פרידה היא לא משהו קשה. בימים של תחילת הסוף יש תחושה של מרקו פולו. כך חש הצרצר בקיץ כאשר הנמלה יוצאת לחופש מתוכחותיה. הולך יושב הצרצר בכל מיני מקומות, מפליא בנגינתו הצורמנית, מגדל לעצמו חיוך מנצח וחושב שהוא הולך לכבוש את העולם.
והוא כובש. חלקת עולם כאן, פיסת שמים שם. רק צרצר בקיץ וכולו זורח. וכל כיבוש כזה משיב אותו אט אט, בדרך בטוחה כשל הולך על חבל, לאותו געגוע ישן לחורף ולשמיכה ולשניים.
צרצר של צעצוע. קסם על סביבותיו. אז מה?
והוא זה אתה. כל כך אתה. העבים מתקדרים פתע בימי קיץ. לא עננים אמיתיים, אלא כאלו שבאים מתוך ההבנה, כי נמאסה עליו העונה. ואלו עננים טובים.
ועומד שם כעת קלף הנזיר, משפיל ראשו, וממתין.
ופתאום אתה כה מתגעגע
לארץ נחלה שם פסעת בה
לגבעות ועמקים שהיו בכפך
אתה פתע, מוזר, עורג לה
הו, הנה כבשת מחוזות נכר
והופעת על במות זרות
ואתה מתקפל כעת, מיילל
כחתול בחצרים אחרות
ומגרגר באוזני כל כרויה
מערכה ראשונה, אקדח מעשן
מתחמק ובורח, נס וצרצר
אולם כשנַם, לא באמת ישן
מערכה שניה, היזוי הצגה
אתה לרגע שוכח את הכמיהה
כמשה על נבו ברגעי עדנתו
אף יודע, כי באת בארץ בחירה
ומן החושך, הופך לנחלת קבע
מערכה מסיימת, חלק שלישי
חץ משולח לנכונה שהיתה
כיריית האקדח בראשי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה