כל העיר הזו מחפשת אהבה. חצי מליון איש, שני מליון דרכים, חמישה מיליארד מילים, אינסוף כתובים. כל הזמן, המילה הזו ששולחת את מרביתנו הביתה להתחרמן עם המונוגמיה שעל הר נבו, כי פוליגמיה זה לא ממש באופי שלנו אלא רק בפנטזיות ובכמה מניפסטים של מחפשי זיון מקצועיים העובדים בשיטת הסטטיסיקה הטיזרית – בואי נראה אותך מבייתת אותי. או יה! נלחם באמא והוא כולו רובוטריק במסווה של חיית פרא. יש כאלו שקונות את זה. חבל שאני לא הקופאי, לעתים.
וכולנו רציניים עד אימה. אפילו הבדיחות שלנו מוקראות בימי זכרון מרוב רצינות. כל כך הרבה הצהרות עד שלא נותר מקום, אפילו לא פינה קטנה בצד, עם אבק, לייצר את המשהו הזה, האמיתי.
לאחת יש דובי, לשני יש ד'בה, לשלישית יש חברות וסלולר רותח כל העת עם סמסים של חמ"ל מטכ"ל. בסוף, כמובן, מתעייפים נורא ונרדמים כדי לקום בבוקר לעוד יום עם בוס בדיאטה ופקידה בחוטיני.
בערב, כדי לנשום מעט, הולכים לשתות קפה לא משהו במחיר מופקע או בירה או וויסקי גברים הורס, ומשחקים אותה בלתי מושגימגות עם עיניים רעבות כשל מוזלמן מצוי.
אז הלכתי גם.
באחד מבתי הקפה הרגילים לגמרי, באחת מן הערים הנחשבות שבין תל אביב לבין עצמה, יש שירותים. עד כאן, רגיל. גם התור המשתרך שם אינו בלתי רגיל. זה מותיר לי זמן להתבונן סביב בעודי משכנע את עצמי שלהתאפק זה הכי, בין כל הפרסומות לקונדומים בעובי בלתי מורגש (נו ברור) ועד חיפוש מתמיד אחר מלצר/ית אחרי צבא, היתה שם מודעה אחת חמודה, אחרת, אצבע משולשת ותנועה מגונה לכל הפוליטיקלי דפקט:
את יפה ואמיתית?
בואי!
(אגב, אם בא להכות מישהו עכשיו, תחשבי. או שאת ממש שם, או שכדאי לדלג מכאן הישר לשירותים של הבר הסמוך)"
מיותר לומר כי כבר לא נשאר מה לקחת. אחרי שעה כבר לא היה שם כלום. כי ליד השירותים, לאמת קל יותר להרים ראש. עובדה.
אז מדוע לא להביא לאמת הזו ישירות בביצים, בבעיטת שפיץ מדוייקת, שתתקפל לה. כך אולי תגיע לגובה העיניים ולא תהפוך למשהו בלתי מושג, אלא נעים יותר, כמו פלסטלינה, נניח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה