על יצועינו שוכבת את על הבטן
ידייך למראשת תלתלייך
ואני שם בניצב כמעט
עם פניי ליקום, מתרכך באחורייך
ואז מתקבצות האותיות
נאספות למילים מילים סדורות
שירים חדשים נולדים בך
בטוש שחור נרשם על ישבנך, כאות
מילים פשוטות, סימנים סימנים
בטוש שחור על אחורי ירכייך
של אהבת הקיים והכל שיהיה
מראשך היפה עד למרגלות מחשקייך
אסור לו לגבר למות
לפני שחלץ נעלי אהובתו
אל לו להסתלק לעד
לפני שראה אותה בקלקלתה
ואהֵבָה לאחרי, כמנעד
אסור לה לנערה למות
אל לה, בטרם היא אמא אדמה
לפני זריעת תרומת שדותיה
עד שאמן בועלה ירכיבה לאשה
בטרם נקרעה, וחוזר, לגזריה
אל להם, לשניהם למות
אסור שרגבים יכסום, בטרם חרשו
להיטמן סיקס פיט, לעד
באם לא התעלו אל מעבר לקשת
בטרם הפכו לבשר אחד
אוחז בשערות ראשך,
כעת,
אצבעותיי סבוכות בתלתלייך.
והנה מעגלייך נפתחים לפתע,
ופוערים נהרת צפונותייך
אז,
אני מאגד קווצה למנוף,
מניף ודואה,
מאלם אל האור
נאחז, הנה, בתחתית חלצייך
על היצר, היצירה ועלייך אשמור
כי אי מעל המוני נשיאים,
כרובים, כהנים
כל כולם למרגלותייך.
מתאספים להם, והם כולם,
ממתינים לי שאוחז, לבטח, בשיער ראשך,
עד תתמזגי עם צבאות מלאכייך
---
את באה אלי ומספרת. אני ישן, כעת, ואת קוראת לי מתוך החלום, קוראת ואומרת לי בוא אלי, צריכה אותך כי נתבעתתי. והכל זה מרחוק, ללא מגע יד אדם אוחזת אך עם כל הידיים המחזיקות אותך מתוכך ושומרות על מיקום איברייך. את מספרת לי על כל מיני דברים, את שמחה ונבעתת, ואת מדברת אלי בלי מילים. עייפת מהן, מכל המילים. מכל הפעמים שהסברת והבינו כדי מחצית, התקרבו כדי מטחווי, ריחפו סביבותייך בלא נגיעה, אך מעולם לא חדרו אל בינותייך. ואת קוראת לי כל העת ועושה לי מקום להביאך אלי ולהשיאך על כפיים מול אותן השנים בהן ניטעת בקרקע כפועל כפיה המגדל כנפיו לעוף, לאט לאט. מאוד לאט. ואני שומע. דרוך לנימיי קריאותייך כשם שלא הייתי מעודי. ואולי עוד רגע קט, את תבואי מוכנה ומשילה את עורך, ואומרת לי, הבשיל פרי עץ החיים. כי עכשיו, משהמתנת לפרי האסור, הריהו מותר. גע בנשמתי, את אומרת, אחוז בידיך את כל שמולך, הגע לכל אותם המקומות שאיש טרם הבחין בקיומם. דע אותם כאילו שלך הם. עוצמת את עינייך, נשענת עם ראשך לאחור על המושב הימני ומבקשת ממני, "סע". שנינו, לכל מקם שתבחר בו. ואני אשיל את שנותר ואחדש חיי. אז נסענו, ואת נשל הנחש הותרנו מאחור. רחוק דיו כדי לא לכשכש בזנבו וללחוש לחישות של ארס. נותר אלוהים בעצמו, ובכל מקום. לנשום אוויר הרים מכל נקב אפשרי שבכל אחד מכל אינסוף גופינו.
---
(C)
הוא עיוור
עיניו השתיים
כבר מאז, אינן רואות
את מתאר המשולש
וכחול של שמים
הוא עיוור בעיניו
כתהומותיו, אין הוא טובע
הוא נושם כמידת חוזקו
והשומעות הן ידיו
הוא עיוור והוא במבוך
ידו האחת בדופן ימין נאחזת
מתמיד ומתמיד
לא חס על אף שעל
ודמותו אל האור מתקדמת
ובסוף
נוגה עיוור בו באור
ראשון מול כל הרואים
שהתחסדו ביומרות
הם רואים,
הם שומעים,
כה יודעים, אך
אחר מוצא העיוור
נשרכים
תראי, גברתי, איך לומר לך, את
לא מי יודע מה
בוא אדוני, לא נעים להטיח,
גם אתה לא ממש מציאה
אז למה שלא נתכסה באותה השמיכה
שתגונן, כך שנינו, מפני המראה שבחוץ
ומדוע זה לא נעשה לנו אטם, מחסה בית
שיחסום לנו משמוע, כל שאיננו נחוץ
ורק ראוי הוא כי אתה בתוכי,
כן כן, אני בתוכך, הרגישי, גבירתי
וכך, נעשה לנו ילד, אולי אף כמה
נעגל חייהם, חיינו, מסביבנו חומה
אז הנה, התקבצו, גבירותיי ואדונים
בבית החרושת של האנשים הרגילים
ומן הצד יעמוד ונטוי קבצן של הדר
ישורר את חיינו, בעד מעות אל-יקר
וסופרים עלומים, בשפה מעוטרת
עלילות של פשטות, פועלי הכוורת
המורמים מתחתינו, יתנשאו יעשקו
ינצלו, יתיימרו, יתחנפו, יירקבו
מנהלי המפעל, גמדי פינכה מלחכים
הגונבים וחומסים את ליבת החיים
אך מפאת היותנו הרוב שהודמם
כן, זה אנו, תומכי עמוד העולם
מחרכי יריות של עכברושים בביבים
מפינות אפלות, נרים מתרסים
פועלים פועלים מרימים נס מריים
מול נוגס, שוב הצדק, להשיב כגמולם
לנקות, לטהר לעשות כל מקום
לאהבה חדשה,
גמרתי,
שלום.
---
(C)
ואז הוא יאמר – "התחננו, התחננו"
ואז יבליעו בזעם רוקם
מול גולם מראם
עיניים בקרקע, הושפלו, הושפלו
ואז כנזול הברירה מידם
והוא מחריש בקול רם – "התחננו, התחננו"
ואז אני אחייך
ואז אני אשחק
ואומר שם בקסם
במופתים ייקרעו,
ושוב אחייך - "התחננו, התחננו"
והם ישפילו לנומך צילם
ושוב בעלבון, יבליעו רוקם
נגוזה ברירה
גורלם בידיי
וסופסוף ינקדו הם
את פסוקי הסבריי
והם יזעמו
איך ניטל כך כוחם
וכהרף נזקקו, פתע
לגולם אדם
שביזו, שדדו
ואנסו ורמסו
והוא בפינה בשעת כושר אומר
"התחננו, התחננו"
ולאחר החיוך
ותחושה של שבע
יניף הגרזן וישקוט ויאמר
"אתם, לכו תזדיינו!"
לילה של שלשום, משהו כזה, ביקור השרעפים
נדודים בין ספר לטלביזיה וצללים מרוחקים
לא ממש ישן, לא ממש ער
אין לי מושג הכיצד, והנה הגעתי לאיזה ערוץ שכוח בקופסת התמונות
מין מקום כזה, אליו שכחו אנשים לעבור,
וכל שזכר הוא עצמו, היה להיוותר בגווני שחור ולבן, אפור בעיקר.
הכריות היו מסודרות. הזווית היתה מושלמת
למתבונן מן החוץ, היה זה מן הסתם מראה משמים
של עוד עלום המתכונן להילחם בשנתו.
ופתאום, מבעד לענן כלשהו או נים מזדמן,
התחלתי לשמוע את ג'ואן באאז שרה על איזו אחת, סוזן,
בטלביזיה העתיקה נעדרת הצבע, הקול פעל גם פעל
שנינו הזדקפנו, שרף השרעף ואנוכי.
מזמן, ממש מזמן, לא שמעתי את השיר הזה
ומעולם לא ראיתי את באאז עומדת ושרה.
תולה על שתי כתפיים שמוטות, גמלונית, את הגיטרה
לא מנגנת עליה, אך אוחזת בה, תלויה על כתפה
פניה ספק אינדיאניות, דעותיה ודאי הזויות
אך משהו בשיר הזה, בעת היא, עשה משהו
מילים על מישהי שמתעדנת בינות מהלכי קסם
לבין חמלה אינסופית כחיילת בצבא הישע
ומצדו, ישו נדחק לו באמצעיתו של השיר,
גם הוא טרח ונוכח בזה השיר עליה, ממש כך.
וכל השירה הזו, ללא כל ליווי של הגיטרה, התלויה שם ומתחננת הביתה,
רק באאז וקולה השונה.
וכך הזדחלה לה סוזן ההיא אל בין סדיניי,
ללא שהורשתה לכך, ללא שהוזמנה,
והניחה ראשה על הכריות הסדורות.
מתחושת הבדידות הזו שם, שלה ושלי,
הנה אני מספר, הנה אני לואט:
עד כמה חסרתי את סוזן.
עד כמה הינה חסרה לי כעת.
לוחץ ברטט כפות
אוחז לה את הראש
משיק עמה כוסות
של עדן ושל רוש
ולא מוצא מילים
מתוך העדר שהנהגתי
לצייר חדוות שבילים
נתיבים שכה אהבתי
ואת מתחת מחייכת
מנותקת, בוכיה
בזריזות כשל קוסמת
מחליפה את זהותה
מצד אחד כולך נכבשת,
שם הרחק ממול
מתנדנד בין קסם קשת
לבין דינו של המבול
לידי גופה שותתת
שם שרוע בין גוונים
רגע, בכפי ניתנת
בשני, כשני זרים
יש חיבור אחד של רגע
בשני, מרחק קטן
האחד מתת אלוה
השני מנחת שטן
ואנוכי קורס, נטוע
כאילן שנותיו בני אלף
לא ניתק מהחזיון
ואורב איתך לטרף
ואני על רגליי,
ניצב כעיקש
לנתב את שביליי
להרחיק לחם עבש
ככיבושו של יפתח
ונערות בלבן
מתפרצות אל האומץ
נמוגות כקורבן
ואני כבר איני
מתהולל כחוגר
מקריב מהותי
לעצמי שוב אומר
ששם מעלייך
ואת כל כולה
מרוחק משדייך
זה אני העולה
גורלו של גואל
שהקריב עיתותיו
ואף אחד לא שואל
את מה הוא אהב
ומרוחק כיפתח מבתו
יום אחר יום מעלייך
מתבונן כחוגר אין בילתו
ונרתע ממפתח כפתורייך
ואני מעלייך
אין תחושה של שייך
אחוז ברגלייך
לו ידעתי כי כך
לו ידעתי, כי שוב
עולמי הקסום
אינו כה חשוב
כמתרס וחסום
ושם מעלייך
גם את ככולן
מרוחק משדייך
זה אני הקורבן
---
וזו שתבוא בינות מילותיי
היא זו הפוסעת לעברי משכבר
היא זו שתדע לקבץ אהוביי
היא זו שתקיץ, זה תם ונגמר
בתחילה
נערבב את האישונים.
מה יוצא מחום ושחור,
מה נולד מכחולות ואפורות,
איך זה ירוק לצדו של זהב,
ומה זה אומר בעיניים קשורות
עכשיו
נערבב את האוויר.
קר, חם, לוהט, מתקרר.
מה יוצא מפה אף פֹּה אף פה.
ואיך זה בבוקר, פתאום.
שניים ורבע ס"מ, זו לצד זה
ואחרי
מתערבבות גם ידיים.
רגליים, שיער, ובעצם הכל.
זו היא וגם הוא,
ושניהם זה כולם
וכל העת
היא בשקוף והוא בלבן.
ומה יוולד כאן,
ומה זה מתנהל והיאך
תדע רק זקנתם
הו, לא
הם לא מתאימים כלל
יצקצקו, הולך להיכשל
זוג חדש בשערי הגן
יגלה אך ריק משתלשל
הסתנוורו
קנאת סובבים, כקלף התלוי
יעשו מיטבם כמֶרֶעַ
אולם משה שנכווה, הוא
הנביא, ולא נסיון המונע
והוא שם,
נוטה חיבתו לנועז
כך אלוהים שממעל,
להם, שפרצו החומות
לא עוד עשתורת ובעל
יושב עכשיו במקום מאוד בלתי חשוב.
לפני שעתיים עזב את הבית. אחרי המון שנים של נישואין רשומים אם כי לא מרשימים כלל.
וכך, הוא חושב, מתנהלים חייו מתמיד. מילדות, מנערות מבחרות ומפריצות. תמיד מילים מילים של אנשים אחרים, אשר דופקות לו כמו מילות גמדים קטנים, שהם, בתורם, דופקים מילים כמו גמדים קטנים מתוך ראשו. עשה כך, אל תעשה אחרת, לא צדקת, לא מגיע, תתיישר, כך זה טוב, כך אחרת, אל תפגע, אל תנשום, שמור על הפה, הס מלומר כוס, הבא מתנה לחותנת, הייה אב מדהים, תחשוב כמונו לעולם לא כמו, תכתוב את המילה חופש, כתוב אותה ארבע מאות וחמישים ושש פעמים עד מחר בבוקר כעונש שקיבלת, ולא משום שהאמנת. כתוב אותה בכתיבה תמה, אך לעולם אל תשמור על תומתך. הייה כמונו, לא כמוך, אל תפחיד אותנו בזה שאפשר אחרת ומותר לחיות באמת. הייה, רק לא אתה. אל תחשוב, אין דעה, היה כמו כולם אחרת תוקא. כולך, אל מחוץ למחנה של הדביקות הזו , שאינה יורדת ורק מתיישבת אצלך על שריר אוטם הלב.
ואז הלכת לזיין. פשוט לזיין. ומשם נבט בך האומץ ללכת לכל מקום שיועדת אליו, והדרך עודנה מתפתלת לה לכיוון האופק, וכולו שלך וכולו בידך, אם רק תהין סופסופ להרים ראשך, להוציא את הזין ולהשתין נגד המשב שמולך. כן כן, מעכשיו, כל שתחשוב הוא שלך לגמרי ולכן יכול להאמין, אין ראה וקדש מעתה, אלא יש יש, גע, ראה, ואז אולי תקדש. רק אז יהיו הדברים מקודשים בעיניך. תם עידן הריצוי והריצוץ, תחילת יקום שלם רצון.
ואתה תוקצה אל פאת המחנה, ישוב על קוצו של סלע, חש כנטוש מוחלט, נדקר בתחת ונקרע מכאבי יתמות. אך עוד מעט קט, עם עלייתה של השמש מעבודת יומה בחצי השני של הכדור, אולי זה השפוי יותר, אתה יוצא וידיך מונפות אל על.
מניף זרועותיך כמשה, כי הבנת שאין יתומים במקום שבו ההורים של הרעיונות מתו.
כי אתה היצר, אתה היצירה.
קום.
