איתי, טיראן קטן שלי

זוכר, באוגוסט 1998 היינו אמורים להיות יחדיו בלשכת גיוס. התבאסנו מזה רובנו, איך ככה לתקוע את החיים באמצע ההורמונים והתוכניות האישיות, להתחיל להתפלש בבוץ ולהתקלח רק פעם בשבוע. לא כיף. ממש ממש לא מוי כיף. אבל היינו חייבים לעשות את זה, כי אבא ואחי הגדול עשו את זה גם, והחברים מי"ב 1 עושים את זה גם, לפחות רובם. מתבאסים. לא עושים תמיד את כל מה שנראה.
אחי, כולנו אהבנו לשמוע את הגניחות של זו שנתנה והעדפנו את זה על פני אוושות כדורים ואבנים וחשיקת שיניים אל מול כמה פקודות שלא בדיוק תאמו את הפינוק המדהים שהיה לנו עד אז. באסה באסה. אבל אין מה לעשות, רוב י"ב 3 ואבא ואחי הגדול היו שם גם.
ואני גם זוכר איך התיימרנו במילים של אנשים גדולים על אידיאולוגיה וכאלו, ולא כל כך עמדנו על מגבלותיה של זו ועל תום הפינוק האינסופי והפילוצופיה גם. לדעתי, זה היה יותר הורמונים מאשר עומק, אבל נניח לזה עכשיו. אנחנו הרי כל כך חכמים ויודעים בשביל כל העולם כולו. מה נכון, מה אסור, מה מוסרי, מה לא. אחחח, כמה כיף היה לנו להיות מוסריים אז, אחרי שהצלחנו לפתות את ההיא עם הקארה מי"א 2. (אגב, לא היינו יחידים. ככה שתדע).
אבל מילים, אחי, הן בחינם. מי חשב שמישהו מאיתנו יעשה מזה הון, כמוך וכמו חבריך החדשים. מי משנינו חשב שמילים יפות עם צלילים הנשמעים היום חלולים משהו, של חשיבות עצמית יודעת כל יהפכו מתישהו לעיקר הדמות שמישהו יכול לחיות בתוכה.
ועוד לעשות מזה קריירה. נייס.
אז התגייסתי לצבא. חרא גדול זה היה. טירונות גולני מחורבנת שלא התאימה כל כך ללימודי הפסנתר שלמדנו ותוכניות על שלום עולמי שנכנסו בול, כמו בטטריס, לצמר גפן ההוא, בין הציצי לחזיה. אבל אין מה לעשות. גולני זה חרא. זה בערך גם הטעם של האוכל, אגב, אבל מי זוכר.
אה, והיינו גם בחברון קצת. ירקו עלינו, ירינו, אפילו נאלצנו לפצוע שוחרי שלום פה ושם, שאין לי מושג מה עשו שם. גם למשפחת עיסא מהחושה לא היה מושג מה הם באו להסתובב להם בין הרגליים ולאונן עליהם עם המשפטים החדשים שלמדו מהשיחון הישראלי לערבית כבושה בת ימינו, אבל שוין.
בהתחלה הייתי נורא חכם ויודע עם פה גדול שדיבר על שלום. וככה, בלי לריב איתי או להתווכח, כי הוא הרי מ"מ, שלח אותי זה לעונש חינוכי.
הוא ידע שאני יודע ערבית כמו גדול, כי ידעתי אולי לברוח מהצרפתית שלא מצצה (לי לא!), אבל אכלתי אותה עם פאהד, המורה לערבית, שלא הבין עברית כמו שצריך, והכריח אותי ללמוד את השפה הזו. אז המ"מ, שלא היה כל כך מטומטם למרות שהיתה לו כיפה סרוגה, שלח אותי לעמוד באמצע השואסמו של הרחוב ההוא, שוהדא, ולנאום, בלי נשק על שלום ואחווה. ו ב ע ר ב י ת.
האמת, פחדתי.
זוכר את הביצים ההן, שההיא מי"א אמרה כי לך יש יותר גדולות? ובכן, הפעם שלי עשו הרבה יותר רעש משלך. מתתי מפחד. כי עם כל הדיבורים שדיברנו ב"תלמה" הפעם באמת פחדתי, ססססאמו. אפילו יותר מהפעם הזו שההיא מי"א אמרה שהיא בהריון. פחד אלוהים היה לעמוד שם ולדבר על שלום ולחשוב שרק לפני כמה חודשים רק ישבנו וחשבנו שרק אם לא נהיה שם הכל יסתדר.
בחצי השעה ההיא הבנתי שעל הזין שלי שלום. על הזין הזין שלי. העיקר זה לחיות. אחר כך כבר נסתדר עם איזו מילה שרק תבחר. ומזלם שלא ביקשו ממני לשיר על שלום. כי זה כבר היה מוגזם ואז אולי באמת היה צידוק אמיתי לשביתת הבונבון שלכם.
