קניתי לך סוס, התקנתי פרסותיו. לקחתי טיפקס וצבעתיו כולו בלבן, לכסות על כל חטאיי, לבוא בתולין למצעים חדשים למהדרין. כן, קאובוי עירוני לגמרי, המכיר את רזי המקצוע ויודע לכנס עדריו לכרי המרעה הירוקים לו ביותר. שנים על שנים בביזנס הזה, מיטיבות עם המתפרנסים ממנו. אתה לא יכול שלא להפוך כל גמגום לדיבור רהוט וכל כשלון לנצחון קטן. אתה באמת יובל המזרים מימיו מן המעיין אל הים, וכסיזיפוס חוזר על מעשיך, יובל וחזור, כי כך אתה באמת רגיל. פיות ונסיכים פוקדים את חלומותיך ואלו נעולים מפני המתיימרות לשכאלו, כי באו לקחת ומעולם נתנו באמת, כי מילותיהן נותרו בגדר שירי מגירה נעולה, שזה מכבר ויתרת על הרצון והתשוקה לפתחה ולנבור בצפונותיה. זו שעצמה ידיה במיטה על אף השפגט המנוסה בו התהדרה עשרות פעמים, והאחרת שהקציעה מילים, אותן שמעת מזה עשרות פעמים, בניגונים שונים. כל אותן אלו שבאו מגלויות של כפר ובתים קטנים בערבה, שם סוסיי ישובו להיות סוסים ועדריי ישוטטו כאוות נפשם, אבל לא השכילו לשמור על הפשט, אלא עסקו בהתפשטות חסרת תוחלת.
כן, היה לי סוס, והוא עדיין חי. עוד מעט עלול הוא למות משעמום, כי אין לו שום שקיעה לרכוב אליה בשניים על גבו. הוא אינו מבין את הפקודות הפשוטות הנדרשות לו לשם הרכיבה הזו. סוס חכם קניתי לך. כזה מין סוס, המסרב להבין בכזה וכאילו ובמילים גדולות. קניתי לנו סוס מטומטם לחלוטין. כזה שיבין את טרזן וג'יין ויסרב לחפש חניה בתל אביב המהבילה מרוב אדי להג של דייטים משמימים. סוס פשוט. יקר להחריד.
סוס שותק. הוא לא מוכן להתראיין יותר. הוא לא מוכן לומר לאן הוא רוצה לשאת, כי מניח הוא שהדברים טבועים בדמנו מתמיד וידועים לכל ואין כל טעם בהגדרות מלומדות ומדוברות במילות עתק, המבזבזות זמנו. בוא נרכוב הוא אומר, ממילא יש אופק אחד שם ממול, ושקיעה אחת, וזהו. ואליהם נועדתי.
ואני אקח אותך, קאובוי, הוא אומר לי, הסוס, כל אימת שמישהי לו אך תנסה לגנוב לכם את הקסם ותכביר שאלות מיותרות שהתשובות עליהן לא יוסיפו ולא כלום, אלא אך יגרעו מכתום השקיעה הממתינה לכם. שהרי, אני רכב המילוט שלך.
אני אקח אותך מכל חיבור לחשמל או כל אלחוט שנותן לעברך לרדוף אותך, ומאפשר לכל אלו שרצו ולא העזו, שהשתוקקו ולא באו וידיהן פשוטות עם אמת אחת ואומץ בליבן, לסוב סביבך. שהרי זמנך קצוב כאן וזמני שלי שאול על ידך. ולחופש הזה נולדתי ולתפקיד הזה נועדתי. אתה והיא, על גבי, לכיוון השקיעה. דביק, נכון, אך עבד מליון לפנינו ויתקיים גם מליון אחרינו. תגיד לי איש, לא נמאס לך לשמוע מילים יתרות על איך הצבעים נראים ואיך הריחות מריחים? בוא, שמע לעצת החיה, כי אותי לא גרשו מגן עדן, כמוך אדם, ואני מבין משהו או שניים בעדנים ועידונים, קרא בקול שאינו נשמע לבת הכפר, המשרכת דרכיה בין עשן הברים לכבשן המילים החבוטות על אהבה וזוגיות וכל הבולשיט הזה שהתרוקן מתוכן משום שימוש היתר בהן. בוא, נמצא את זו שמבינה כי אלוהים נוטה חיבה לנועז. גם אני רוצה, קאובוי, לרכוב אתכם לשם.
קלישאה אולי, אבל העשב שם ירוק יותר.
בעצם, הוא היחיד האמיתי.
אז קניתי לך סוס והוא צחור לגמרי.
שהרי ידעת לפשק למוות עד כה, כך שלא יקשה עלייך לשים כף רגלך האחת בארכובת שמאל, להניף את ימינך מעל האוכף המשותף וללחוש לי בעדנה – תן לו לרוץ, כי נמאס לי לא להיות, כי אני רוצה.
