יום שני, 28 ביוני 2010

תמיד פולני נוסע לדרום אמריקה מחר

סופסופ השתחרר מהצבא. חיכה לזה כבר זמן רב ותכנן, כאסירי לפני שחרור המתאר את רגע עזיבתו את שערי הכלא, את הטיול הזה לדרום אמריקה. לטפס על האנדים רק כי הם שם, להיות רחוק, וגבוה. רחוק מהמשפחה, רחוק מהוויה, רחוק מאמא קצת, שנולדה יותר מדי לסבתא שנולדה יותר מדי בפולניה.

מחר בבוקר הוא טס לרומא, משם הוא ממשיך עם ואריג לריו.

עכשיו הוא אורז. אמא עומדת לידו בפתח החדר. ושפם.

"גרביים ארזת?"

"כן"

"סוודרים?"

"גם"

"ומה תאכל"

"מה שיהיה לאכול שם"

"אתה כבר יודע לכמה זמן זה הטיול הזה?"

"אין לי מושג עדיין. אולי אפגוש מישהי שאתאהב בה, למשל. ואז זה יתארך"

"אתה רוצה להגיד לי שאתה יכול להישאר שם יותר זמן בגלל מישהי ולשכוח אותנו כאן, שנתגעגע?"

"בהחלט ייתכן. אולי אפילו אלמד שם משהו אצל האינדיאנים בפרו"

"תלמד משהו מהאינדיאנים בפרו. מה אתה אומר. וזה אומר שיכול להיות שלא תחזור בזמן באוקטובר לאוניברסיטה?"

"כן. אולי. מי יודע מה יהיה"

"אוי"

"ותתקשר אלינו כל הזמן?"

"לא יודע. מדי פעם, אמא. לא קל העניין עם הטלפונים שם. אבל אשלח מיילים, כשאוכל"

"מה זה מיילים?"

"לא חשוב"

"וככה תתן לנו להתגעגע ולא לדעת מה קורה איתך ואם אתה בסדר? לא נהיה חסרים לך קצת?"

"כן. קצת."

"רק קצת?"

"לא. הרבה יותר. תני לי להמשיך לארוז אמא, חייב לגמור כאן. צריך עוד לנסוע לג'ו להיפרד ממנו ומכמה חברים אחרים"

"ערב לפני הנסיעה שלך ואתה הולך לבלות עם חברים במקום איתנו? מה זה? לא רוצה כבר את הבית שלך?"

"רוצה, אמא. אבל הבטחתי. חברים, את יודעת"

"ומה יהיה שם? תשתה סמים?"

"אולי. אם יהיה מעניין"

"באמת? אוי. אז אנחנו נשב כאן כל הזמן ונדאג לך? לא נוכל לישו ככה. אני רואה כבר מה הולך לעבור עלינו עכשיו"

"לא נורא. תתגברו. אני באמת נוסע להנות כמו שלא נהניתי מעולם"

"אתה לא נהנה להיות בבית אחרי הצבא? מה מעניין שם יותר מכאן?"

"אינדיאנים ותיירות מדנמרק"

"שיקסה? לכזו התכוונת קודם? אוי. לאף אחד מהחברים שלנו אין ילד עם שיקסה"

"אני כבר לא ילד, אמא"

"תמיד תהיה הילד שלנו"

"כן, מכיר את המשפט"

"ואם אבא או אני לא נרגיש טוב ויקרה משהו. איך נודיע לך?"

"באימייל"

"מה זה אימייל?"

"לא חשוב. ג'ו כבר יסביר לכם"

"המרוקנער יסביר לנו מה זה הדבר הזה? ימים טובים הגיעו"

"אמא. הלכתי לג'ו"

"אכלת משהו היום?"

למחרת, 5 בבוקר, עם תרמיל אחד גדול, מזרון מגולגל לו למעלה וכל כולו חיוך, הוא עומד בנתב"ג ועונה לשאלות הסלקטור.