כי כשחמים לנו כמו בתוך חיתול של תינוק, תמיד נעים להיות בעד מזרח טימור וכמה מתאבדים על מזבח השלום, או זכויות, או זגוגיות. מתפוצצות, למשל. עזוב אותך מצדק ועובדות ושכל ישר, זה פשוט לא מצטלם טוב.
אבל אחי, אתה חייב לשמוע מה היה שם. זה כלל אינו משנה איפה הייתי עומד. מה ששינה לילדים ולכמה גברים שם, כאשר ראו אותי עומד ללא נשק עם פנים לבנים כמו דגל לבן ענק, היה שאני יהודון (יאהוד. אין אצלם הבחנה בין דוס לכזה כאילו, אתה יודע), וצריך לחזור למקום שבאתי ממנו (מרמת אביב הירוקה, פינת הנאכבה, לשיטתך, או לוורשה, לשיטתם של אחרים).
אבל אני באתי מ"תלמה", רציתי לבכות, אולם ידעתי שאם רק לא אצליח לעצור את הבכי של הפחדמוות הזה, אני גמור שם. לפחות לא קראו לי שם יהודונאצי. להם, לפחות יש טיפה כבוד. אתה ודאי זוכר מי שכח אותו, נכון?
והסתכלתי למ"מ בעיניים, והסתכלתי עוד יותר טוב. ואז, הוא ענה לי בלי קול – אל תעז להפר פקודה, וגם "אל תדאג – אני שומר עליך מכאן". איזו בושה. מתנחבל שומר עלי ואני גם מאמין לו. סססאמו. איתי אחי, אתה יודע משהו? זו היתה הפעם האחרונה שהייתי בטוח במשהו. בטוח שזה לא משנה מה אני חושב על יהודים וערבים. הם לא חושבים אותו דבר. דבר שני שידעתי, הוא שאני סומך על הדוס הקצין הזה שישמור עלי. אני לא בטוח שכדאי היה לסמוך עלי אז, שאשמור אני עליך אם היינו אידיאולוגים כאלו ומתחרעים על האמאמא של הכיבוש ושבת אחים וכאלו ושלום עולמי ומילים נורא יפות שמתאימות לאנשים חיים ובכלל לא לכאלו שמתים. מסתבר פתאום שהחיים זה לא מונופול והסינר של אמא כבר מת.
הם הסבירו לי בעיניים שלהם, ובערבית שלעולם לא תדע (כי העדפת ללמוד צרפתית אצל המוצצת ההיא. טעות שלי!), כי אנחנו מטומטמים. כן, גם אתה. הם מדברים ערבית, ואתה מכריח אותם להקשיב לכל הלשונות האחרות. אתה הרי חזק ותותח ויודע, ובינינו, אין להם ממש סבלנות לשמוע אותך נואם להם כמה הם צודקים. הם פשוט לא מבינים על מה אתה מדבר.
באק, זה היה ליד מערת המכפלה. זוכר את אבא שהלך בשל"ג? אז הנה, נותרה לי תמונתו וההבנה שגם אברהם אבינו נמצא בביזנס של השורשים שלנו. ועוד משהו, אחי הרגיש? עד שהם לא לומדים עברית, אני מתחיל לשכוח ערבית. אתה הרי ממילא לא יודע את השפה של אחיך שעבורם אתה יוצא נגד אחיך האחרים והטיפטיפה יותר קרובים. קצת מצחיק כשחושבים על זה, לא?
והמ"מ הזה, שגר ליד אריאל, הוא מותק אמיתי. לא זיין כמונו, נכון, כי אסור להם בלה בלה בלה, אבל הסביר לי טיפה על אברהם וישמעאל ואמונה ופשטות. ולימד אותי קצת היסטוריה נשכחת, שאחרים אוהבים לזכור, על המאורעות שם, על כ"ט בנובמבר, על החלוקה שהסכמנו וההם לא והיותם מתמסכנים כשלא הולך להם עם ה"איטבח", ממש כמו עם שון, ההוא מהכאפות ביסודי, שתמיד היה מתבכיין שאכלו לו שתו לו, בול אותו דבר. והוא גם סיפר לי קצת, אחרי שהפנים שלי קיבלו את הגוון הורוד האשכנזי הרגיל שלי, איך דוד של אמא שלי התבזבז לו בירושלים בששת הימים ועל שלושת השבועות שקדמו למלחמה ההיא, כשכולם היו בטוחים שנאצר הולך לשחוט אותנו, כי הוא נורא נאור, ולאו דווקא לכפרות.
בקיצור, הבנתי את שכבר אמרתי, אני חי מעכשיו עם ראש למעלה. נשמע לצו האור. ואם מישהו רוצה לדבר איתי על זוויות אחרות, שידבר. כיבוש או לא כיבוש, גם זה נושא. וההוא, הדוס הקצין, לומד גמרא. מכריחים אותם להטיל ספק ולדרוש בכל דבר משמונים פינות. נשמע מתיש לגמרי, אבל זה מה יש כשאתה שם כיפה במקום קונדום. אז העלה לי כמה שאלות שאני בטוח שאם היית לידי היית ודאי נותן לו נאום דרמטי נורא (כי אתה המוכשר מבינינו להיות הנסיך הדני המעונה מהמחזה ההוא של האנגלי ההוא). הוא שאל אותי אם בחנתי את המילה כיבוש, הוא שאל אותי שאלות על סיבה ומסובב הוא חייך אלי כששאל אותי על מספרים וחוקים בינלאומיים. הוא זרק לי משהו משונה על "קאזוס בלי" אז ב-1967. הוא שאל אותי המון.
האמן לי, אחרי חצי שעה ביקשתי שידפוק לי שמירה לפני שנדפקים לי התאים הקטנים והענוגים במוח, אחרי שהיה כל כך מסודר כאתרוג.
קצין דוס סיפר לי היום, שקרא בעיתון, כי אין מצב שאתה והחברים שלך מופיעים באריאל או בכל מקום שנוגד את צו מצפונך. סופסופ אתה מתגייס למשהו. לעצמך. גם זה משהו.
חייכתי. כי לצו החשוב ביותר לא התייצבת.
צו הגיוס, זוכר?
אתה מדבר עכשיו על צו מצפון? אחרי ששכחת את צו הגיוס? נו, ככה מטומטם אני נראה לך?
הצלחת לצאת משם, כי אתה שחקן ענק, ואותי תקעו בגולני. טוב, תמיד היית מוכשר ממני. אז איך תתייצב לצווים אחרים? באמת שואל.
והאמת, מתבייש עכשיו שאני מכיר אותך. היית איתי, נותרת טיראן.
והלכת להיות שחקן בעוד שאני נאלץ לחיות את השיט של החיים. בטח זיינת בערימות, בזמן שאותי כל מ"כ ימני מניאק מהתנחבלות מעלה-משיח האכיל את השורשים של הדשא. והוא לא ירוק יותר, לא משנה מי השכן שלך, ערבי או יהודי.
ואתה נשמע לצו מצפונך ולא מופיע ב"שטח כבוש". הופה. טוב לדעת שיש אנשים שהפינוק עדיין מפרנס אותם. רציתי גם. לא יצא. תלמד אותי איך?
אז הלכתי ללמוד משפטים. חרא מקצוע, אבל יש לו יתרונות (תכף תבין). אתה שחקן נחשב, שמעתי. נכנס לדמות וגורם לנו להאמין לך, עד כדי כך שנשכח את איתי ונראה את המלט מול עינינו. ככה מוכשר אתה. שמעתי שגם שיחקתי את דמותו של דוד שלומי על הבופור. מוזר. הוא מת אחר כך באיזו היתקלות מזויינת. אבל היה חביב לראותך על מדים. ידעתי שלא תפספס אותה, ואם לא תלבש מדים באמת כמונו בני האדם, לפחות תתקשט בהם. זה תורם לסקס אפיל, ומביא ים זיונים. האמת, היה לך נוח עם זה? אתה אמון על אמת פנימית, לא? באמת שואל.
וכמו שאמרתי, אני, במקום זה, הלכתי ללמוד משפטים. גם עורך דין. עניין אותי הדבר הזה של לפרק דברים לגורמים, ללא רגש, באפרוריות, ולהנות מהיכולת שדעותיי ישתנו מעצמן, כאילו בניגוד לרצוני, רק משום המסדר הנאות של העובדות לאשורן.
ואתה שחקן מצטלם והעיניים שלך תכולות מתמיד, חולמניות. ואני צריך להאמין לך, כי אם לא, לא תוכל להיות שחקן, כי תיוותר אך קריקטורה. אתה הלא שחקן שעושה דמות והאגו חייב להיות בצד. זו הסיבה שקניתי כרטיס להצגה שלך ולא ביקשתי הנחה או חינם. ככה זה שחקנים אמיתיים, לא? ככה למדנו ב"תלמה".
אבל, אחי, אתה עושה צחוק? אני כבר מזמן לא מאמין לך. כל כך עסוק בעצמך ובמילים ריקות שלא יעמדו בשום שיעור גמרא אילו היו מביאים את מצפונך לדיון ומעלים אותו על הדוכן לבדוק מה הוא באמת לובש.
אז עשה לי טובה, תתפרק מההדר הרגיש המזויף, הפסק לעבוד עלינו, והתחל לעבוד באמת. כדי לחיות. לא כדי לדבר על דברים שלא היו עומדים רבע שעה בחקירה מסודרת על דוכן עדים בכל בית משפט שהוא. כן, אפילו זה בתל אביב, בין הסושי למקיאטו.
אז אולי באמת תתפרק מהגלימות?
כי הן אולי מכסות על המבושים הקטנים, אבל מגלות בושה גדולה.

----
(C) יובל פ.