יש כמיהה, יש ערגה, יש כיסופים. אין מילים נרדפות בשפתנו ולכל אחת ייחוד משלה. פינה שהיא רק רק שלה. מאוד מיוחדת ומאוד מדוייקת. כן, מדוייקת. מרוב "רגישות" ו"אמנות הכתיבה הרגישה עד דמעות הלב השותת" וחירטוטי הנפש (שם קודם - פלצנות פוסט שמרנית ונאו משהו) אגב חיפושי נואש אחר חיבוק ונישוק ואהדת אנשים עלומים ומתחפשים, שאין בינם ובין האמת ולו כמלוא הנימה, שומדבר שקשור לעירום, בטח לא כזה שמשותף.
שכחנו טיפה את האומץ לעמוד בעירום אל מול משהו ולשלם את המחיר או להנות תמורותיו, כאשר אלו מגיעות לנו ביושר.
הראשון שעשה זאת הוא משה. רבנו, ההוא. נכון, מגמגם. דפקט, ככה לא אוכלים גחלים, ילד. אך הוא, משה רבנו, בחר בלהט ולא בזהב השוטים, כמרביתנו. ושילם מחיר כבד. תארו לעצמם את משה במכולת מבקש משהו מסובך מתפריט נובל-קוזין נחשב. או סושי. בעיה. גג פלאפל או מן או שליו. וגם זה אהרון הזמין לו. לוזר.
הראשון שבחל בסמי ההזיה של אהדת ההמונים ויכול היה על 40 שנות כיסופים. אולי הראשון שהתווה את הדרך לעמוד מול האמת וזכה לראות את אלוהים לפ"א אמיתי. בעצם, היחיד, כי אליהו נביאנו לא טרח לחזור משם ולספר מה היה בתפריט ואיך הוא האלוהים הזה ומה איתו, ומה איתנו וכו' וגו'.
ודווקא מתוך זה שלא התקרנף ועמד על דעתו והיה נוקשה וברור ובעל חזון כבן גוריון ולא נהה אחר סמי ההמונים המנשקים והמדהימים המחבקים עד לדביקות הסוכרזית עם תכונות נזילות כשל המייפל מבית הפנקייק (המקורי), ומשום זעמו חסר השליטה על מעשה עגל הזהב ההוא והבגידה באמת – אולי משום כך, הנפת זרועותיו מעלה הביאה את הישועה לעם הקטן הזה שכולו יהודים.
אך הוא, על אף גדלותו הגדולה, לא זכה לבוא. ראה את הארץ מנגד ולא בא בשעריה.
הוא עשה לנו שביל. דרך ללכת בה ונשכב עבורנו על הגדר. ואנו מועלים בו בהקרבת קורבנות שקר, שוב ושוב ושוב, ומחללים את זכרו ואת מעשהו זה.
לא, הוא לא בא בשעריה. משה גמר בחוץ!
ואנחנו כאן, הקמנו את סדום לתפארת ואת עמורה למזכרת.
אז מה לנו ונלין כי הכל משתבש וכי הדבר היחיד שעוד ניצב איתן הוא עגל הזהב ופחד השריפה?
מילים, רבותי, זה זול, מבצע לפורים לכל המתחפשים, תחפושות בשקל ומינגלינג בחינם.
אז זהו, כאשר את מקיאה בבוקר, זה לא משום פריון הלילה. זה משום שהיתה לך הבלחת אמת מול המראה. שימי איפור, לא נרגיש. תחזרי למוזהב. ותשוב אתה לעניבת החנק שאולי תביא זיוני סרק. שובו לאהדת המוני משולהבים מן ההפסד. תן להם פתק כי אתה הרופא. אשר להם בעליבותך עד כמה בסדר זה להיות עלוב וזז במעגל, סחור סחור עם מילים לוטפות (מילה שתפסה חזק). נשמע כמו פעולה בצופים. צופים... וכאלו שאינם רואים. מצחיק. ומה רואים?
רואים דברים ממקיאים (מילה חדשה שהמצאתי עכשיו ממש בדיוק).
אז כמה מן המילים אכן דוברות אמת ולא מבזות?
האם מישהו טרח לצלם את משה בעת יצירתו המדהימה ההיא?
לא יודע, לא שלחו לי את הלינק לתמונתו.
הוא היוצר האמיתי. אני כולה פועל. רק נמצא ומשתדל להסתפק בזה.
Just be.
-----
מניף משה זרועותיו למעל
נביא של שדה קרב אבוד, ומושיע
קם עמו מן הנומך, על אף
כל סיכוי, אף סיכון, וניצח עשתורת ובעל
שמע עמי, כך משה לקהלו
פשוט את הסבך ופשטהו
יהא נדן חרבך לנרתיק היא
יכתת כלי זינך, אהבהו
ואך דע לשמר פסיעותיך
לבל סרק חיי יומרנות
ושמור על מוצא מילות פיך
אל תחטא בכגון צדקנות
חתור והזע שם בנחל,
אל סבכי הפטל של אמת
כה נוח הזרם באמצע, אך
אתה אל גדה, או שמת
כי השאר ביצה טובענית מקרנפת
בו ידמה כל אדם לכל אחרים
יידבקו מילים, כי "נכון ואמת"
וזו נתלית, כקישוט בחדרי שירותים
לצדו של האומץ, מעל הארון
ואם בדרך אכזב אך היית
או אז תתם קצובתה של ימיך
וכאילו הלכת אחור, לא חיית
רק באופק בפיתוי תחייך היא
רק אליך, האמת היחידה
חזר אחרי מילותיה, אמת
כנהות זה הגבר אחר האשה
----------
ואז, כדובר כמשה לקהלו
אך אתה תבוא בשעריה
ואני,
האוותר בגפי על נבו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה