בעומדה על הסף

את באה אלי ומספרת. אני ישן, כעת, ואת קוראת לי מתוך החלום, קוראת ואומרת לי בוא אלי, צריכה אותך כי נתבעתתי. והכל זה מרחוק, ללא מגע יד אדם אוחזת אך עם כל הידיים המחזיקות אותך מתוכך ושומרות על מיקום איברייך. את מספרת לי על כל מיני דברים, את שמחה ונבעתת, ואת מדברת אלי בלי מילים. עייפת מהן, מכל המילים. מכל הפעמים שהסברת והבינו כדי מחצית, התקרבו כדי מטחווי, ריחפו סביבותייך בלא נגיעה, אך מעולם לא חדרו אל בינותייך. ואת קוראת לי כל העת ועושה לי מקום להביאך אלי ולהשיאך על כפיים מול אותן השנים בהן ניטעת בקרקע כפועל כפיה המגדל כנפיו לעוף, לאט לאט. מאוד לאט. ואני שומע. דרוך לנימיי קריאותייך כשם שלא הייתי מעודי. ואולי עוד רגע קט, את תבואי מוכנה ומשילה את עורך, ואומרת לי, הבשיל פרי עץ החיים. כי עכשיו, משהמתנת לפרי האסור, הריהו מותר. גע בנשמתי, את אומרת, אחוז בידיך את כל שמולך, הגע לכל אותם המקומות שאיש טרם הבחין בקיומם. דע אותם כאילו שלך הם. עוצמת את עינייך, נשענת עם ראשך לאחור על המושב הימני ומבקשת ממני, "סע". שנינו, לכל מקם שתבחר בו. ואני אשיל את שנותר ואחדש חיי. אז נסענו, ואת נשל הנחש הותרנו מאחור. רחוק דיו כדי לא לכשכש בזנבו וללחוש לחישות של ארס. נותר אלוהים בעצמו, ובכל מקום. לנשום אוויר הרים מכל נקב אפשרי שבכל אחד מכל אינסוף גופינו.