אחותי, לא מצליח לי. ניסיתי, מנסה. לא הולך. בכל עת ההוא עולה וצף. הכל מושווה לשם. סוג של עוגן שכבר אינו קיים באמת. אני זו שהלכתי. אני. לא התאים, כביכול. כן, "לא מתאים" עם אלף נימוקים סדורים. כן, חושבת שכך זה היה. עמום לפתע. ובכל זאת, אחותי היקרה, הוא לא שם. הוא ממש כאן. נפקד נוכח. זה חלחול מתמשך ובמתקפים שלא מתייעצים עמי על מועד הגעתם. וזה הופך כבר לעצב. הוא לא. הוא פשוט לא. לא מתאים. והרי אם זה לא פשוט, מן הסתם זה פשוט לא. אז?
ואז הגיע משומקום מתוכנן. מישהו אחד. זר לחלוטין. הוא, כנראה, יהא זר לעד. כנראה. אך הפחד מן העצב מתחיל לעבור. וההוא, הרחוק הקרוב, מתחיל להתעמעם. מוזר. סיכוי.
סיכוי. סיכון. סיכוי. סיכון.
גדול עלי? יכולה לזה?
בזמן שישנתי. הלוואי. שהרי אין כמלאכי שרת, העושים את עבודתי כאשר העיניים עצומות טוטל, והנפש מרחפת איפשהו בין ניו יורק לקאריביים.
ככה פשוט, להתעורר ולגלות שהסיכוי פיצח.
---
הוֹ, זר
איך הצלחת
לנגוה, כאן, כאן וכאן
וידעת להגיע
גם לכאן למטה,
בקטן
חשבתי,
הפטור כבר פתור
והנה, ניגר שוב קילוח
חשבתי, מוכנה כבר
למעשה,
פרוצה לכל רוח
מעגלים מעגלים
פתוחים כיתד התקוע
אך לעולם נסגרים הם
רק היקפם, מראש
לא ידוע
ההוא
ההוא כבר סגור, חשבתי
הלב ממציא לנו בדיות
ושגרה של יום יום
ובצדה,
אחיתופל בנות
וההוא, שהיה כה פתוח
מדמם ומקיז אורחותיי
והנה באת אתה, כאגב
לסגור בהידוק
את מעגליי, מעגליי
ואתה, החלל נותרת?
בא והולך, תפקידך?
כעת אני ואני, לעצמי
להתחיל מחדש
מעתה, מלמטה
יהא הכל נכון עבורי
הלב ממציא לנו בדיות
השבמחקואנחנו משלמים עליהן מחיר מופקע.
נותר חלל
השבמחקמילים כשלל
הסיכוי צלל
נותץ מעגל.
לללל (-:
השבמחק