"נמאס לי", הוא אומר בנשיפה אחת גדולה לאוויר מהביל של ערב מוקדם, ומנסה לפגוע עם אבן החצץ הקטנה בפחית הקולה, המוטלת כמה מטרים מלפניו.
יושב כעת על שפת המדרכה וזז מדי עת, פעם על האדום, פעם על הלבן, מקווה שלא ינוע לעברו פקח עם כובע וחדור תחושת שליחות, וייתן לו דו"ח על חיים בסיבובי פרסה שעושים סחרחורת. מנסה לתפוס את הזווית המדוייקת לזרוק ממנה את האבן, כדי שסופסופ תפגע בפחית המזויינת הזו ותגאל אותו מדקדוקי עניות של פגיעה במטרת נקודה. כל החיים נקודות נקודות, ולא מצא עדיין את הקו המחבר ביניהן. סוג של שוטטות, ככל חבריו, והמון מילים עם משמעות נוחתת, העומדות על שלהן ודורשות במפגיע כי ייתן בהן פיסוק. כדי שתישמר השפיות, איכשהו. מתישהו. והעיקר הרי זה הוא.
אבל קץ הוא בזה. ימיו מתגלגלים, אתמול מעתיק את עצמו למחרתיים וגם בזה אין כל הבטחה, כי יתבשר משהו שונה משלשום. שום דבר באמת איננו מתקדם לכיוון הערסל המתנדנד בקצב הנכון בין הגפן לתאנה, כדי שיוכל להשקיף משם על נחלתו מכל מיני זוויות, כמידת תנועתו המתעגלת. כל כך שונה הדבר מהנסיון לכוון למטרת פחית עלובה עם פס חלוד לארכה, כשם שעושה כעת, כשם שעשה בשבוע הבא, כשם שהוא כה מכיר. וכל כך נמאס לו מהתמדתם של המחוגים.
"טוב. הבנתי" הוא ממלמל לכיוון עצמו. קם משפת המדרכה, וזורק עכשיו את האבן בכל כוחו, רחוק ככל הניתן, ואינו שומע אותה ניטחת בזעם, על כי ננטשה על ידו, באיזו מכונית חונה, כמה עשרות מטרים ממנו. ולאחר שקם, מתקרב לפחית, בועט בה במלוא כוחו, לקיבינימט, ונושם עד פסגת ריאותיו. כי די לו, וכעת ימים אחרים.
וכעת אפשר, אם כי בשקט, לומר את הדברים הבאים:
קץ עוניו של דקדוק.
עת פושט על כל עברייך
כאדם הקדמון, רק הוא, לא אחר
להשקיט את דרש גמגומייך
לעשות לו מקום
לחולֶם החסר
ואז,
אוזק בסוגריים את מרכאות פירורייך
ואת התנגשות סימני הקריאה
עד נותר מקום כאחו, נקי
דף חלק ולבן ומזמין
במרכזו - נקודה