"כן"

"לא"

"לא"

"דרום אמריקה"

"נתנו לך משהו להעביר?"

"כן"

"מה נתנו לך להעביר?"

"רגשות אשמה!"

יום ראשון, 27 ביוני 2010

מעשה בשרוכי נעליים

ישבנו לנו ולעצמנו, שנינו, לבד בתוך המולת האחרים, בתוך איזו גומחת בר מוארת באיטיות בעיבורה של תל אביב ולאו דווקא בטבורה הנחשב. הספה היתה פינתית אני חושבת, מרופדת בפסים מכל מיני צבעים שאינם ממין העניין. היה לי נוח. אחר כך היה לי עוד יותר נוח. היו המון מילים בינינו בהחליפן את מיקומן, מפי שלי לאוזניו שלו, ומפיו שלו לאוזניי השתיים. מקרוב, מקרוב יותר, מרחוק קצת ומקרוב מאוד.

מי הקשיב להן כלל, ואת מי הן עניינו? ניגונן וקיומן היו חשובים לאין ערוך מתוכנן. ידיו רפרפו באיזורי, ידיי שלי החזירו תשובותיהן, ושם היה השיח האמיתי.

ברקע היה רעש משתנה של הנוכחים שהתקדמו במעלה משקאותיהם. לרוב היה זה צחוק משוחרר וקולות מתגברים. כדורגל של מונדיאל גם הוא נתן טיפה צבע לאיזור שמחוץ לאזורנו. ואנו שנינו, מאחורי הקוליסות. פלאי קלעים של ממש.

הורדתי נעליים ונותרתי בגרביים הלבנים שלי. יש מידה של חופש וקרבה בהורדת נעליים, בכל מקום בו תהיי, כביכול אומרת את לעצמך ומפזרת זאת לכל הסביבה החשובה לך מאוד, שאת כאן, לא רוצה ללכת, ונעים לך כבית. ובוא נישאר עוד רגע קט. ועוד אחד לאחריו.

אחר כך, הלכנו, לא לפני שנעלתי את נעליי והותרתי שרוכיהן פרומים, וכך אמרתי לו, בדרכי, שאני עדיין שם, איתו.

ולמטה, ברחוב, הוא נגע קלות בכתפי, עצר את מהלכנו האיטי, זה שלא רצה להגיע לאוטו.

עצרתי. לא תמיד נושמת.

"את תפלי ככה עם השרוכים פתוחים", הוא אומר לי

ואז הוא מתכופף, נשען עם ברכו האחת על המדרכה, השניה מכופפת לה ביציבות בקדמתו, וברוב ריכוז, שכולו בי, שורך את נעלי הימנית ולאחר מכן את השמאלית. באצבעות מיומנות, כאלו שיודעות לקחת ולקשור קשרים.

ואז ידעתי, כי התאהבתי בו.


יום חמישי, 24 ביוני 2010

שח ומט ברוטשילד

רוטשילד פינת מאז"ה. תל אביב, מאי 2009.

נעים לשבת שם. פעם היו קיוסקים באמצע השדרה והיום הפכו לאספרסו בר. כי בתל אביב כבר לא שותים גזוז. גזוז לא עושה פיק אפ. אספרסו והפוך ומקיאטו ודופיו וחרטטיו עושים את זה יותר. הרבה יותר פיקים של מעט מאוד אפ.

קשה לי לראות מישהי עם גולדן זכר (תמיד זה יהיה זכר. עליו אפשר לסמוך, כי הוא כבר כלב ואין צורך להפוך אותו לכזה) מבקשת גזוז פטל ומצליחה להאמין שמישהו ייגש אליה ואולי אפילו יתעניין טיפה. טיפת פטל אולי. לא מספיק. היא רוצה אותו בדופיו, להשלים שנות בדידות. כפול.

