"הדבר הזה איננו פשוט כלל ועיקר" הוא אומר לעצמו בשקט מתוח.
התיבה מתנדנדת לה, המבול רוקם לו מזימות בחוץ, השמש המיטיבה מצויה ונעוצה הרחק בצד השני מתחת לאופק, ואתה יושב ספון ומשתוקק לדעת את התחזית למחר של חייך.
"וזה כלל אינו פשוט" הוא משנן לעצמו. הכלל הפשוט היחיד כאן הינו, כי אתה חי, ומתעתד לעשות כן כל עוד נשימה באפך, שגם לגביה יש לך תוכניות מרחיקות לכת. וכאשר חושבים על המשפט הזה, מתחילים לחשוב על זה הבא אחריו ואיך שוזרים כלולאות מילים מילים לכדי תפילה למלך הגשם ומלכת העננים, שייטו לבם אלינו למטה ויעתירו מעט מן השפע, שהם מטילים עלינו בכח מעת לעת מבלי שכלל התבקשו ולעתים אף גורמים להרס הסכרים.
מהעת של הפרידה עד זמנה של לידת ילדך הבא, כך אתה עולה ויורד ולעתים אף תופס גלים, ולעתים אחרות, שוב כפתור ופרח של אירועים, ואתה נעשה עצוב לך. אולי כי זה הסתיו הזה, שמנסה לעקוב אחרי השעון שהועדנו לו, ואולי זה הקיץ שהתעייף מעצמו משום החום שהגזים עלינו, והכביד הפעם הכבדה יתרה. ממבול ועננות לכדי קיץ אינידאני, הכל באותה התיבה המתנדנדת, שאנו טועים לעתים וקוראים לה אנחנו.
ואז, ממקום כלשהו, שאינך יכול לצפות, משתנים לך סדרי הבריאה, ואתה מתחיל לסדר את תיבתך החבוטה מחדש, כאילו ממתין לבואה של זו שהתמהמהה לה, וזורק החוצה ללא סדר כביכול את כל שנדמה היה עד כה כעיקר חייך. פריטים פריטים מאוגדים לזוגות, ולו משום הנוחות, נזרקים אל מחוץ לקליפת האגוז הזו, שהיא כל רכושך עלי יקומים, ועושים המוני חלל ריק ומהדהד הד הד. ואו אז נדפקים קולות קריאותיך אל הדפנות במקצבים בלתי סדירים בעליל, כזעקת הפצוע או כבכיו הראשון של תינוק חדש חדש או כאי סדירותה של תקיעת השופר, הפותחת שערי שמים.
ובחוץ, כאילו מאומה לא נשתנה. אותה הסופה ואותה השמש ואותה הרוח – כולן מתדפקות, כל כולן, על דלתותיך לחבור לסערתך הידועה. אולם אתה נחוש הפעם. בטנך מכווצת, נשימתך מאומצת ונעשית שלא לשם ההנאה, כי אם לשם ההכרח בלבד.
שהרי עוד מעט, עת תסיים את לידתך המחודשת, השמש תזרח ולא תשרוף כמו בקיץ האחרון, הגשם ירווה ולא יציף, והרוח - היא תבוא אליך בלחישת מאהבת, ותישאר עמך עד נחיתתו של שאר הרוח כולו עליך.
ככה זה כשכבר לא נוח יותר בתיבה הזו עם חיותיך ומשפחות אחרות, עם בני מין שבאינו מינו, עם העורב שהלך כעת ממש אצל הזרזיר ועם כל שאר היצורים, שאינם דוברים שפתך ושאינם מכירים את מחוותיך.
ואין כל ברירה, כי אם לעשות סדר בגן החיות הזה שנקרא עד לא מכבר, חיים.
אז זהו, הנך לקראת סיום התחלת חייך עכשיו.
שלום, קופיפ אחרון נופף לו בידו, וכך נותר לו נח לבדו.
לעת עתה, לפחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה