"רוצה?", הוא מגיש לי בשתי אצבעות גרומות את שארית הג'וינט שיש לו ביד כרגע.
"לא. תודה", אני משיב. שני שוטרים עם יותר מדי כוונות טובות עומדים 10 מטרים מאיתנו ומחפשים לעשות קופה על כמה מכוניות שמנסות לחתוך את אלנבי לכיוון גאולה מהמקום של הלהפך.
יום ששי עכשיו, טיפטיפה לפני הצהרים, ואני יושב שם בין דידי לשמאלי לחבר אחר בפרלמנט הקבוע שלהם שם, לימיני. שני שולחנות לידינו מתנהל ויכוח של שלושה חרשים שעישנו קצת יותר מדי. ואני תמיד מגיע מאוחר מדי. פוליטיקה וזונות כמובן, שזה נשמע באותו הרגע כמעט אותו דבר אם לא הדבר עצמו ממש, בלבוש אחר ועירום זהה.
דידי מדבר איתי. אני על תקן החדש המקשיב. יש כללים בקפה ביאליק שלכל כסא מתנדנד שם יש שם. אחד נחמן, השני ממש חיים וכולם ברחוב ביאליק.
פעם התפוצץ הקפה שליד ועף באוויר עם שאהיד אחד ועוד כמה שותפים מכורח. מאז אין להם הרבה תחרות באיזור, והעסק התקבע כמושב חורף וקיץ של פרלמנט רחוב חלופי.
דידי מסביר לי משהו. אין לי מושג על מה. הוא גם מסביר לעצמו. העיניים של חבר הקפה מהצד השני של הדידי חומלות עלי. ככה זה חדשים. הם נאלצים לשבת בספסל האחורי עם כל הבנות ולשמוע נאומים שחוקים של זה שהחליף את פטיש היו"ר בג'וינט מתכלה. מהר מדי מתכלה, לטעמי.
לאט לאט אני מבין מהר יחסית שבמקרה נכנסתי למוסד סגור ושגור. כל אחד עם הדף של העיתון ומקריא את עיקריו לאחרים. יש דיון. יש מסקנות.
כולם זונות.
עוד חמש דקות אני חייב לעוף. דידי ממילא כבר מעופפ לעצמו ומזמזם לי באוזן. לכולנו. והכל בחיוך.
"אתה בא גם בששי הבא, כן?", כך ההוא מהקונטרה של דידי.
"תבוא טיפה יותר מוקדם כשהג'וינט במצב אפקטיבי יותר. יהיו לנו גם תוצאות של הבחירות ונוכל להרכיב יופי של ממשלה".
הם מקצוענים שם ואני נקלעתי במקרה. הם לא ירוקים. הדבר הירוק היחידי הוא המגולגלת של דידי.
מאתיים מטר משם מתנהל לו בנחת קן לציפור בחסות הפינה של המשורר ההוא. כאן בביאליק מייצרים אמנות חדשה לחלוטין.
ביום ששי אנחנו מרכיבים ממשלה.
זונות. כולם זונות. לא השאירו אפילו ג'וינט אחד לעונג שבת.
