הס
קלוט את הרחשים האלו באוויר
גלים עדינים של טפיפות
טק טק,
במעלה מדרגותיך
הקשב לאוושת שמלתה
היא פשוט,
באה אליך
וכשאתה מתגלח, ראה
שני חריצים לצדי פיך
לא של גיל הם, של עצב
הקשב כעת לנשימותיה
שים לב, שים לב לקצב
והנה היא, כה יפה, אברותיה
עם גילה, עוד לא ארבעים
אך עם כל כל מאווייה
חודשים של קריעה
אתה בחירתה, כבר מאז
והקשית מעגלי גישותיך
אך עיניה כלות כתמיד
חורצות מלחמות בצידי פיך
נוקבות בך בלא שתדע,
כי תבוא כבר, אדיוט
בשעריך
ואתה מתקדם עם החודשים
לבבות שבורים, בכפות ידיך
ומותיר, ללא כחל,
עוד רבים אחריך
רכבת הרים מטורפת, אתה
יצירתך כמנהיג,
אחר שובל יצריך
האט
הנה, ילדיה גדלים והופכים אנשים
ילדתך נקרעה, ואינה עוד בחייך
ופתע היא עולה במחזה געגועים
ילדכם המשותף לא נוצר עוד
ברחמה, רחמיך
וצליל שמלתה, יהא צליל של סופים
מנעם של הגעתם אל בין הסדינים
כאחרית שלוות תכריכיך
אז רק כשמאיטים, כשהס מושלך וכבר לא שומעים את שעון הזמן (או שמא שאון) מגיעים אל קו הסיום של המרוץ ואל השלווה?
השבמחקאולי, אין לי מושג, תוהה ככולם
השבמחקיש געגוע שהוא מבט מחוייך לאחור, כמו עצירה למנוחה על מצעה הרך של הנוסטלגיה.
השבמחקויש געגוע מוחשי מאד, כמו זה שכתבת.