שמלה עם כפתורים שמחזיקים חזק שלא תיפלי

את באה אלי הערב. עם שמלה עד כדי מחצית הירך, רכוסה בכפתורים. המונים המונים של כפתורים, מצווארך ועד לתום מפשקך. ככה היא השמלה. ועוד יותר ממנה, את עצמך, רכוסה ופזורה, דרוכה ומופקרת לכל עבר.

עומדת מולי, כמתריסה, כבוחנת בשקט של כביכול יודעת את תוכניתו של הצייד אל מול טרפו. המונים המונים של כפתורים. וכל אחד מהם נכון להיפתח, כי הוא מכיר את כניסתו אל הלולאה ולפיתתה אותו. כל אחד לעצמו וקואליציה שלמה של יתרת האחרים מסכימה עמו. מקיר לקיר, מצוואר עד כוס. והוא רוטט וממתין. ובדרך, עומדות שתי פטמותייך כזקיפי תרועה, כמחנה מעבר של מנוחת הלוחם, וכך ישקו אותי. ככה זה, מפה שלמה עם המון המון כפתורים, כאותה האחת של אי המטמון, או הגביע הקדוש, או כל דבר אחר, שיהווה פסגה לנטות שם אוהליי.

ואני, אני לא יודע לעשות דברים כרגיל. באלוהים, שניסיתי. תמיד ניסיתי לעשות כאחרים את שהם יודעים ונראה בעיניהם כה קל. מה הם יודעים שאני איני יודע? סיפור חיי, ככל הנראה. הם, האחרים כולם, לבטח יפרפו את כפתורייך אחד לאחד, יבלבלו בין העוצמה לכוח, יטווסו בנוצותיהם עם מילים מצוחצחות. מילים מילים. והן בדיוק כשם שאת לא מבחינה ביניהם, בין הטמיר לקבור, בין האמיתי לשגור, כי את כבר לא מרגישה מאומה, והכאב והרגיל שלך הם אלו שמשאירים אותך צלולת מראית, כך שהדמעות לא יפריעו ממש. רק בזווית, רק מדי פעם. לא יתפסו אותך חיה. אין סיכוי. את תזדייני עד טיפתך האחרונה, זה לבטח, את תרצי לגדוע ידך האחת כדי לדעת שהשניה אכן קיימת באמת, אך לעולם לא תסגירי את הרעד הזה, כל אימת שאדם נוקש על דלתות חוה. נעול.

ואני, קיבינימט, לא מכיר את השגור, כי ניסיתי, כאמור, ונלחם כבר עשורים להבין אותו ולא מצליח. כשלון אמיתי בלהיות כמצופה ומשלם תמיד תמיד תמיד את מחירו של השנוי במחלוקת. וזה עדיף, כנראה, על הישנו בתפזורת.

אז זהו. החלטתי. החלטתי, שכל שאעשה עכשיו זה רק את שאני יודע. ממילא כל השאר לא יועיל לי ולא יעלה בידי. כי אני יודע מעט מעט, אבל את הזעום הזה - אני יודע את כל כולו ועד תום תומתו. זה מעט אולי. ואולי לא מדי, אולי.

וביד אחת, לעולם ימיני, ובאבחה אחת, לעולם כברק, ובכוונה אחת לגמרי, וכולה מלבי, לא רואה על סביבותיי, לא מחשיב מאומה למעט גופך הקורא ונפשך היוצאת, ומעביר את הסכין במהירות על מרכז שמלתך. מיומן לגמרי ולא נוגע בעורך, כמפריד את האויב מבן ערובתו, גופך. מקצוען. כי כשאני כבר אני, אז אני הוא לגמרי כולי. או אז כל הכפתורים מופתעים מופתעים, נכנעים נכנעים, ונופלים חללים חללים בנקישות של פלסטיק שעבר זמנו על רצפה שזמנה עוד יגיע.

וכעת את עירומה מולי. ממש עכשיו, השמלה מוטלת כסחבה אין חפץ בה על הרצפה כי אין כפתורים שיאספוה לכדי מחסה צעצוע, והנה כל חיילותייך דרוכים וזקיפייך אומרי קודש. מחכים לכוח הזה שיעביר אותך אל סף התחושה. להכאיב. לשבור את המנעול. ואת רוצה שאזיין אותך. תעשה שיכאב, תעשה שאהיה.

ולא, אני מסרב. עוד לא, לא הגיעה שעתי לתקוע יתדותיי, עדיין. רוצה לקדש את חתחתי המעלה עד אוהלי הפסגה. רוצה לתרגל את נשימותיי לאוויר המדוייק שם למעלה. וכשאת עירומה כך מולי וזקיפי כפתוריי מחסייך מוטלים מובסים על הרצפה, אין לך ברירה אלא להקשיב. פשוט להקשיב, לכל הרוחות.

כאמן, מתחיל לך את המסע הקשה מכל עכשיו. מהכוח הנמוך לעוצמה הגבוהה. מגדל תילים של גובה, עד שפטמותייך ישירו ולו למגע הרומז ביותר. והדגדגן שלך ירימך אל מעבר השמים לו אך קרבתי את פי אליו ולא מחצתיו, וכל נרתיקך וקימוריו ואלפי נאות המדבר שבו, יצרח את האין ואת דרש ה"תקדש". תם עידן הפשט, הנה הרמז ואולי אף הסוד כולו ופתחו של רוחב הפרד"ס העצום.

ואחרי, או שבאמצעיתו של המסע הזה, השמלה והכפתורים כבר לא קיימים. כבר בשורות הקודמות הם נגוזו, כי בסכין ובאבחה נעלמו כגרוטאות נשק שלאחר המלחמה המיותרת ההיא. והם נפלו חלל כבר קודם ואין בהם כל צורך יותר. בעיניי הפרטיות, את עירום גם במלבושייך, ובלית ברירותייך, את יודעת וכבר לא בוחנת. את הלכת וכמעט הגעת.

הו, הנה את גומרת. נשימותייך מחפשות אוויר אוויר כדלק למעופך. אוויר פסגות שקוף לגמרי ובלי אפילו עשן קטן של כאב.

ואני רק רפרפתי. לא עשיתי יותר מכך. נשבע.

אחר כך, מן הפסגה שם, את קוראת לי. את פותחת סוגרייך ומסיטה כנף אוהלייך. ואני עף בתוכך. אעוף עד מרום ואקחך עמי גם. כי שם, למעלה, גם אם את ואני בפנים, זה לא אומר שאני ממש בתוך, וזה לבד מדי וככה בסוף נופלים.

אז הנה, הזין שלי נאחז בך כבעוגן והוא יתדות יתדות של פסגות פסגות. ואנו שנינו, ואין בלתנו, עפים.

אווזי בר לחלוטין. איים לא אבודים בכלל.

ככה זה כשמגיעים ממש.

כי כך הוא, כשהכאב כבר לא מכסה על שום חשש.