עם כל הנאורות, והיותינו גלובאלים להחליא, יו נואו, עדיין יש מדי עת, איזה זיק, שם או פה, של ציונות טהורה. בשיחה על הא ואפילו על דא, עולים כל מיני סיפורי מורשת, שהופכים את הזקפה הלאומית לקוממיות ושפי.
הנה -
היא: הוא ציוני לגמרי
הוא: ממש ממש?
היא: זקוף וגאה, כדי מחצית התורן
הוא: ו?
היא: אין ו. יש גאוות לאום.
הוא: זה נשמע כמו לעומת, פחות לאום.
היא: הוא ציוני, אין ספק
הוא: נדיר ממש, אני מבין
היא: לחלוטין
הוא: כזה ששר על נהרות בבל?
היא: כן. שם ישבנו גם בכינו בזוכרינו את זיון.
הוא: בעוכרינו?
היא: בזוכרינו, אבל גם.
הוא: ציוני ממש, אה. איך בדיוק?
היא: הכי שיש. הכי ציוני. אידיאולוג.
הוא: כלומר?
היא: אמרתי, זה לא זיון, זה ציון
לא יעזור כלום,
הוא פשוט לא יורד!
---
(ואל תתפסו אותי במילה. בגיל 8 ימים עוד הייתי פראייר)
מכורה שלי ארץ NO אביונה
השבמחקלא מבין מה קורה כאן
השבמחקאו
השבמחקמצליח לי
לו - פחות