פרי דה ספיריט

איני מכיר אף קפל ממחלצותייך
מנצח עלוב אני, הדור גלימות צעצוע
ואין בי רמז למראית דמותך
הרי מתגעגע משחר, תועה
על זו עדנת עירומך

ומיֶתֶר מיאוס של מרצפות מדודות
בלילות שיבתך בודדה לחצרייך
את כסומא מיטלטלת, מועדת
ולא, אל תעזי כעת
לחשב עצמך כמוותרת

כי זכותי מקודשת לי מקֶדֶם
עת נקראה בת קולך לשמי
להצילני מפשק רגליים זרות
לנקב בעיניי מרגלות ומראשותייך
אל בתום מיאוס שנות נווד וכובש
ולהיאסף לתמיד בינותייך

סופדבר, תתעגל אז בטנך
כברית עדי עד בין בתרים
כניצן של נדר בראשית
זכרון התפקר לו הגוף,
נדכאה לה הרוח
והנה, בזכותנו, חופשית