כל העיר הזו מחפשת אהבה. חצי מליון איש, שני מליון דרכים, חמישה מיליארד מילים, אינסוף כתובים. כל הזמן, המילה הזו ששולחת את מרביתנו הביתה להתחרמן עם המונוגמיה שעל הר נבו, כי פוליגמיה זה לא ממש באופי שלנו אלא רק בפנטזיות ובכמה מניפסטים של מחפשי זיון מקצועיים העובדים בשיטת הסטטיסיקה הטיזרית – בואי נראה אותך מבייתת אותי. או יה! נלחם באמא והוא כולו רובוטריק במסווה של חיית פרא. יש כאלו שקונות את זה. חבל שאני לא הקופאי, לעתים.
וכולנו רציניים עד אימה. אפילו הבדיחות שלנו מוקראות בימי זכרון מרוב רצינות. כל כך הרבה הצהרות עד שלא נותר מקום, אפילו לא פינה קטנה בצד, עם אבק, לייצר את המשהו הזה, האמיתי.
לאחת יש דובי, לשני יש ד'בה, לשלישית יש חברות וסלולר רותח כל העת עם סמסים של חמ"ל מטכ"ל. בסוף, כמובן, מתעייפים נורא ונרדמים כדי לקום בבוקר לעוד יום עם בוס בדיאטה ופקידה בחוטיני.
בערב, כדי לנשום מעט, הולכים לשתות קפה לא משהו במחיר מופקע או בירה או וויסקי גברים הורס, ומשחקים אותה בלתי מושגימגות עם עיניים רעבות כשל מוזלמן מצוי.
אז הלכתי גם.
באחד מבתי הקפה הרגילים לגמרי, באחת מן הערים הנחשבות שבין תל אביב לבין עצמה, יש שירותים. עד כאן, רגיל. גם התור המשתרך שם אינו בלתי רגיל. זה מותיר לי זמן להתבונן סביב בעודי משכנע את עצמי שלהתאפק זה הכי, בין כל הפרסומות לקונדומים בעובי בלתי מורגש (נו ברור) ועד חיפוש מתמיד אחר מלצר/ית אחרי צבא, היתה שם מודעה אחת חמודה, אחרת, אצבע משולשת ותנועה מגונה לכל הפוליטיקלי דפקט:
"...תראי, אני מחפש אהבה, זה ברור, כי כולנו כאלו, ושלא ינסו למכור לך דברים אחרים. גם את מחפשת אותה. אבל עד ששנינו נמצא אותה, למה לא נהפוך את הזמן הזה לנעים יותר עבור שנינו, וביחד. נכיר, נזדיין, נלמד עדנה מה היא, נבלה, נדבר, נהיה למטה ולמעלה. לא נבוא לחיפוש ההוא וההיא מתוך מצוקת המחסור עם פוזת היש, אלא פשוט נהיה מיליונרים בזכות עצמנו. אני אוביל אותך לחופש, את תובילי אותי. אני אחייך לנוכח הגחמות שלך ואת לאלו שלי, כי הרי לא נועדנו לשנות אלא רק להנות. תודי שיש בכך נחמת אלוהים. הרי גם לסאלי והארי זה לקח 12 שנים. לא ניחנק עם שיחות יחסינו לאן ועם המטען הנפיץ של "רציני" ו"מניאק", "ביצ'ית" ו"זיון מיותר". נכון לעכשיו, זה תמיד ייגמר בבכי.
את יפה ואמיתית?
בואי!
(אגב, אם בא להכות מישהו עכשיו, תחשבי. או שאת ממש שם, או שכדאי לדלג מכאן הישר לשירותים של הבר הסמוך)"
מתחת לפתק, הזה, כנהוג היו תלישים. כאלו שכתובים עליהם שם וטלפון וניתן לקחת הביתה.
מיותר לומר כי כבר לא נשאר מה לקחת. אחרי שעה כבר לא היה שם כלום. כי ליד השירותים, לאמת קל יותר להרים ראש. עובדה.
אז מדוע לא להביא לאמת הזו ישירות בביצים, בבעיטת שפיץ מדוייקת, שתתקפל לה. כך אולי תגיע לגובה העיניים ולא תהפוך למשהו בלתי מושג, אלא נעים יותר, כמו פלסטלינה, נניח.
ובואו נקרע לזה סידור קבוע.
