מעשה בשרוכי נעליים

ישבנו לנו ולעצמנו, שנינו, לבד בתוך המולת האחרים, בתוך איזו גומחת בר מוארת באיטיות בעיבורה של תל אביב ולאו דווקא בטבורה הנחשב. הספה היתה פינתית אני חושבת, מרופדת בפסים מכל מיני צבעים שאינם ממין העניין. היה לי נוח. אחר כך היה לי עוד יותר נוח. היו המון מילים בינינו בהחליפן את מיקומן, מפי שלי לאוזניו שלו, ומפיו שלו לאוזניי השתיים. מקרוב, מקרוב יותר, מרחוק קצת ומקרוב מאוד.

מי הקשיב להן כלל, ואת מי הן עניינו? ניגונן וקיומן היו חשובים לאין ערוך מתוכנן. ידיו רפרפו באיזורי, ידיי שלי החזירו תשובותיהן, ושם היה השיח האמיתי.

ברקע היה רעש משתנה של הנוכחים שהתקדמו במעלה משקאותיהם. לרוב היה זה צחוק משוחרר וקולות מתגברים. כדורגל של מונדיאל גם הוא נתן טיפה צבע לאיזור שמחוץ לאזורנו. ואנו שנינו, מאחורי הקוליסות. פלאי קלעים של ממש.

הורדתי נעליים ונותרתי בגרביים הלבנים שלי. יש מידה של חופש וקרבה בהורדת נעליים, בכל מקום בו תהיי, כביכול אומרת את לעצמך ומפזרת זאת לכל הסביבה החשובה לך מאוד, שאת כאן, לא רוצה ללכת, ונעים לך כבית. ובוא נישאר עוד רגע קט. ועוד אחד לאחריו.

אחר כך, הלכנו, לא לפני שנעלתי את נעליי והותרתי שרוכיהן פרומים, וכך אמרתי לו, בדרכי, שאני עדיין שם, איתו.

ולמטה, ברחוב, הוא נגע קלות בכתפי, עצר את מהלכנו האיטי, זה שלא רצה להגיע לאוטו.

עצרתי. לא תמיד נושמת.

"את תפלי ככה עם השרוכים פתוחים", הוא אומר לי

ואז הוא מתכופף, נשען עם ברכו האחת על המדרכה, השניה מכופפת לה ביציבות בקדמתו, וברוב ריכוז, שכולו בי, שורך את נעלי הימנית ולאחר מכן את השמאלית. באצבעות מיומנות, כאלו שיודעות לקחת ולקשור קשרים.

ואז ידעתי, כי התאהבתי בו.