הגולדן שלה חסר כל סגנון. הוא מתעניין עכשיו באיזו מעורבת חסרת צורה עם עין אחת לא משהו. היא מתעניינת בחסר צורה אחר. אבל כל עוד הוא זכר ונושם – די לה בכך.

יושבת בחוסר אכפתיות מוקפד על אחד הספסלים המעטים שם. לבושה תואם. כפכפים מוזנחים ואופניים מושקעים. מזלה הוא, שבדרך הביתה, יש ירידה. כוחה לא יעמוד לה לדווש בעליה אחרי מאמצי אי-מאמץ כזה.

כמו ערבה המקום הזה. ציידים ודייגות. ערבה בוכיה. שני אנשים יושבים על הדשא ליד ומשחקים שחמט. אחד מהם נראה נחמד. השני נראה לא מעורב. רק שחמט. מצד אחד – הם מאוד פשוטים ואי אכפתיים. מצד שני, טעוני אינטלקט. ואולי השילוב הזה יחסוך מהם חצי מחיי המין השופעים שלהם. החצי שהם חושבים עליו או זה עליו הם מדברים. אולי ההיא עם הגולדן תיגש, תעשה סימן, משהו. אולי תתקרב. ואז היא תראה איך אני שם מט אלגנטי לזה שמולי. מי ששם מט כזה, ועוד בשדרה, בצורה אגבית לחלוטין, בטח יש לו גדול. ואולי הוא גם יוכל לשים לה מט. כל שהיה לה עד כה היה רק שח. איומים בזוגיות. מעולם לא משהו שננעל וסיים את הסיפור.

היא: חייבת לסיים את זה ולמצוא. דמי השכירות על הכלב עולים לה המון, והיא תהא חייבת להחזירו עוד שבוע. משכורתה לא מספיקה כדי לשלם בעבורו.

הוא: נכון שהוא עובד ומרוויח לא רע, אבל ההוא שממול, שתמיד יפסיד לו במט ברגע הנכון, עולה לו יותר מדי.

הם חייבים ללכת לישון יחד עכשיו. עניין של חסכון.

חסכון, שאם יתחבר להם, הרי שיתברר כהמון. מליון של מטמון.

יום רביעי, 23 ביוני 2010

עלילות ה-GPS בעורף האויב

עכשיו, כשאנחנו יודעים את עלילות משה בארץ הקודש, מלווה בקולה הענוג של הדוברת במבטא עברי תקני, מה הסיבה שלא נחשוב על שינויים?

אז ככה,

הסיטואציה: 205 מטר לפני הצומת בו פונים ימינה

מורה ביסודי

הבינותי שאתה מעוניין לפנות ימינה.

ובכן, בעוד 200 מטר, אם לא תלעס שוב את המסטיק שלך, אתה פונה ימינה.

חמישה מטר לאחר מכן, לא חמש מטר, ימתין לך תרגיל בחשבון ופתק להורים.

תל אביבית

בינינו, אני לא כל כך מכירה כאן, כי זה לא שינקין כאילו, אבל עוד מאתיים מטר כזה? אתה לוקח ימינה, כאילו נזהר על השלט של שלום עכשיו, כזה? טוב חומד, אני זזה לשתות מקיאטו, כאילו קפה, כזה חלש בלי קצף נורא. צ'או.

פולניה

שוין, עוד 200 מטר אתם תפנו ימינה. אני כבר אשאר כאן לבד, בחושך. וחבל שקיץ עכשיו ואני לא יכולה להוסיף ולומר שגם בקור. סעו לכם ילדים, תפנו שם, אני כבר אסתדר לי כמו שאני רגילה. ושלא תשתו לי חשיש!

פרחה

ממי, עוד מאתיים וחמש מטר אתה שובר את ההגה ימינה.

מה אמרתי לך, חתיכת חרא (אחרי שפספסת) – מאתיים וחמש ועוד כמה סנטים וזהו. תראה כמה אני מזיעה עלייך עכשיו, נשמה, כל הבלונד מתפזר לי עכשיו מהעצבים. טפי עליך, זה גבר זה, לא יודע לשבור ימינה את ההגה, מה אתה עושה עם היד שלך במקום?

