יושב עכשיו במקום מאוד בלתי חשוב.
לפני שעתיים עזב את הבית. אחרי המון שנים של נישואין רשומים אם כי לא מרשימים כלל.
וכך, הוא חושב, מתנהלים חייו מתמיד. מילדות, מנערות מבחרות ומפריצות. תמיד מילים מילים של אנשים אחרים, אשר דופקות לו כמו מילות גמדים קטנים, שהם, בתורם, דופקים מילים כמו גמדים קטנים מתוך ראשו. עשה כך, אל תעשה אחרת, לא צדקת, לא מגיע, תתיישר, כך זה טוב, כך אחרת, אל תפגע, אל תנשום, שמור על הפה, הס מלומר כוס, הבא מתנה לחותנת, הייה אב מדהים, תחשוב כמונו לעולם לא כמו, תכתוב את המילה חופש, כתוב אותה ארבע מאות וחמישים ושש פעמים עד מחר בבוקר כעונש שקיבלת, ולא משום שהאמנת. כתוב אותה בכתיבה תמה, אך לעולם אל תשמור על תומתך. הייה כמונו, לא כמוך, אל תפחיד אותנו בזה שאפשר אחרת ומותר לחיות באמת. הייה, רק לא אתה. אל תחשוב, אין דעה, היה כמו כולם אחרת תוקא. כולך, אל מחוץ למחנה של הדביקות הזו , שאינה יורדת ורק מתיישבת אצלך על שריר אוטם הלב.
ואז הלכת לזיין. פשוט לזיין. ומשם נבט בך האומץ ללכת לכל מקום שיועדת אליו, והדרך עודנה מתפתלת לה לכיוון האופק, וכולו שלך וכולו בידך, אם רק תהין סופסופ להרים ראשך, להוציא את הזין ולהשתין נגד המשב שמולך. כן כן, מעכשיו, כל שתחשוב הוא שלך לגמרי ולכן יכול להאמין, אין ראה וקדש מעתה, אלא יש יש, גע, ראה, ואז אולי תקדש. רק אז יהיו הדברים מקודשים בעיניך. תם עידן הריצוי והריצוץ, תחילת יקום שלם רצון.
ואתה תוקצה אל פאת המחנה, ישוב על קוצו של סלע, חש כנטוש מוחלט, נדקר בתחת ונקרע מכאבי יתמות. אך עוד מעט קט, עם עלייתה של השמש מעבודת יומה בחצי השני של הכדור, אולי זה השפוי יותר, אתה יוצא וידיך מונפות אל על.
מניף זרועותיך כמשה, כי הבנת שאין יתומים במקום שבו ההורים של הרעיונות מתו.
כי אתה היצר, אתה היצירה.
קום.
---
(C)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה