צדפים. זה כל מה שהוא רואה כעת. שתים בלילה ועוד כמה דקות ושניות וראשוניות גם, והוא משוטט ליד המרינה בהרצליה, רחוק כדי
הוא סוג של לבד חושב כרגע. מכיר בכוחו לייצר לעצמו קהל כפיים אבל עכשיו ממש הוא רוצה להיות אסוף אצל מישהי שאינו מכיר. אינו מכיר ורוצה להכירה כעת. אולם חוץ מצדפים אין שם מאומה, למעט צללית מתנועעת בחושך כמה עשרות מטרים ממנו. אפילו משמר הגבול שנוהג להציק עם אלומותיו מדי פעם סיים את הסיור, והבין שהלילה משעמם על החוף. רק הוא והצללית המתנועעת. מיותר לומר כי היא זזה לה שם בכיוון ההפוך ממעגן סירות הפאר. אין פאר בצללית, רק הדר. והנה עמד על ההבדל שבין הנכון לזהב השוטים.
הוא מתקרב לאט. לאט. לאט.
הוא גם לבד כעת. הוא והחול והרוח שמציקה מעט וכמה צדפים נבעטים לפלס לו דרך. נזכר בשירו של אריק איינשטיין אבל אוסף את עצמו, כי זה לא הסתיו כעת וזה לא כל כך עובר.
שלושים מטרים מהצללית ואז מתחוור לו הכל. שניים העוסקים במעשה אהבה כאילו הם והעולם ועצמם ולבדם ובעצמם.
הוא מוקסם ונדקר. ההוא נאסף אל בין רגליה, תנועותיהם קצובות. הם שניים, הוא אחד.
אבל אם הם שניים והוא אחד, החשבןן פשוט. ייסע למצוא לו את האחת שלו להיאסף אליה.
נפנה משם מיידית.
מגיע לאוטו, מניע.
סע לאט, אתה תגיע. הרי הגשמים האלו מזיקים לחקלאות. ועכשיו בכלל קיץ לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה