יום שני, 28 ביוני 2010

תמיד פולני נוסע לדרום אמריקה מחר

סופסופ השתחרר מהצבא. חיכה לזה כבר זמן רב ותכנן, כאסירי לפני שחרור המתאר את רגע עזיבתו את שערי הכלא, את הטיול הזה לדרום אמריקה. לטפס על האנדים רק כי הם שם, להיות רחוק, וגבוה. רחוק מהמשפחה, רחוק מהוויה, רחוק מאמא קצת, שנולדה יותר מדי לסבתא שנולדה יותר מדי בפולניה.

מחר בבוקר הוא טס לרומא, משם הוא ממשיך עם ואריג לריו.

עכשיו הוא אורז. אמא עומדת לידו בפתח החדר. ושפם.

"גרביים ארזת?"

"כן"

"סוודרים?"

"גם"

"ומה תאכל"

"מה שיהיה לאכול שם"

"אתה כבר יודע לכמה זמן זה הטיול הזה?"

"אין לי מושג עדיין. אולי אפגוש מישהי שאתאהב בה, למשל. ואז זה יתארך"

"אתה רוצה להגיד לי שאתה יכול להישאר שם יותר זמן בגלל מישהי ולשכוח אותנו כאן, שנתגעגע?"

"בהחלט ייתכן. אולי אפילו אלמד שם משהו אצל האינדיאנים בפרו"

"תלמד משהו מהאינדיאנים בפרו. מה אתה אומר. וזה אומר שיכול להיות שלא תחזור בזמן באוקטובר לאוניברסיטה?"

"כן. אולי. מי יודע מה יהיה"

"אוי"

"ותתקשר אלינו כל הזמן?"

"לא יודע. מדי פעם, אמא. לא קל העניין עם הטלפונים שם. אבל אשלח מיילים, כשאוכל"

"מה זה מיילים?"

"לא חשוב"

"וככה תתן לנו להתגעגע ולא לדעת מה קורה איתך ואם אתה בסדר? לא נהיה חסרים לך קצת?"

"כן. קצת."

"רק קצת?"

"לא. הרבה יותר. תני לי להמשיך לארוז אמא, חייב לגמור כאן. צריך עוד לנסוע לג'ו להיפרד ממנו ומכמה חברים אחרים"

"ערב לפני הנסיעה שלך ואתה הולך לבלות עם חברים במקום איתנו? מה זה? לא רוצה כבר את הבית שלך?"

"רוצה, אמא. אבל הבטחתי. חברים, את יודעת"

"ומה יהיה שם? תשתה סמים?"

"אולי. אם יהיה מעניין"

"באמת? אוי. אז אנחנו נשב כאן כל הזמן ונדאג לך? לא נוכל לישו ככה. אני רואה כבר מה הולך לעבור עלינו עכשיו"

"לא נורא. תתגברו. אני באמת נוסע להנות כמו שלא נהניתי מעולם"

"אתה לא נהנה להיות בבית אחרי הצבא? מה מעניין שם יותר מכאן?"

"אינדיאנים ותיירות מדנמרק"

"שיקסה? לכזו התכוונת קודם? אוי. לאף אחד מהחברים שלנו אין ילד עם שיקסה"

"אני כבר לא ילד, אמא"

"תמיד תהיה הילד שלנו"

"כן, מכיר את המשפט"

"ואם אבא או אני לא נרגיש טוב ויקרה משהו. איך נודיע לך?"

"באימייל"

"מה זה אימייל?"

"לא חשוב. ג'ו כבר יסביר לכם"

"המרוקנער יסביר לנו מה זה הדבר הזה? ימים טובים הגיעו"

"אמא. הלכתי לג'ו"

"אכלת משהו היום?"

למחרת, 5 בבוקר, עם תרמיל אחד גדול, מזרון מגולגל לו למעלה וכל כולו חיוך, הוא עומד בנתב"ג ועונה לשאלות הסלקטור.

"כן"

"לא"

"לא"

"דרום אמריקה"

"נתנו לך משהו להעביר?"

"כן"

"מה נתנו לך להעביר?"

"רגשות אשמה!"

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה