לילה של שלשום, משהו כזה, ביקור השרעפים
נדודים בין ספר לטלביזיה וצללים מרוחקים
לא ממש ישן, לא ממש ער
אין לי מושג הכיצד, והנה הגעתי לאיזה ערוץ שכוח בקופסת התמונות
מין מקום כזה, אליו שכחו אנשים לעבור,
וכל שזכר הוא עצמו, היה להיוותר בגווני שחור ולבן, אפור בעיקר.
הכריות היו מסודרות. הזווית היתה מושלמת
למתבונן מן החוץ, היה זה מן הסתם מראה משמים
של עוד עלום המתכונן להילחם בשנתו.
ופתאום, מבעד לענן כלשהו או נים מזדמן,
התחלתי לשמוע את ג'ואן באאז שרה על איזו אחת, סוזן,
בטלביזיה העתיקה נעדרת הצבע, הקול פעל גם פעל
שנינו הזדקפנו, שרף השרעף ואנוכי.
מזמן, ממש מזמן, לא שמעתי את השיר הזה
ומעולם לא ראיתי את באאז עומדת ושרה.
תולה על שתי כתפיים שמוטות, גמלונית, את הגיטרה
לא מנגנת עליה, אך אוחזת בה, תלויה על כתפה
פניה ספק אינדיאניות, דעותיה ודאי הזויות
אך משהו בשיר הזה, בעת היא, עשה משהו
מילים על מישהי שמתעדנת בינות מהלכי קסם
לבין חמלה אינסופית כחיילת בצבא הישע
ומצדו, ישו נדחק לו באמצעיתו של השיר,
גם הוא טרח ונוכח בזה השיר עליה, ממש כך.
וכל השירה הזו, ללא כל ליווי של הגיטרה, התלויה שם ומתחננת הביתה,
רק באאז וקולה השונה.
וכך הזדחלה לה סוזן ההיא אל בין סדיניי,
ללא שהורשתה לכך, ללא שהוזמנה,
והניחה ראשה על הכריות הסדורות.
מתחושת הבדידות הזו שם, שלה ושלי,
הנה אני מספר, הנה אני לואט:
עד כמה חסרתי את סוזן.
עד כמה הינה חסרה לי כעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה