אולי השילוב הזה יחסוך ממנו מחצית מחיי המין השופעים שלו. החצי שהוא חושב עליו או זה עליו הוא מדבר. אולי ההיא עם הגולדן תיגש, תעשה סימן, משהו. אולי תתקרב. ואז היא תראה איך אני שם מט אלגנטי לזה שמולי. שהרי מי ששם מט שכזה, ועוד בשדרה שכזו, בצורה אגבית לחלוטין כמובן, מובטח, כי יש לו גדול ואון לבו במקומו.

והיא מצדה מהרהרת, כי אולי הוא גם יוכל לשים לה מט. כי כל שהיה לה עד כה היה רק שח. איומים בזוגיות. מעולם לא משהו שננעל וסיים את הסיפור, הפיל את המלך שדוד לרגלי המלכה, בואכה ארמונם המשותף, שם ילוהקו יחדיו כמה צריחים והמון סוסים וכמה חיילים לשמר את ממלכתם.

היא: חייבת לסיים את זה ולמצוא. דמי השכירות על הכלב עולים לה המון, והיא תהא חייבת להחזירו עוד שבוע. משכורתה אינה מספקת כדי לשלם בעבורו.

הוא: נכון שהוא עובד ומרוויח לא רע, אבל ההוא שממול, שתמיד יפסיד לו במט ברגע הנכון, עולה לו, מזה חודשים, יותר מדי.

הוא והיא ושני כלבים. אחד גזעי שעולה הון. השני חסר ערך, העולה ברחמים.

הם חייבים ללכת לישון יחד עכשיו. עניין של חסכון.

חסכון, שאם יתחבר להם, הרי שיתברר כהמון. מליון של מטמון.

יום שני, 18 באוקטובר 2010

מיאו דייט

הו, מיאו, אני מיצ
שלום לך וחזרה גם
מיאו לך השווה
ואני מוץ, חתול העם

אז קבענו לנו כאן
ליד פחי הזבל
באחת הפינות השוות
של השל"ה ובאזל

לידינו איזה בר עמום
עם המון הוא והיא
פח זבלם כתקרובת
למיאו דייט חתולי

על מה נדבר, נרגשת
מיאו, שווה חתולה
הוא חושב לעצמו
יהא הזבל נושא, יקירה

מיאו, טיפסו למרום
לצפרדעית האשפה
הביטו אל מטה
הנושא - זוהמה

וכך ליהגו הם
אחד מיאו גברי
על עליבות אנשים
מתחתל מיאו נשי

בפח הזבל ניטחו
תקוות ובדידות
מול שני מטר, בבר
הדורי עליבות

משחקים לאך לילה
שיתגמד לבקרים
של בריחה מבוהלת
של גברים ונשים

יחזרו לשבתם הם
בבר שכונתי
מיאו חתולה סומרת
הדר שפַמֶך, יפתי

חכמים הם בבר
כולם טפשים כדי מריר
אז הרימי זנבך, מיאו
בוא מיאו אלי, ותחדיר

שני חתולים, רק
חכמי על בעולם
ללא ספק ומיצמוץ
מלמדים את כולם


יום ראשון, 26 בספטמבר 2010

סוף פיסוק

"נמאס לי", הוא אומר בנשיפה אחת גדולה לאוויר מהביל של ערב מוקדם, ומנסה לפגוע עם אבן החצץ הקטנה בפחית הקולה, המוטלת כמה מטרים מלפניו.

יושב כעת על שפת המדרכה וזז מדי עת, פעם על האדום, פעם על הלבן, מקווה שלא ינוע לעברו פקח עם כובע וחדור תחושת שליחות, וייתן לו דו"ח על חיים בסיבובי פרסה שעושים סחרחורת. מנסה לתפוס את הזווית המדוייקת לזרוק ממנה את האבן, כדי שסופסופ תפגע בפחית המזויינת הזו ותגאל אותו מדקדוקי עניות של פגיעה במטרת נקודה. כל החיים נקודות נקודות, ולא מצא עדיין את הקו המחבר ביניהן. סוג של שוטטות, ככל חבריו, והמון מילים עם משמעות נוחתת, העומדות על שלהן ודורשות במפגיע כי ייתן בהן פיסוק. כדי שתישמר השפיות, איכשהו. מתישהו. והעיקר הרי זה הוא.

אבל קץ הוא בזה. ימיו מתגלגלים, אתמול מעתיק את עצמו למחרתיים וגם בזה אין כל הבטחה, כי יתבשר משהו שונה משלשום. שום דבר באמת איננו מתקדם לכיוון הערסל המתנדנד בקצב הנכון בין הגפן לתאנה, כדי שיוכל להשקיף משם על נחלתו מכל מיני זוויות, כמידת תנועתו המתעגלת. כל כך שונה הדבר מהנסיון לכוון למטרת פחית עלובה עם פס חלוד לארכה, כשם שעושה כעת, כשם שעשה בשבוע הבא, כשם שהוא כה מכיר. וכל כך נמאס לו מהתמדתם של המחוגים.

"טוב. הבנתי" הוא ממלמל לכיוון עצמו. קם משפת המדרכה, וזורק עכשיו את האבן בכל כוחו, רחוק ככל הניתן, ואינו שומע אותה ניטחת בזעם, על כי ננטשה על ידו, באיזו מכונית חונה, כמה עשרות מטרים ממנו. ולאחר שקם, מתקרב לפחית, בועט בה במלוא כוחו, לקיבינימט, ונושם עד פסגת ריאותיו. כי די לו, וכעת ימים אחרים.

וכעת אפשר, אם כי בשקט, לומר את הדברים הבאים:


קץ עוניו של דקדוק.
עת פושט על כל עברייך
כאדם הקדמון, רק הוא, לא אחר
להשקיט את דרש גמגומייך
לעשות לו מקום
לחולֶם החסר

ואז,
אוזק בסוגריים את מרכאות פירורייך
ואת התנגשות סימני הקריאה
עד נותר מקום כאחו, נקי
דף חלק ולבן ומזמין
במרכזו - נקודה



יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

קופיפ אחרון

"הדבר הזה איננו פשוט כלל ועיקר" הוא אומר לעצמו בשקט מתוח.

התיבה מתנדנדת לה, המבול רוקם לו מזימות בחוץ, השמש המיטיבה מצויה ונעוצה הרחק בצד השני מתחת לאופק, ואתה יושב ספון ומשתוקק לדעת את התחזית למחר של חייך.

"וזה כלל אינו פשוט" הוא משנן לעצמו. הכלל הפשוט היחיד כאן הינו, כי אתה חי, ומתעתד לעשות כן כל עוד נשימה באפך, שגם לגביה יש לך תוכניות מרחיקות לכת. וכאשר חושבים על המשפט הזה, מתחילים לחשוב על זה הבא אחריו ואיך שוזרים כלולאות מילים מילים לכדי תפילה למלך הגשם ומלכת העננים, שייטו לבם אלינו למטה ויעתירו מעט מן השפע, שהם מטילים עלינו בכח מעת לעת מבלי שכלל התבקשו ולעתים אף גורמים להרס הסכרים.

מהעת של הפרידה עד זמנה של לידת ילדך הבא, כך אתה עולה ויורד ולעתים אף תופס גלים, ולעתים אחרות, שוב כפתור ופרח של אירועים, ואתה נעשה עצוב לך. אולי כי זה הסתיו הזה, שמנסה לעקוב אחרי השעון שהועדנו לו, ואולי זה הקיץ שהתעייף מעצמו משום החום שהגזים עלינו, והכביד הפעם הכבדה יתרה. ממבול ועננות לכדי קיץ אינידאני, הכל באותה התיבה המתנדנדת, שאנו טועים לעתים וקוראים לה אנחנו.

ואז, ממקום כלשהו, שאינך יכול לצפות, משתנים לך סדרי הבריאה, ואתה מתחיל לסדר את תיבתך החבוטה מחדש, כאילו ממתין לבואה של זו שהתמהמהה לה, וזורק החוצה ללא סדר כביכול את כל שנדמה היה עד כה כעיקר חייך. פריטים פריטים מאוגדים לזוגות, ולו משום הנוחות, נזרקים אל מחוץ לקליפת האגוז הזו, שהיא כל רכושך עלי יקומים, ועושים המוני חלל ריק ומהדהד הד הד. ואו אז נדפקים קולות קריאותיך אל הדפנות במקצבים בלתי סדירים בעליל, כזעקת הפצוע או כבכיו הראשון של תינוק חדש חדש או כאי סדירותה של תקיעת השופר, הפותחת שערי שמים.

ובחוץ, כאילו מאומה לא נשתנה. אותה הסופה ואותה השמש ואותה הרוח – כולן מתדפקות, כל כולן, על דלתותיך לחבור לסערתך הידועה. אולם אתה נחוש הפעם. בטנך מכווצת, נשימתך מאומצת ונעשית שלא לשם ההנאה, כי אם לשם ההכרח בלבד.

שהרי עוד מעט, עת תסיים את לידתך המחודשת, השמש תזרח ולא תשרוף כמו בקיץ האחרון, הגשם ירווה ולא יציף, והרוח - היא תבוא אליך בלחישת מאהבת, ותישאר עמך עד נחיתתו של שאר הרוח כולו עליך.

ככה זה כשכבר לא נוח יותר בתיבה הזו עם חיותיך ומשפחות אחרות, עם בני מין שבאינו מינו, עם העורב שהלך כעת ממש אצל הזרזיר ועם כל שאר היצורים, שאינם דוברים שפתך ושאינם מכירים את מחוותיך.

ואין כל ברירה, כי אם לעשות סדר בגן החיות הזה שנקרא עד לא מכבר, חיים.

אז זהו, הנך לקראת סיום התחלת חייך עכשיו.

שלום, קופיפ אחרון נופף לו בידו, וכך נותר לו נח לבדו.

לעת עתה, לפחות.

יום שישי, 17 בספטמבר 2010

שניים חתולים


שניים חתולים למודים
סמורים כהגיע הקץ
איה ניע קל, איהו
ויורידם, את שניהם
מן העץ

---

יום רביעי, 15 בספטמבר 2010

יש אנשים חיים

תמותי עלי
אמות עלייך
נמות עלינו
עת את תתאבדי אל צוקיי
ואני אל בין ירכייך


ולאחר,
נפרוס את השמיכה המשובצת
נאכל עם הידיים
ונשתה עם הכפות
נעשה הכל בסדר, אך הפוך
הדר או דלות מכוונת
והיה לנו שם,
כשולחן הערוך

אל מול נשפי ברק מלכים
ורעמים של היכלי מחלצות
הנה, ראי הכיצד
בפינת מדבר חרובה
בנינו לנו, מחול,
ארמונות

ועת שני מחוגים בחיזור מטורף
ואין שם אחדות
אז בואי נמות עלינו
כשהזמן מתעייף כיודע
כי אין,
אין בלתנו

איך בעדינות קוף מחט
אני פורם את תפרייך
הנה הוא בידי, קצה החוט
שהרי רק החיים באמת
יודעים
בתמים
למות

יום שבת, 4 בספטמבר 2010

אש אחד, ממש מת

הוא פשוט מת, האיש
מת, גופתו רגילה
היינו נערים פעם
הוא גלגל לי סיגריה ראשונה
ואני דיברתי איתו על נערות
ועכשיו, מאתמול,
הוא פשוט מת
והותיר אותי, כאדיוט
עם שתי עיניים פעורות
פעם היינו, אחר כך לא
מתגלגלים וחיים, אתם יודעים
איך דרכים נפרדות
ומותירות בצדן
"אז, אולי, להתראות"
---

וכעת,
גזיר עיתון אדיש להדהים,

מהיום
הוא מת, ללא הוד, כך נכתב שם
ככה פתאום,

באמצע החום
אז אני מוחק לי בשקט
עוד שם מרשימת אולי עתידי
לא עוד אחד לפגוש בו אי פעם
למירב, הלוויה, אזכרה

שלו או שלי


יום שישי, 3 בספטמבר 2010

כעת ממש, פשוטת ידיים

כעת ממש
עמדי פשוטה על קיר הסלון
ידיים פרושות מלפנייך
ואלי, רק אלי
הסיטי מבטך, הפני את פנייך
הנה, קרב אני
לעברך, מעם החלון
כבא להתיר את כל אזיקייך
וקורא לך לנשום
תקרה ורצפה וכל השאר
למלא בהם את שתי ריאותייך
לשאוף לקרבך
את כל רכושנו
משל קידשנו באומץ
והרית את בריתנו
--
ועוד מעט, כמעט
אנו נטייל לנו ברחוב עלום
צינה לאורך שדרתך
ונדמה לכולם כשני נוודים
ואין בחשבונם מאום
והם לא יידעו, לא
כי אלו הזרים
ארמונם עמדם לעולם
ואין בו כל חומר
כלום
כי אך בית חלומות
הס, מבלי אומר

יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

איתי, טיראן קטן שלי

זוכר, באוגוסט 1998 היינו אמורים להיות יחדיו בלשכת גיוס. התבאסנו מזה רובנו, איך ככה לתקוע את החיים באמצע ההורמונים והתוכניות האישיות, להתחיל להתפלש בבוץ ולהתקלח רק פעם בשבוע. לא כיף. ממש ממש לא מוי כיף. אבל היינו חייבים לעשות את זה, כי אבא ואחי הגדול עשו את זה גם, והחברים מי"ב 1 עושים את זה גם, לפחות רובם. מתבאסים. לא עושים תמיד את כל מה שנראה.
אחי, כולנו אהבנו לשמוע את הגניחות של זו שנתנה והעדפנו את זה על פני אוושות כדורים ואבנים וחשיקת שיניים אל מול כמה פקודות שלא בדיוק תאמו את הפינוק המדהים שהיה לנו עד אז. באסה באסה. אבל אין מה לעשות, רוב י"ב 3 ואבא ואחי הגדול היו שם גם.
ואני גם זוכר איך התיימרנו במילים של אנשים גדולים על אידיאולוגיה וכאלו, ולא כל כך עמדנו על מגבלותיה של זו ועל תום הפינוק האינסופי והפילוצופיה גם. לדעתי, זה היה יותר הורמונים מאשר עומק, אבל נניח לזה עכשיו. אנחנו הרי כל כך חכמים ויודעים בשביל כל העולם כולו. מה נכון, מה אסור, מה מוסרי, מה לא. אחחח, כמה כיף היה לנו להיות מוסריים אז, אחרי שהצלחנו לפתות את ההיא עם הקארה מי"א 2. (אגב, לא היינו יחידים. ככה שתדע).
אבל מילים, אחי, הן בחינם. מי חשב שמישהו מאיתנו יעשה מזה הון, כמוך וכמו חבריך החדשים. מי משנינו חשב שמילים יפות עם צלילים הנשמעים היום חלולים משהו, של חשיבות עצמית יודעת כל יהפכו מתישהו לעיקר הדמות שמישהו יכול לחיות בתוכה.
ועוד לעשות מזה קריירה. נייס.
אז התגייסתי לצבא. חרא גדול זה היה. טירונות גולני מחורבנת שלא התאימה כל כך ללימודי הפסנתר שלמדנו ותוכניות על שלום עולמי שנכנסו בול, כמו בטטריס, לצמר גפן ההוא, בין הציצי לחזיה. אבל אין מה לעשות. גולני זה חרא. זה בערך גם הטעם של האוכל, אגב, אבל מי זוכר.
אה, והיינו גם בחברון קצת. ירקו עלינו, ירינו, אפילו נאלצנו לפצוע שוחרי שלום פה ושם, שאין לי מושג מה עשו שם. גם למשפחת עיסא מהחושה לא היה מושג מה הם באו להסתובב להם בין הרגליים ולאונן עליהם עם המשפטים החדשים שלמדו מהשיחון הישראלי לערבית כבושה בת ימינו, אבל שוין.
בהתחלה הייתי נורא חכם ויודע עם פה גדול שדיבר על שלום. וככה, בלי לריב איתי או להתווכח, כי הוא הרי מ"מ, שלח אותי זה לעונש חינוכי.
הוא ידע שאני יודע ערבית כמו גדול, כי ידעתי אולי לברוח מהצרפתית שלא מצצה (לי לא!), אבל אכלתי אותה עם פאהד, המורה לערבית, שלא הבין עברית כמו שצריך, והכריח אותי ללמוד את השפה הזו. אז המ"מ, שלא היה כל כך מטומטם למרות שהיתה לו כיפה סרוגה, שלח אותי לעמוד באמצע השואסמו של הרחוב ההוא, שוהדא, ולנאום, בלי נשק על שלום ואחווה. ו ב ע ר ב י ת.
האמת, פחדתי.
זוכר את הביצים ההן, שההיא מי"א אמרה כי לך יש יותר גדולות? ובכן, הפעם שלי עשו הרבה יותר רעש משלך. מתתי מפחד. כי עם כל הדיבורים שדיברנו ב"תלמה" הפעם באמת פחדתי, ססססאמו. אפילו יותר מהפעם הזו שההיא מי"א אמרה שהיא בהריון. פחד אלוהים היה לעמוד שם ולדבר על שלום ולחשוב שרק לפני כמה חודשים רק ישבנו וחשבנו שרק אם לא נהיה שם הכל יסתדר.
בחצי השעה ההיא הבנתי שעל הזין שלי שלום. על הזין הזין שלי. העיקר זה לחיות. אחר כך כבר נסתדר עם איזו מילה שרק תבחר. ומזלם שלא ביקשו ממני לשיר על שלום. כי זה כבר היה מוגזם ואז אולי באמת היה צידוק אמיתי לשביתת הבונבון שלכם.
כי כשחמים לנו כמו בתוך חיתול של תינוק, תמיד נעים להיות בעד מזרח טימור וכמה מתאבדים על מזבח השלום, או זכויות, או זגוגיות. מתפוצצות, למשל. עזוב אותך מצדק ועובדות ושכל ישר, זה פשוט לא מצטלם טוב.
אבל אחי, אתה חייב לשמוע מה היה שם. זה כלל אינו משנה איפה הייתי עומד. מה ששינה לילדים ולכמה גברים שם, כאשר ראו אותי עומד ללא נשק עם פנים לבנים כמו דגל לבן ענק, היה שאני יהודון (יאהוד. אין אצלם הבחנה בין דוס לכזה כאילו, אתה יודע), וצריך לחזור למקום שבאתי ממנו (מרמת אביב הירוקה, פינת הנאכבה, לשיטתך, או לוורשה, לשיטתם של אחרים).
אבל אני באתי מ"תלמה", רציתי לבכות, אולם ידעתי שאם רק לא אצליח לעצור את הבכי של הפחדמוות הזה, אני גמור שם. לפחות לא קראו לי שם יהודונאצי. להם, לפחות יש טיפה כבוד. אתה ודאי זוכר מי שכח אותו, נכון?
והסתכלתי למ"מ בעיניים, והסתכלתי עוד יותר טוב. ואז, הוא ענה לי בלי קול – אל תעז להפר פקודה, וגם "אל תדאג – אני שומר עליך מכאן". איזו בושה. מתנחבל שומר עלי ואני גם מאמין לו. סססאמו. איתי אחי, אתה יודע משהו? זו היתה הפעם האחרונה שהייתי בטוח במשהו. בטוח שזה לא משנה מה אני חושב על יהודים וערבים. הם לא חושבים אותו דבר. דבר שני שידעתי, הוא שאני סומך על הדוס הקצין הזה שישמור עלי. אני לא בטוח שכדאי היה לסמוך עלי אז, שאשמור אני עליך אם היינו אידיאולוגים כאלו ומתחרעים על האמאמא של הכיבוש ושבת אחים וכאלו ושלום עולמי ומילים נורא יפות שמתאימות לאנשים חיים ובכלל לא לכאלו שמתים. מסתבר פתאום שהחיים זה לא מונופול והסינר של אמא כבר מת.
הם הסבירו לי בעיניים שלהם, ובערבית שלעולם לא תדע (כי העדפת ללמוד צרפתית אצל המוצצת ההיא. טעות שלי!), כי אנחנו מטומטמים. כן, גם אתה. הם מדברים ערבית, ואתה מכריח אותם להקשיב לכל הלשונות האחרות. אתה הרי חזק ותותח ויודע, ובינינו, אין להם ממש סבלנות לשמוע אותך נואם להם כמה הם צודקים. הם פשוט לא מבינים על מה אתה מדבר.
באק, זה היה ליד מערת המכפלה. זוכר את אבא שהלך בשל"ג? אז הנה, נותרה לי תמונתו וההבנה שגם אברהם אבינו נמצא בביזנס של השורשים שלנו. ועוד משהו, אחי הרגיש? עד שהם לא לומדים עברית, אני מתחיל לשכוח ערבית. אתה הרי ממילא לא יודע את השפה של אחיך שעבורם אתה יוצא נגד אחיך האחרים והטיפטיפה יותר קרובים. קצת מצחיק כשחושבים על זה, לא?
והמ"מ הזה, שגר ליד אריאל, הוא מותק אמיתי. לא זיין כמונו, נכון, כי אסור להם בלה בלה בלה, אבל הסביר לי טיפה על אברהם וישמעאל ואמונה ופשטות. ולימד אותי קצת היסטוריה נשכחת, שאחרים אוהבים לזכור, על המאורעות שם, על כ"ט בנובמבר, על החלוקה שהסכמנו וההם לא והיותם מתמסכנים כשלא הולך להם עם ה"איטבח", ממש כמו עם שון, ההוא מהכאפות ביסודי, שתמיד היה מתבכיין שאכלו לו שתו לו, בול אותו דבר. והוא גם סיפר לי קצת, אחרי שהפנים שלי קיבלו את הגוון הורוד האשכנזי הרגיל שלי, איך דוד של אמא שלי התבזבז לו בירושלים בששת הימים ועל שלושת השבועות שקדמו למלחמה ההיא, כשכולם היו בטוחים שנאצר הולך לשחוט אותנו, כי הוא נורא נאור, ולאו דווקא לכפרות.
בקיצור, הבנתי את שכבר אמרתי, אני חי מעכשיו עם ראש למעלה. נשמע לצו האור. ואם מישהו רוצה לדבר איתי על זוויות אחרות, שידבר. כיבוש או לא כיבוש, גם זה נושא. וההוא, הדוס הקצין, לומד גמרא. מכריחים אותם להטיל ספק ולדרוש בכל דבר משמונים פינות. נשמע מתיש לגמרי, אבל זה מה יש כשאתה שם כיפה במקום קונדום. אז העלה לי כמה שאלות שאני בטוח שאם היית לידי היית ודאי נותן לו נאום דרמטי נורא (כי אתה המוכשר מבינינו להיות הנסיך הדני המעונה מהמחזה ההוא של האנגלי ההוא). הוא שאל אותי אם בחנתי את המילה כיבוש, הוא שאל אותי שאלות על סיבה ומסובב הוא חייך אלי כששאל אותי על מספרים וחוקים בינלאומיים. הוא זרק לי משהו משונה על "קאזוס בלי" אז ב-1967. הוא שאל אותי המון.
האמן לי, אחרי חצי שעה ביקשתי שידפוק לי שמירה לפני שנדפקים לי התאים הקטנים והענוגים במוח, אחרי שהיה כל כך מסודר כאתרוג.
קצין דוס סיפר לי היום, שקרא בעיתון, כי אין מצב שאתה והחברים שלך מופיעים באריאל או בכל מקום שנוגד את צו מצפונך. סופסופ אתה מתגייס למשהו. לעצמך. גם זה משהו.
חייכתי. כי לצו החשוב ביותר לא התייצבת.
צו הגיוס, זוכר?
אתה מדבר עכשיו על צו מצפון? אחרי ששכחת את צו הגיוס? נו, ככה מטומטם אני נראה לך?
הצלחת לצאת משם, כי אתה שחקן ענק, ואותי תקעו בגולני. טוב, תמיד היית מוכשר ממני. אז איך תתייצב לצווים אחרים? באמת שואל.
והאמת, מתבייש עכשיו שאני מכיר אותך. היית איתי, נותרת טיראן.
והלכת להיות שחקן בעוד שאני נאלץ לחיות את השיט של החיים. בטח זיינת בערימות, בזמן שאותי כל מ"כ ימני מניאק מהתנחבלות מעלה-משיח האכיל את השורשים של הדשא. והוא לא ירוק יותר, לא משנה מי השכן שלך, ערבי או יהודי.
ואתה נשמע לצו מצפונך ולא מופיע ב"שטח כבוש". הופה. טוב לדעת שיש אנשים שהפינוק עדיין מפרנס אותם. רציתי גם. לא יצא. תלמד אותי איך?
אז הלכתי ללמוד משפטים. חרא מקצוע, אבל יש לו יתרונות (תכף תבין). אתה שחקן נחשב, שמעתי. נכנס לדמות וגורם לנו להאמין לך, עד כדי כך שנשכח את איתי ונראה את המלט מול עינינו. ככה מוכשר אתה. שמעתי שגם שיחקתי את דמותו של דוד שלומי על הבופור. מוזר. הוא מת אחר כך באיזו היתקלות מזויינת. אבל היה חביב לראותך על מדים. ידעתי שלא תפספס אותה, ואם לא תלבש מדים באמת כמונו בני האדם, לפחות תתקשט בהם. זה תורם לסקס אפיל, ומביא ים זיונים. האמת, היה לך נוח עם זה? אתה אמון על אמת פנימית, לא? באמת שואל.
וכמו שאמרתי, אני, במקום זה, הלכתי ללמוד משפטים. גם עורך דין. עניין אותי הדבר הזה של לפרק דברים לגורמים, ללא רגש, באפרוריות, ולהנות מהיכולת שדעותיי ישתנו מעצמן, כאילו בניגוד לרצוני, רק משום המסדר הנאות של העובדות לאשורן.
ואתה שחקן מצטלם והעיניים שלך תכולות מתמיד, חולמניות. ואני צריך להאמין לך, כי אם לא, לא תוכל להיות שחקן, כי תיוותר אך קריקטורה. אתה הלא שחקן שעושה דמות והאגו חייב להיות בצד. זו הסיבה שקניתי כרטיס להצגה שלך ולא ביקשתי הנחה או חינם. ככה זה שחקנים אמיתיים, לא? ככה למדנו ב"תלמה".
אבל, אחי, אתה עושה צחוק? אני כבר מזמן לא מאמין לך. כל כך עסוק בעצמך ובמילים ריקות שלא יעמדו בשום שיעור גמרא אילו היו מביאים את מצפונך לדיון ומעלים אותו על הדוכן לבדוק מה הוא באמת לובש.
אז עשה לי טובה, תתפרק מההדר הרגיש המזויף, הפסק לעבוד עלינו, והתחל לעבוד באמת. כדי לחיות. לא כדי לדבר על דברים שלא היו עומדים רבע שעה בחקירה מסודרת על דוכן עדים בכל בית משפט שהוא. כן, אפילו זה בתל אביב, בין הסושי למקיאטו.
אז אולי באמת תתפרק מהגלימות?
כי הן אולי מכסות על המבושים הקטנים, אבל מגלות בושה גדולה.

----
(C) יובל פ.



יום שישי, 27 באוגוסט 2010

מהצד השני של הכוס

כרגיל, נוטה על הכסא הסמוך לדלפק הבר הקטן, שמזמן כבר אינו נחשב כנחשב. התאורה שם לעולם לא תפתיע אותך ולא תעשה לך רעש מיותר בעיניים. המוסיקה עצמה כאילו מבטיחה לך כי הזמרים לעולם לא ימותו ואף אם כן, לא יזייפו את ניגון הקדיש המסיים. הבר הזה הוא הדבר היציב ביותר באיזור. ולפני כמה ימים התחילה העיריה בעבודות תשתית לשיפור פני העיר, או תחתית הביוב, והרסה את המדרכה המובילה אל הבר את כל העולמות המתכנסים אליו מדי ערב, והמפזרת אותם אחרי כמה שעות, חלקנו מאוכזבים, עצובים, מיואשים. וחלקנו האחר, שמחים במידה הנכונה. ועכשיו באה העיריה ובשם התשתית, מוחקת לנו יסודות. לך תבין.
אני מכיר את המקום הזה, אפילו מתחת לבגדיו הידועים. מכיר כל כוס ותחתית ומאפרה. מכיר את השתברות האור בין בקבוקי הוויסקי המונחים על הקיר בניצב לי, מכיר כמעט כל תחת קבוע שישב שם או שיישב על אחד מן הכסאות שהיו שם למן יומו הראשון. סוג של קביעות מוחלטת ונחמה גדולה של ממש.
מחליט הפעם להביט על העניינים אחרת. דרך הכוס. ישר ישר. בדרך כלל, היה הכל כרגיל, כמו הקירות והוויסקי והכוסות והכסאות, גם המבט. מבט של איש מסתכל, לא תמיד רואה. אולם הפעם, לא המבט הישיר עם דוק השעמום, אלא כזה שמסתובב לו דרך הכוס ומה שהברמן מזג לתוכה. ובאמת, הדברים נראים אחרת כך. הנה הזוג שבא לחגוג את מסיבת הפרידה שלו מהמקום כי חשב שמצא, הנה אותה האחת בת השלושים או הארבעים שתמיד תהיה אותה האחת, ליד הקופה, שני חברים שחובטים במילים בפעם האלף וחושבים שאולי הפעם יתחדש להם משהו בניגונן. והנה, מישהי אחרת. גם היא מביטה דרך הכוס. כמוני.
---
וזהו. כאן זה נגמר, הקטע. אין משהו בנאלי כמו מבטים דרך הכוס ומציאות אחרת הנראית משם או דברים מסוג זה, להם אולי הייתם מצפים. כי העיר הזו בנאלית דיה, כי המקומות כולם שגורים עד זרא.

ולא נדע, כמובן, מה היא ראתה דרך זו שלה.

מריצה איתי שורות

לו אך יכולתי, הייתי הורג כמובן את העכבר הזה, שאוכל כעת את הגבינה. ולו אך יכולתי, הייתי מזיז אותה, ואז, אף אם יכולתי, הרי שלא יכולתי להרוג את העכבר. הוא הרי איננו, הוא זז אחר הגבינה. כך זה כשתוכניות הגיוניות הולכות בדרכן הלא מוסברת. והעכבר תמיד יחיה ויכרסם בפינותינו. וכך את מריצה איתי שורות מפינה אחת לצרתה שמנגד. תמיד באלכסון. זו הגבינה שלי, אני צועק בלי קול. שלי. ולכן רץ באלכסון ולא קץ בזה. מריץ איתך שורות סדורות וזכות להפליא. וככל שאני מרגיל עצמי לאלכסון הזה שנוצר לנו, אני רואה עד כמה היושר מתעקל לו לקימורים עדינים ומאוד מיוחדים, אליהם כאילו נוצרו ידיי מקדם, ולא מועל בייעודו. סוג של פרפקט דואט, שהלך והזדקק לו כסם חיים, הסדור בשורות שורות שורות. וכך חיזרנו אחר הלילה הזה ואלו שלפניו ומצדדיו ולאחריו גם, המגיע אלינו ברוחם מבורך, ונותן לנו את כל הזמן שבעולם לנשום עד תום את השורות הללו, הנמתחות לאורכו של הקו הארוך ביותר במיטתנו. כי ככה זה כשיודעים לנוע באלכסון ולא רק לישון איתו.