קריעת שמע. שומע?

האם כן או אך לאו

כאן ממש

או לאחר מכן, עכשיו?

יללות בגבעות שיכון ל',

זה התן

כקריעת שמע

אל מול מילוא עגול ולבן

עד כי כעת

כעת הכל צחור

כציווי דאורייתא

או דרבנן

כי פרעתי דמים

ושילמתי בשחור למכביר

הכל, עבור הלבן

פרחה - הגדרה

זו ההיא שהמילה לקסיקון לא נמצאת בלקסיקון שלה

---

(תקף גם לגבי ערסים)

הוכחה כוסמית

אם לכל סיר נועד מכסה

אזי, לכל ביצ'ית נועד כלב (להלן "המניאק") שיבוא לה בדוגי וייעלם.

אלמנטרי, ווטסון!

מלך בתוך מלכה בתוך מלך

צריחים,

חומה בצורה

רצים ופרשים

חיצים ודם לכל עבר

המולה המולה

ובתווך,

שקט מתקדש לו לאטו

כי מלך אחד

בתוך מלכתו

קודם כל, תנשמי

כדור אחד שלם. מלא חמצן ומעט מדי אוויר. וגם חנקן לא חסר שם. רצים רצים אחרי האופק ולא מגיעים, אלא אל מאחורייך. ככה, בסיבוב. סיבוב וסביבה, האומרת לך מה לעשות, אבל לעולם לא תהא שם כשאת על יצועך, לידך זה שפעם היה, והוא כבר לא. וכל הזמן אומרים לך מה נכון. חלקייך השונים רבים בינם לבין עצמם.הראש והרגליים, וגם זו התחנה באמצע, בביניים. וזה קורע, והזמן זז לו, וגם החלומות זזים לכיוון נבו, שזה, בינינו, חרא של הר, כי הפסגה שלו היא משהו כעמק הייאוש במיטבו. ואז היא תרה אחרי מילים. משהו שיסדר את הרעש. וכל כך שקט בבית, והרעש מחריש כל נקב מנקבייך. ככה זה בין שלושים לארבעים, כאשר העשרים היו יותר מדי הם ופחות מדי אשרייך.

והכל תקין עכשיו.

בייחוד התקינות הפוליטית.

סוג של פוליטיקלי דפקט. עובדה.

כן,
אולי באמת הגיע תום מילותיי
בדיוק במקום בו ימין כף ידי
מונחת בחום על בטנך, בעדנה
נושמת ועפה, ואיתך נשימתי

לכל המחוזות,
הם שלך זה מכבר
מעברי הכלא והחומות
על אף דרשות שקורעות
כן, האלו
שעל אסור ומותר

תוצרת הארץ המובטחת

יושב בתוצרת הארץ עם עיניים על האוטו, החונה במרחק של ריצת-פקח, שם לב, כי הגיע השעה לרחוץ אותו, ולהסיר ממנו אבק של יותר מדי זמן. צבעו יפה, אולי אף מיוחד, אך מהוה כרגע, משום הסערות וחוסר עניין מצד בעליו. הוא ואני מתואמים ככל הנראה, מצחיק. מנהל עם מישל, הבעלים של התוצרת, שיחת קינה על האופנוע שנמכר, ושותה את הקפה שאני כל כך אוהב שם ומוגש בכוסות זכוכית קטנות, אלו שאתה יכול לראות דרכן האם נעשה הקפה כהלכה ובאהבת המקצוע, או כלאחר יד. קפה, וכך, נותן בידך את הזכות להתנהל כמה שעות לאחר מכן עם טעם סביר ולא לחפש תחליפים. הוא דומה לכמה דברים אחרים, אולי. כשזה שקוף, אתה ממש רואה ויודע. כשזה עטוף, הפתעות לא נעימות עלולות לצפות לך. אז מדייקים. שקוף או עטוף. מזוקק זה מדוייק.

לבד. הפעם יושב שם ממש לבד, ולשם שינוי מרגיש לא כל כך בודד, לעומת כל אלו הפעמים האחרונות אשר ישבתי שם, ובמקומות אחרים גם, מול אלו שנתקלתי בהן במקרה, או שלא, וקבענו שולחן בינינו כדי לראות האם כדאי יהיה לנו לעבור יחדיו לצדו האחד, במקום מול מול כזה.

יושב לי שם כעת, וחושב עד כמה זו איננה העייפות. העיניים אינן מצטמצמות מפאת האור, כי משום החשכה וההכרח להתמקד הפעם. סוג של שחיקה שלא נטלה מלהביי ולו כמלוא הנימה את חדותם, אלא הבהירה אותם עד להבזק בהיר כל כך.

מתנהל בעיר הזו, גרוש מספיק שנים מכדי להישאר עם הסיפור המיותר ההוא, אך נותר עם ספיחיו המתבגרים. גבר פתור המזקק את חזונו, ותוהה על חמקנותו של זה, ושואל לעתים אם לא הגזים עם החלומות והרצונות והציפיות וכל המצעים האחרים, אותם רצה שהחיים יזמנו לו והוא ישחר לפתחם.

לידי, בשולחן של מטר וקצת ממני, יושבות שתיים ללא פנים ומדברות תל אביבית שוטפת לחלוטין. עד זרא מכיר את השפה, עד קבס מאסתי בה. פניהן הופכות להיות מרוחות לפתע. קולן הדהד ומעיד על חוסר המשמעות עבורי. רגליים יפות יפות יש לאחת מהן. לא מעניין כלל. מעניין שלא מענין. משהו משתנה לי. השניה צבעה את השורשים לשחור וכעת היא בלונדה אופנתית. וזה ממילא הצחיק אותי תמיד. הפעם גם נמנעתי מן החיוך. עייפות ורחמים וריחוק ורצון שלא להיות חלק מזה. לא עוד. לא עוד.

עשרות ואולי עוד כמה חצאים של מפגשים כאלו עם קפה ואלכוהול ושולחנות ומצלצריות (הטעות במקור ובכוונה תחילה לגמרי) וראיונות ונסיונות. עשרות על גבי עשרות של נסיון אמת להגיע הביתה. דומה, שלמצוא חניה באיזור מסריק קל יותר מאשר למצוא את הנחלה עם מישהי ובינותיה כולה. שם תרצה לגור, את החניה הפרטית לגמרי, כאשר כל רכביך רצויים לחלוטין והאכסניה אהובה עליך יותר מכל, יותר מעצמך.

והמיאוס הזה מתחיל לחלחל לכל נים ונים. אתה עובר לאוטומט ומערכת חניה עצמאית, מתחיל לתהות על השנים העוברות והשעמום שהופך לחלק משגרת יומך. מתאמץ ככל יכולתך שלא לשכוח את החלומות מהימים ההם עד הזמן הזה, ונאמר אמן, של קסם פשוט, כפי שהתכוון אליו אלוהים בעת שגרש אותנו מגן עדן וציווה לנו כמה דברים, שאנו נוהגים לשכוח מרוב להג. זכר ונקבה בבסיסם, ההופכים את הסוללה הזו למשהו שמייצר חשמל של אמת בין גבר לאשה של ממש ואמת גם.

והעייפות. והשחיקה. והרצון לחזור הביתה לתומר.

פעם הבאתי לנעה דובי אנגלי אמיתי עם היוניון ג'ק מצוייר על הסוודר שלו, הדבר הכי אותנטי שיש לי בבית. היא קראה לו תומר, ככל הנראה על שם הילד שהכי שנאה שם בגן מרוב אהבתה אליו. הגעגוע לתומר הזה, שכבר חסרה לו עין, אך השניה מבחינה היטב בין טוב לרע, בין זהב לבין מוזהב, הוא הסימן הפרטי שלי, כי הגיעה שעתי ללכת משם ולשלם את החשבון פלוס טיפ נדיב על שהרשו לי לקום ולנשום. לא רוצה יותר את הלאות הזו והמרדף בין ימי הולדת. אני רוצה לתומר. הביתה.

עכשיו תומר מחפש אמא. תומר דובי מטומטם, כטבעו של פו, אך יודע משהו שרק לאחרונה השכלתי אני לקלוט - את האבק הזה שנוחת עלינו כל העת, רק אבחת אור והבזק אמיתי, יחדרו מבעד לעננות התל אביבית הזו. תומר מעולם לא ידע לאסוף אבק. אני ידעתי גם ידעתי, ערימות ערימות. רק הבזק שלאחר ליקוי המאורות הזה, יביא עמו את האור. תומר יודע, הוא הרי דובי מעוך.