רווקה "מחפשת אהבה"

מאתיים מטר? מה יש שם? יש שם זכר חי ונושם? אתה פנוי להובלה?

אגב, ההורים שלי, זה מאה מטר אחרי המאתיים מטר שלך. שלנו?

ועכשיו ביידיש

נו, יקוואַלייזער, צוויי הונדערט מעטער איר זאָגן? עס נאָר אַינגעלאַ, איר 'רע געגאנגען אַז וועג צוויי הונדערט יאַרדס, דעם פּראָונאַנסייישאַן איז (פרעמד אַרבעטער) צו ווענדן רעכט און שלום אויף ישראל.



יום שני, 21 ביוני 2010

תרדוף

תרדוף, אומר הזקן,
תרדוף
אחר האופק ההוא
רחוק
רוץ על המים
מהר
דרוס והרוס, זה
כשר
והוא מתרחק
ככל שתדמע, האופק,
אליו נשואות עיניך
עד שתבין
שהינו מעבר
לכתפיך

יום שישי, 18 ביוני 2010

בעומדה על הסף

את באה אלי ומספרת. אני ישן, כעת, ואת קוראת לי מתוך החלום, קוראת ואומרת לי בוא אלי, צריכה אותך כי נתבעתתי. והכל זה מרחוק, ללא מגע יד אדם אוחזת אך עם כל הידיים המחזיקות אותך מתוכך ושומרות על מיקום איברייך. את מספרת לי על כל מיני דברים, את שמחה ונבעתת, ואת מדברת אלי בלי מילים. עייפת מהן, מכל המילים. מכל הפעמים שהסברת והבינו כדי מחצית, התקרבו כדי מטחווי, ריחפו סביבותייך בלא נגיעה, אך מעולם לא חדרו אל בינותייך. ואת קוראת לי כל העת ועושה לי מקום להביאך אלי ולהשיאך על כפיים מול אותן השנים בהן ניטעת בקרקע כפועל כפיה המגדל כנפיו לעוף, לאט לאט. מאוד לאט. ואני שומע. דרוך לנימיי קריאותייך כשם שלא הייתי מעודי. ואולי עוד רגע קט, את תבואי מוכנה ומשילה את עורך, ואומרת לי, הבשיל פרי עץ החיים. כי עכשיו, משהמתנת לפרי האסור, הריהו מותר. גע בנשמתי, את אומרת, אחוז בידיך את כל שמולך, הגע לכל אותם המקומות שאיש טרם הבחין בקיומם. דע אותם כאילו שלך הם. עוצמת את עינייך, נשענת עם ראשך לאחור על המושב הימני ומבקשת ממני, "סע". שנינו, לכל מקם שתבחר בו. ואני אשיל את שנותר ואחדש חיי. אז נסענו, ואת נשל הנחש הותרנו מאחור. רחוק דיו כדי לא לכשכש בזנבו וללחוש לחישות של ארס. נותר אלוהים בעצמו, ובכל מקום. לנשום אוויר הרים מכל נקב אפשרי שבכל אחד מכל אינסוף גופינו.

פורטרט

אניהוא מתרגז

אניהוא מתאהב

לעתים מתעב

אולי מקרב

נצמד ובורח

נותן ולוקח

באחד חידודים

השני עיגולים

מול קהל וקוסם

מִנחת מַארס הלוחם

מתקף של כותב

עיניי אישוני מאהב

אין אזיק של סוהר

לעתים מתמסר

גיל ללא גיל

גם פשוט גם תרגיל

והיא הכועסת

וההוא המועל

הנה אני מעליה

מקדש ובועל

באדנות מעודנת

הופכה לשלי

ידיים תמנון

וכל זה הוא ואני



יום חמישי, 17 ביוני 2010

צועדת אלי

ואת כבר צועדת אלי
בעיניי רואה, בעיניי
ואני כפסע מעברך
בנעליי הולך, בנעליי

סביב מרקדים הכשלים
מרוכז בדבר הנכון
ריצוד קירות של שדים
כמפשק של אויר מול אסון

עיניי נעוצות במרווח
בטחב מרצפת של עיר הלומה
ואלי את קרבה זה זמנים
מקרעי אכזבה המומה

ומרחק או רב או אך קט
צללים חפויים על מדרכת
מכניסה לכניסה ומקלט
כל אוושה או חיוך, ונדרכת

ומטרים לא רבים, אלוהיי
הפרידו בינה לאנחנו
צללים רחשו עד בלי די
יונף המכשול, וניצחנו


יום שני, 14 ביוני 2010

היו פעם צבעים

מישהי יושבת שם. חומה סביבה, מי אני שאגש? מי היא שתראה? הכל נראה כל כך פורצלן, כל כך עשוי. והשאר הם שברים אולי בלתי ראויים. ואחרי שניגשת פעם אחת ואחרי שראית עד כמה לא ראית, כי אז לא נואשת עוד, כי אז לא רצית עוד. לעולם לא.

כן,
את עומדת עכשיו ובוהה
ולא,
את לא יודעת איך מציירים
וכן,
את יודעת את דמות התמונה
ולא,
אין לך פתאום את כל הצבעים

עכשיו
את זוכרת את נסיכת העיר
איך היו לך פעם את כל הצבעים
מן הלבן הכהה ועד השחור הבהיר
ואיך הפכו הלבנים לשמים קודרים

הכבדת,
צבעת את כולם בעופרת
ולאחר האדום, גם תכול של ביניים
עת נסב המכחול בתוכך, מכודרת
לא מצמצת,
אף לרגע,
כה זגוגות העיניים

וכן,
זו את העומדת מול הכן, מבכה
וכן,
זו את, מרעישה ורוקעת רגלייך
זה ההוא, השטן הקטן,
זה אויב מטורף
ולא,
אין הוא האמן, הרוקם את צבעייך

וכעת,
את זו ההיא, שם מולך, נשקפים
מתחוורת משחור, מרוויחה את הסומק
ואולי זה אני עם קופסת הצבעים
רק רומז לך,
כי די,
הגיעה עת עומק

להתחיל מחדש,
ללמוד את ידייך
מעשה של קרדום, הנה את חופרת
בתום יתר שנות דור של דום צבעייך
מציירת לך, מתוכך,
את טוהרת מעשה המכחול בשפופרת

יום שני, 7 ביוני 2010

פגישה של טבעות עשן

אני הולך לפגוש היום
מישהי מהמעשנות
אני הולך לפגוש מישהי
שמתירה לי להיות

היא הולכת לפגוש היום
מישהו שצריך מאפרה
יסלסל איתה טבעות
ויבנה סביבם בועה

לא עוד מותר ואסור
כי המותר זה לא להתבייש
והאסור הוא רק בפינה
מקצת מזעיר מכל מה שיש

ואנחנו נשתה לנו קפה
ואולי גם מיץ גזר
נתנהל כשפני נסיון
לא של נגד, אלא של עזר

ולאחר יידעו כל ידינו
הנה עירום ערמות ערמות
לא תכלית של פשט זול מיידי
אלא כטבע תחילת אהבות



יום שישי, 4 ביוני 2010

הבו לי אנשים ומינעו ממני את השאר

הבו לי אנשים
אמיתיים,
אלו שידעו תהומות
תנו לי
להיות בחברתם של אלו
שזחלו מן המאורות אליהן הוטחו
כל אותם אלו, יפים יפים
שבלית ברירתם ושלא מרצונם
חייהם נטרפו

אלו
שעל בשרם הקרוע
למדו בעדינות של קרבות רחוב
איך לקחת גלמים של אלימות
ולקדש את הנכון,
על פני הפרוע

הבו לי כאלו אנשים
שדרשו וחקרו במילה אהבה
את אלו שבלמו יצרם
ונעו לקצווי ארץ
וחקרו את טיבה

הבו לי את אלו
שלא גלו מלבותיהן
תנו לי להסתופף בצל אלו
שנשיקות פיהן, אמת הן
שעירומן מקודש ואינו אדיש
ומפשק רגליהן יהא כבית
ולא אך סרק זווית של תשמיש

תנו לי את זו
שציקלון עברה יקר הוא
ויודעת, מעדנות,
כלי סכין מנתחים
ליטול, שותפה, את אבק דרכיי
ולנום בין זרועות,
כשבת אחים

מינעו ממני את זוהמת המחילות
ושיני החולדות
אסופת מילים פרוצות
ומלקטי חולשות
אותיות עשויות למשעי
במתק שפתי חשכה מתיימרת יצטרפו הן
ויסיטו אותי, אך לרגע, מדרכי

הו, הרחיקוני
מאלו אשר חשש הידבקות
בזוהמת היומרה של משכבי זעמם
כל אלו אשר ירחקו מאמת
יפחדו מהאומץ,
ויקדשו אלימות זילותם

הבו לי בינה
להבחין בין השתיים
בין האחת,
מאייתת את המילה "אוהבת"
לבין זו העירומה,
החומסת את מיעוט היקר שנותר בידינו
וכל שעושה היא, פושקת

כי אז אולי, אלוהיי
לא אנדוד עוד בין זורחת לשוקעת
שאשכיל ואגיע למנוחת הלוחם
נחת בין רגלי הערבה לחיי
מתרומם מתרומם
גם אוהב,
מגן ומנחם


יום חמישי, 3 ביוני 2010

ניטשה או ויברטור

זה מתחיל ככה. בית קפה במושב. מרכז העניינים של שולי הדברים. יום יומיומי לחלוטין ובכלל, שאין בו שום רמז למה שעשוי לקרות, או שלא, בעוד חמש דקות, או מתישהו ועד בכלל, אם בכלל.

טנדרים עם בוץ מסביב, כאלו שבעליהם היו, ועודם, מכניסים אותם לתחנה מיוחדת, הרוחצת אותם בהפוכה. מביאים אותם נקיים ומוציאים אותם קרביים. שולי הדברים.

לכן, המכונית הפרטית הנקיה באופן יחסי, די בלטה בנוף. בתוכה יושבת גיברת. אין מילה אחרת. ג י ב ר ת. עם שיער מסודר וצבוע כמו אצל מיסיס סלוקומב. ההיא מ"מישהו משרת אותך" האגדית. משהו מהודר איכשהו. אך הפעם זה בעברית מאובקת לעומת הבריטית המהוקצעת משם.

אני שותה קפה. לידו, קרואסון עם תמונה של שקדים. שמש. שום דבר מהותי לא אמור לקרות. בזמן כזה, אני מחפש מה בכל אופן אפשר להוציא מהמקום והזמן. והנה היא גולשת לחניה. שלושה ארבעה רברסים וגם קדימות, והיא חונה. בין בוץ א' לגבר גבר ב'.

מעולה. ועכשיו.

השעון שלי שליד הלבלב ממתין באוטומט לרגע בו היא, הגיברת, תצא מן האוטו. אני ממתין במתח לצפצופ האזעקה. לא נח עד שאני שומע אותו. התניה מושלמת של ככה זה. וכאשר אני מצפה, כי משהו יקרה משום שאני מורגל, אני דרוך עד שהוא קורה. מבטעם של אוטומטים. כך אני בטוח, שהעולם סובב בכיוון הנכון ושום פקיד ממשלתי לא שינה לי פתאום את הסדר או שאיזו הזיה מזדמנת החליטה בשונה מהנורמל.

אז זהו. שאין צפצוף. האזעקה ברוטו של הגיברת לא מופעלת, וזה מטריד אותי מאוד. אני לא נינוח. לחלוטין ממתין.

מביט אל האוטו ההוא ואל סלוקומב. מיסיס, כלומר. היא יושבת באוטו. אני מניח שהיא אורזת לה את התיק כדי לצאת, לנעול ולצפצף את המיוחל.

לא.

ממתין עוד חמש דקות. ככה, בנדיבות, נתתי לה עוד כמה דקות חסד עד אשר תסגור לי את מעגל הציפיה. אך היא לא מתחשבת בי ובסדרי עולם כלל. עכשיו אני מתחיל לשנוא אותה. לא ממש לשנוע. סתם זחל קטן של שנאת קמעה. היא מבזבזת לי זמן. עוד מעט קט והשנאה מבשילה למשהו לא נעים בכלל.

אני נועץ בה עין מצומצמת וזועפת, כאילו אומר לה "נו, בחייך. אין לי את כל היום כדי שתגמרי את מה שהתחלת. צאי כבר וצפצפי עם האזעקה"

והיא? היא לא בעניין. כלל וכלל לא. ראשה מורכן, היא עסוקה במשהו. מרוכזת לחלוטין. ואני, מצדי, מחליט, שאם היא לא יוצאת מהאוטו עד שהשעון שלי מצליח לתפוס את הסיבוב של החצי ומתקדם לקראת דקה עגולה, אני ניגש לראות מה היא עושה שם כל כך הרבה זמן, לוקח ממנה את מפתחות המכונית, לוחץ על כפתור האזעקה ומוציא את עצמי לחופשי מהציפיה.

כמובן שנתתי לה עוד 6 דקות שלמות. אולי אף יותר.

היא כעת עם ראש רכון. מרימה אותו מדי פעם ושוקעת שוב לתוך משהו למטה. מנסה לראות אם שפתיה נעות. כלום. כלומר, גם לא מדברת בטלפון. עכשיו אני ממש מתעצבן, שהרי אין לי את כל היום להמתין וגם אין את הצפצופ הזה, שחייב להתחיל לי אותו. את היום, הכוונה.

היא רכונה ומרוכזת באורח מוזר ביותר. הקפה שלי מתקרר. המלצרית מתעניינת בשלומי.

"לא יודע" עונה לה, "חכי כמה קטנות", נזכר במפקדת קצין חינוך ראשי.

ואני לא מבין מה היא עושה שם בריכוז עצום שכזה. משהו מוזר קורה במושב. הכי מוזר, מאז היווסדו אי שם באיזו שנה מוקדמת של המאה הקודמת, בזמנים של מכנסיים קצרים וכובעים מצחיקים ואנשים יותר רציניים מאיתנו ובוץ אמיתי.

אבל אני חייב להתחיל את יומי. חייב לסגור את המעגל המטורף הזה. חייב.

והיא, מיסיס, לא משתפת פעולה.

אין לי ברירה. חייב להחליט מה היא עושה שם, כדי להרגע.

אז אחת מהשתיים –

או שהיא מרוכזת בזרתוסתרא של ניטשה, שאכן דורש ריכוז יתר, כי בטח כתב אותו על קוק שפרויד נתן לו.

או

או שהיא מנסה את המתנה החדשה שקיבלה ממיס פוסי מארה"ב:

ויברטור 12 וולט שעובד על שקע המצית של האוטו.

רק הדברים האלו יכולים להיות כה מושכים ומרושעים עד כדי חוסר התחשבות תהומי כל כך.

או, הכל בהיר לי כעת. שנים אני לא יודע אם למיסיס סלוקומב באמת היה פוסי, עליו דיברה כל הזמן. ולכן הלכתי על הויברטור.

שתי תובנות במכה אחת.

איך שאני רגוע כעת. תענוג.

ובטח גם היא רגועה כעת.

ואז מגיעה המלצרית שוב ומחייכת, "מישהו משרת אותך?"

שילמתי ויצאתי.