יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

עיניים של חתולה ויד של חמלה

פסססס, הוא שומע, פסססס.

למרות ועל אף ודווקא ואולי משום שאת תפקידו כחתול אשפתות הוא סיים לא מכבר, הרי שקול זה הנורה אליו מן הפינה החשוכה שליד ערימת הגרוטאות לצד כניסת הבית החשוכה אינו זר לו כלל ועיקר. הוא מורגל בקריאתו מפיו ושמיעתו באוזניו, משני הכיוונים. הוא מכיר היטב את קול המצוקה הזה, את הרגע הזה, המלמד שכל מה שמאיר כעת בעולם אלו הן שתי עיניים בורקות של תחינה. כל השאר אפל ומאיים. מייאש. התקווה היא אך בשתי עיניים מבקשות ויד אחת מחלצת.

מושיט את ידו ומרים את חתולת האשפתות לגובה כזה המאפשר לה לנשום ולו במעט. לא משום שהוא דורש טובתה, לא משום שהא דורש לטובתו. משום שהוא כזה.

ולאחר שהשקה אותה מים וחלק עמה את לחמו והאיר בכך את הילתה, ולו במעט, הוא נפנה ללטפה בחיבה. מגונן. זכר.

אז.

הנה היא מאגרפת כפותיה, פורשת טפריה ושורטת את פניו. ייקח קצת זמן עד שהצלקות החדשות על פניו ידהו. ואז הוא נזכר בתיעוב ההוא, שחש מדי עת לכשנפגש שוב עם כפיות הטובה. כפיות טובה, הדבר הזה שגרם לו לסנן ולברור בין שמיעתו והבנתו.

רצה כפיות ומוצא, למגינתו, כפיות תודה. עכשיו הוא מקיא. ממש מקיא.

אין חדש תחת השמש, וכעת בכלל לילה לגמרי.


לא,

אל תכירי תודה

ויהא ליבך גס עם מיטיבייך

כי אז יעבור לו הזעם, כפוקד

ויתייצב מהודר,

על סך מפתנייך

---


וגם כאן

יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

מילים מילים

ככה זה. כשאתה עומד ליד קיר לבן מדי. החיוורון הופך להיות חלק מנשמתך. הכל נראה דהוי, כאילו אין בו חיים אלא צבע תכריכי המוות. גם אלו עם הצבעים מתבררים לך אחר ככה כמלהגי ליהוגים, שיעשו הכל לאנוס את דעתך להסכים עמם, כדי לכסות על ערוותם המבוהלת. ככה זה. ואם לא עשיתי כן, הרי שהנך חולה. כל כך חולה מרוב בריאות, שחייבים לעשות לזה סוף. לזה או לך.

והוא משוטט שם, בין זו הבוגדת בבעלה ומדברת על שמירת המשפחה בכדי שלא להתמודד עם שאלות של אמת על איך מזמן גוועה משפחתה והיא כולה מעטה דקיק של מילים מילים, נבובות נבובים, לבין זה המספר סיפורים ידועים לכל רחם חבוט וצמא ובסביבת כל הקוסמים ומספרי הסיפורים ומחבטי החיבוטים והחבטות. וכל כולו חילול חלולות.

ולאחר זמן מה הוא מגיע לעבודה, לובש על עצמו את החלוק הלבן ומחל להדהות בצבעי תכריך את סביבתו החולה. לבן, חלוקו לבן לגמרי, והצבעים היחידים הם אלו הוורודים והכחולים של הכדורים אותם הוא רושם לחוליו הכפותים.

ובעת הליכתו במסדרון המחלקה, מסביר הסברים שאינו מאמין בהם ולו כמלוא הנימה, יודע, כי העבודה אולי משחררת, אך האמת כובלת, ואת השלט הזה, מברזל יצוק של תעשיית אמת, לא יגנבו מתודעתו לעולם. האמת כובלת ואך מילות הסרק של האנשים היודעים הן אלו המסוגלות לקנות לו, ולהם, את מידת השקט הזמני והמאיים, עד שיבינו הם כי הוא, הבא מקרב מילים מילים של אנשים חופשיים כפותי בעתה, הינו רק הרופא המשוגע מבית החולים לחולי נפש בריאים לחלוטין.

---