אחרי חצי שעה מצטרף אלי לשולחן ידיד ותיק. הוא למד משהו שקשור לפסיכולוגיה או ערטול אחר, אבל הוא מביט בי וקובע בחיוך שזו שחיקה. נבהלתי. החיות המטורפת הזו שלי הולכת לה קיבינימט ועוד מעט נקבור אותה? האזכר בה רק כאשר נערוך לה אזכרה מדי עת כאשר יתחיל במקרה ערב של חשק, ויסתיים בניכור קורע בבוקר שלמחרת? העציב אותי העניין, וגם עיניו הכלות של מישל בעניין האופנוע הצהוב, שהוא כל כך מתגעגע אליו, לא עוזרות לי במיוחד.

ואז, אותו הידיד, שמעולם לא הפך לחבר של ממש, מוביל אותי בעיניו, אגב שתיה של מיץ אשכוליות עם קצת קש והמון רעש מעצבן, להבין משהו פשוט לגמרי.

הייתי חייב להתעייף מן השגור והרצוץ, כדי לזקק לי את הרעב הזה לקסם היחיד שיכול להעירני. עד כה, גם אם היתה הקסם חולפת לידי, לא הייתי מבחין בידיה המושטות. זה לא עבד. דיברתי תל אביבית שוטפת, על כל הטיותיה ושנינויותיה. אלוף. וכעת, משום השחיקה (זו המילה שלו, לא שלי), התעגלתי, כאילו המקצוע שייף את פינותיי והכשירני לזהות רק, אבל באמת רק, את אותו הקסם המדוייק שאנו כולנו נזקקים לו, ורק לו. היפה והחנון או הקולית והשנון. זה ממש כבר לא משנה. כלל לא. שהרי גם היפהפיה הנרדמת נאלצה לישון המון המון עד שהגיע הנסיך המדוייק. לא מילאה זמנה בסרקי סרקים. התעמקה בחלומותיה ולא ויתרה. זה מה שעשתה שם, כאשר ישנה. מאה שנות חלום ויקיצה מבורכת אחת. זהו. כך בדיוק. ולא רוצה אחרת.

העייפות, חוסר האמון בשפע, היא נקודה נמוכה להפליא. לא, לא להחריד. כי רק משם, ככל שתנוע זה יהיה למעלה. ניוטון כבר דיבר על זה, והוא הרי הבין בתפוחים. אני בנחשים. כל שנותר הוא – האשה שבתווך. אתה הופך תכליתי, אתה ממוקד על החניה, והפעם לא של האוטו, אלא של נשמתך וחייך וחייה וחיי ילדיכם שכנראה כבר התהוו, אך טרם נוצרו.

השחיקה, מילה שחוקה לכשעצמה, משרתת אותי כעת. ואני לא ידעתי זאת עד עתה. נסתי מפניה וביליתי ביתר מיטות הזויות. ברחתי וניסיתי לאחוז באופק שרחק ממני כל העת. והוא כאן ממש, רק צריך להרים שתיים עיניים ולהיות ממוקד. שהרי אם אתה שחוק, זה מן הסתם ההפך ממחוק. כה גמור ההפך הזה. הנה הבנתי. צלף המכוון אל מטרתו.

ואתה לפתע מתמקד בעיניים מצומצמות רק בדבר הפשוט הזה שנקרא בית. ולבית, כידוע, אם הקפיד האדריכל על מלאכתו ועשה תכליתו נאמנה, הוא משווע שקירותיו ברורים, דלתו פתוחה לשם הרווחה המירבית וחלונותיו מכניסים את האור כולו, ומחשיכים את שנדרש, בזמן בו מתקדשת לה המיטה המשותפת. מדוייק לחלוטין כקרן שמש עם כתובת ברורה עליה בדואר שליחים נאמנים.

והיא תדבר עברית פשוטה, רק עברית, ללא יומרה של תל אביבית לועזית כזו. או כאילו. כה פשוטה עד שתהא מורכבת ממליוני נימים, ואני אקשיב לאוושת נשימותיה וכוונותיה, וכל השאר – על הזין שלי, שלה.

ככה זה כשמדברים באותה השפה, ככה זה כשזה כבר אינו עגל הזהב, ככה זה כשהזמן מאבד מחשיבותו וכל מה שיש הינו הכל בהווה מתמשך, ולא אכפת לך יותר מדברים שהזעימו בעבר וממהפכות רומנטיות המתרחשות בארצות שכנות. כאן ועכשיו ולתמיד.

תוצרת הארץ ממש.