---
(C)
היא שם מן העבר השני
הוא כאן מן העבר האחד, על קצהו
על צוקי סידנא עלי
היא בצד אחד, הוא על משנהו
ידיים פרושות, צורחות בואו
שני צוקים על החוף,
נחצים בערוץ
אלוהים, זה מבחן
אלוהים שם נחוץ
והיא מנועה והוא בדיברות
שתי ידיים פרושות
כל הארבע אומרות
כלב תוהה זז ביניהם
הם שניים רק הם שם
קרסה לה השמש הימה
וצריכים כבר ללכת
לא כל כך יכולים
כי הם אחד, אחד
אך עדיין נסוגים מגשת
----
(C)
אני הזכר,
הביטי, כולי זכר
ואני מביט, ובעיני את רואה
הפעם, ללא כחל
עד כמה את, כה נקבה
נקבה ואשה, יקומית
אני קהלך, היחיד, בועלך
את עולה על במה, שחקנית יחידה
ואני שם צייד, מביימך
ועת גובה עינינו שווה הוא
אני על במה, אלופך
את עם מליון מחיאות של כפיים
מתעגלת לי כבית,
ואני הנווד
כולי
בתוכך
----
(C)
משם אומרת, כאן כאן
מכּאני גם אני אומר, הנני
זה שכאן שלי הוא כה שם עבורך,
והינך שם, כמטחווי דילוג איילה
וכמה שנות אורי
אנחנו לומדים את תורת היחסות
לשנינו כולנו, המאוד פרטית,
מלמדים ממחר, בתוך כמה שעות
איך איפוקו של הזבח
מתקצר לו הרוחק, כדי
מזעיר של אין רווח
---
(C)
תראי, אני אומר לה, תראי מה את כותבת. עליו ועליו ועליו ועליו. תראי, אני אומר לך, תראי איך נעלמת בתוך הכתוב. כביכול הלך, לקח עימו את הילת האוויר והותירך ללא עתיד. להתגלגל אל עבר מותך ולנשום סיסמאות מחורבנות, עד שיבוא המלאך הגואל וייקחך מכאן. כמה כוח נתת בידו והוא אך מכשיר ושלב במעלה הסולם. הסולם שלך. הוא רק שלב. מכשיר גרידא. הסולם שלך מטפס למעלה והוא שלב בו, שמוצב לרוחב, תחת כף רגלך, למען תטפסי. הפכת, אני אומר לה, הפכת את התמונה. הוא הגובה ואת הרוחב. שובי, אני אומר לך, שובי. את אל הגובה, הוא אך כפרק. התפשטי, אני אומר לך, היחלצי מבגדייך. ותחת עירומך זה, בקילופי אור, תוכלי לנגוה ולראות עד כמה רחוק הוא וכמה קרב לו הנכון. תודה, אני אומר לך. תודה, אני אומר לך להגיד. הודי לו, שאחרת, לא היית מגיעה לכאן ולא היית קוראת ולא היית יושבת כעת בפישוק רגלייך על קצה הסולם, ככובשת את הפסגה ונושמת סופסופ אוויר של אמת. האוויר הזה שלך הוא, אני אומר לה. שלך לגמרי, מפי ננשף, אני לאוזנך. נשמי אותו מריאותיי. ולאחר, השיבי לי את נשימתי מפיך, אני אומר לך. ובואי, בואי ננוע. במעגלים מעגלים, למעלה למעלה. מחקי. מחקי את שכתבת עליו. מחקי עכשיו. הוא אך סרק הנייר. הוא חלק לגמרי ומאיכות משובחת. נייר עילית, שלעולם לא יכתוב את עצמו, כי זו תכליתו. הוא לא יודע אחרת. סרק נייר עבורך. וזה האחר, זה הממתין לך, הוא הכתוב באמת. הוא כתובתך כתובה בזהב. מחקי אותו, כתבי אותך.
כך אני אומר לך. והנה האוויר.
וכך בדיוק הוא אומר לו תודה, שהביאך לכאן. אליו. ושניכם כאחד. לגמרי.
שבי
ובואי נכרות קרחת יער של הסכם
חוזה וברית
של המוני יצר וחשקים נקיים
כזו, עתיקה, את יודעת,
ממש, בין הבתרים
הנה הוא, בכתוב
הסכם, ובואי ייאמר
שאת ואני ושנינו זה הכל
אחוזים כאחד, ללא זמן
זה, המגרגר גרגיריו
אחד לאחד, כשעון חול
אז,
בואי נכרות לנו ברית
ללא מיאוץ של דקות
לתשוקת הבשר שנועד
את ואני ואין כלום ואין רווח
שיח אברות,
לחודש אחד
חוזה של חזון החוזה
בין שנינו, עד הגיעו של האות
נשיאים מרחפים אך אין עב
כזה מין הסכם, לאחריו
החליט אלוהים, לעד
או יכאב
וכך, בדיוק
באו הצדדים על החתום
בחתימת ידם מלטפת
ובאנו שנינו זה בזה, גם
להלן טביעת בריתנו,
כמעטפת
---
8.3.2010, 10:25
תזכרי,
תזכרי עכשיו
איך תהיה הפגישה, איך
לילה, לא שקיעה
את צבע תחתונייך
את חזיית חזיותייך
ושאר מחלצותייך
דעי,
דעי כבר עכשיו
את משק הפרפר
כן, זו עת דעת
כן שם, בשיפולי חלצייך
גולם עלום מחלץ כנפייך
נוקר בבטנך,
ומחלץ תשוקותייך
וכשתבואי אז, לבושה
כולך מניפה, כמשק
את תגשי אלי, חוששת, וידיי
אחת על בטנך, תשחרר פרפרייך
השניה מעדנת, כולה, על פנייך
והשאר,
השאר על כל סוגרייך
קצת לילה עכשיו
הרבה המון אור
לו יכולתי כבר קודם
גלגל שעון לעצור
קולה, חתולה
עבריה אינסוף
מתפתלת כולה
מניפה, היא מנוף
מחרגון של היה
קיפאון במחזור
נים הגוף, רדומה
אך לא נסה אחור
ואני מתבונן
למרחב עבריה
משתוקק כתמנון
לכל אבריה
כל אחד, לשלו
כל אחד לשלום
כל אחד לשנתו
חומר גלם, חלום
נתעורר במרחק
כה סמוכות פינותיה
נתקרב, מתקרבים
כה יפה היא, אלוה
הו, איזה תותח הוא. מוצלח. צלם אחד אף הצליח לתפוס אותו בתנוחה המתאימה עם התאורה הכי נכונה, אשר גוייסה לכבודו, והנה הוא מתנוסס עכשיו ברשימת רבי הזכר באיזה אתר אינטרנט נחשב. חבר סיפר לו על מקצוע עתידי. מעצב דמות וירטואלית. שהרי, איך שהוא ימכור, כך יקצור. ממילא הוא יישאר כך מרבית זמנו, אף אם מדי עת תפלוש לחייו המציאות הזמנית והוא יסתער עם כלי זינו שלוף לפעולת תגמול לילית וחזרה לבסיס המוגן עם שחר והתנצלויות תואמות את אמנת זיונבה המתוקנת למחרת בבוקר.
ועוד טרם עלותו על משכב בדידותו, הוא יטרח על ריטוש נוסף של דמותו הוירטואלית בדרך להפיכתו לנמר של נייר, אשר לא ייכתב עליו מאומה. לעולם.
והוא לומד כעת להתנהל בתוך דמותו והשם בו בחר, משכלל מילותיו, מפציר פצירותיו ונעטף בטלית שכולה איננה תכלית. ומולו, פתיות כפתיים, רוקדים איתו דמויות ההולוגרמה האחרות שם את ריקוד הפיג'מות. כולם לבושים בגדי שינה, מנומנמים ועייפים מחייהם ולעולם לא ילבשו מחלצות מלחמה של מציאות. גם עבור אלו המילים ריקות הן וממלאות חלל דהוי של דמויות שאינן באמת.
מילים מילים.
באחד מערבי פלישת המציאות הוא פוגש מישהי. אין ברירה שהרי חייבים להפוך את הסיפורים לכדי ממש מעת לעת. רגע האמת מתקרבת אליו מן הפינה שמאחוריה חנתה את האופניים. דיוושה לכיוונו, משל היתה בדרך למערה דבש סופסוף, לאחר אינספור מרורים במלבושים מבטיחים, אותם אכלה, שלא מרצונה.
אך גם היא, מילים מילים.
הוא עולה על הבמה, לאחריו היא נשרכת. במות מסוג שכזה נודעו למדרכו של שחקן יחיד, ותו לא. ידעו זאת שניהם ובכל זאת שיחקו את משחק הדמויות המגיחות לעולם המציאות ולא נשמרו לעצמם להפריד כדי המזער בין האמת לבין הכביכול.
זה נגמר אחרי שעה. או שעה ומשהו. או אף יותר. או ממש ממש פחות.
מילים מילים.
וכעת הוא מוצא עצמו יושב מול הברמן כעת. זו המציאות היחידה שהוא יכול להיאחז בה, טרם יאסף שוב, בביתו, אל סימומה המאפיל של גלימת דמות הכביכול ומראיתו הידועה כתותח על נחשב בכל אותם המרחבים, בהם כלי נשק של ממש אינם משנים.
הברמן ההוא, המורגל בשקרי היומרה המגיחים אליו מדי ערב ויושבים מולו במין התנהלות ידועה של סוף מוכר, נושא לרגע עיניו ומביט בו. בקושי רב מסתיר את חיוכו היודע.
רק שניהם שם. ההיא כבר הלכה לחלומות אחרים.
"נו", אומר התותח. "ממילא הרופא אמר לי לוותר על מחצית מחיי המין שלי"
וכאן הוא אינו מתאפק, הברמן, עושה לו קפה רחמנות של אנטר ושתי כפיות קונטרול שיפט עם סיכויי חיים של
"על איזה חצי אתה מדבר? זה שאתה חושב עליו או זה שאתה כותב עליו ומתפאר בו?"
תותח תותח.
אך איה הקנה?
צדפים. זה כל מה שהוא רואה כעת. שתים בלילה ועוד כמה דקות ושניות וראשוניות גם, והוא משוטט ליד המרינה בהרצליה, רחוק כדי
הוא סוג של לבד חושב כרגע. מכיר בכוחו לייצר לעצמו קהל כפיים אבל עכשיו ממש הוא רוצה להיות אסוף אצל מישהי שאינו מכיר. אינו מכיר ורוצה להכירה כעת. אולם חוץ מצדפים אין שם מאומה, למעט צללית מתנועעת בחושך כמה עשרות מטרים ממנו. אפילו משמר הגבול שנוהג להציק עם אלומותיו מדי פעם סיים את הסיור, והבין שהלילה משעמם על החוף. רק הוא והצללית המתנועעת. מיותר לומר כי היא זזה לה שם בכיוון ההפוך ממעגן סירות הפאר. אין פאר בצללית, רק הדר. והנה עמד על ההבדל שבין הנכון לזהב השוטים.
הוא מתקרב לאט. לאט. לאט.
הוא גם לבד כעת. הוא והחול והרוח שמציקה מעט וכמה צדפים נבעטים לפלס לו דרך. נזכר בשירו של אריק איינשטיין אבל אוסף את עצמו, כי זה לא הסתיו כעת וזה לא כל כך עובר.
שלושים מטרים מהצללית ואז מתחוור לו הכל. שניים העוסקים במעשה אהבה כאילו הם והעולם ועצמם ולבדם ובעצמם.
הוא מוקסם ונדקר. ההוא נאסף אל בין רגליה, תנועותיהם קצובות. הם שניים, הוא אחד.
אבל אם הם שניים והוא אחד, החשבןן פשוט. ייסע למצוא לו את האחת שלו להיאסף אליה.
נפנה משם מיידית.
מגיע לאוטו, מניע.
סע לאט, אתה תגיע. הרי הגשמים האלו מזיקים לחקלאות. ועכשיו בכלל קיץ לגמרי.
הם יודעים להתרומם
אני סותם עם ההרים
הם יודעים להתעקל, והם
מתחתלים, הם משתפלים
הם היו כאן קודם
וחזו באלוהים, בשפל
הם יוותרו לאחר, והם
יודעים הכל, גם אופל
הם מרימים
הם הורגים
אתה יכול לעגוב עליהם
אתה יכול למות בהם
יכול לחדור בינותם
נקיק ונקיק עד תומם
אתה תתעופפ ממרומם
ואתה תצא משם בערוב
שב ועייף וכל כך אחר
כי למדת שיודע אתה
עד תום עד תום, להתמסר
