תראי, אני אומר לה, תראי מה את כותבת. עליו ועליו ועליו ועליו. תראי, אני אומר לך, תראי איך נעלמת בתוך הכתוב. כביכול הלך, לקח עימו את הילת האוויר והותירך ללא עתיד. להתגלגל אל עבר מותך ולנשום סיסמאות מחורבנות, עד שיבוא המלאך הגואל וייקחך מכאן. כמה כוח נתת בידו והוא אך מכשיר ושלב במעלה הסולם. הסולם שלך. הוא רק שלב. מכשיר גרידא. הסולם שלך מטפס למעלה והוא שלב בו, שמוצב לרוחב, תחת כף רגלך, למען תטפסי. הפכת, אני אומר לה, הפכת את התמונה. הוא הגובה ואת הרוחב. שובי, אני אומר לך, שובי. את אל הגובה, הוא אך כפרק. התפשטי, אני אומר לך, היחלצי מבגדייך. ותחת עירומך זה, בקילופי אור, תוכלי לנגוה ולראות עד כמה רחוק הוא וכמה קרב לו הנכון. תודה, אני אומר לך. תודה, אני אומר לך להגיד. הודי לו, שאחרת, לא היית מגיעה לכאן ולא היית קוראת ולא היית יושבת כעת בפישוק רגלייך על קצה הסולם, ככובשת את הפסגה ונושמת סופסופ אוויר של אמת. האוויר הזה שלך הוא, אני אומר לה. שלך לגמרי, מפי ננשף, אני לאוזנך. נשמי אותו מריאותיי. ולאחר, השיבי לי את נשימתי מפיך, אני אומר לך. ובואי, בואי ננוע. במעגלים מעגלים, למעלה למעלה. מחקי. מחקי את שכתבת עליו. מחקי עכשיו. הוא אך סרק הנייר. הוא חלק לגמרי ומאיכות משובחת. נייר עילית, שלעולם לא יכתוב את עצמו, כי זו תכליתו. הוא לא יודע אחרת. סרק נייר עבורך. וזה האחר, זה הממתין לך, הוא הכתוב באמת. הוא כתובתך כתובה בזהב. מחקי אותו, כתבי אותך.
כך אני אומר לך. והנה האוויר.
וכך בדיוק הוא אומר לו תודה, שהביאך לכאן. אליו. ושניכם כאחד. לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה