פתאום הוא זז

פתאום הוא זז. משהו לא מתוכנן בעליל. שנים שהוא כבר לא זז. נטוע. מתנהל, לכל היותר. ואז היא עומדת מעליו, חגורתה בגובה פניו, ומשם בוקע לו קולה. בוא אלי, חברי היקר, מתהום קרקעית אתה מתרומם, לא היה קל. ואף קשה מנשוא. ובכל זאת, חייל נאמן שלא ויתר, היית. ניסו להשפילך, לרסק מהותך לרסיסים זעירים, בלתי נראים. והנה, שבת. שפוף עדיין, בגובה מותניי לעת עתה. וכל שהיה לך עוד קודם, נאצר בכפי, כממתין ליום זה. ליום בו יראו פניך את חלציי העורגים ולבי הקשור אליהם בנימי נימים, אלפים אלפים. או אז, אט אט אתה תרים פניך, וגווך יתמוך בעיניך, שיפגשו עוד מעט קט את פניי. בגובה העיניים. תקומתך, תקומתי. ודע לך, כי תמיד הייתי שם. כלומר, כאן, שחה ועפה למרומי מרומים עד כדי גובה קומתך ויפי עתידך, מהלכת מעדנות סביב צלליך, כפי שידעת אתה, אז, להיות שם כולך ובעבורי. אתה, שלא ראית מאומה בעצמך, הותרת לי את כל האופק לראות אותנו. וזה היה קסום. מגובה קומתנו, הכל הותר, הכל המתין. העולם בידינו, כפינו מלאות בו. ואתה רק לא ראית משום ראשך המורכן למרצפות בטון מזוהמות. כיום ולילה היינו, אני ראיתי את האור עבור שנינו, אתה חקרת את נבכי האפלה, למעננו. בוא נקרא לזה חברות. בוא נקרא לזה אומץ. אני אוהבת אותך. הרם ראשך, וראה כי כך גם אתה אותי. פשוט.

הגדרות

את אומרת

אני אוהבת אותך

עד הכוכבים

עד השמים

עד מעמקי הנחלים

וגם לא נפקדות

צמרות העצים

ואז אני אומר לך,

שזה בעצם כמוני,

שאוהב אותך

עד כל הסופים