פול האוס

9:27. הבר עדיין כמעט ואינו מאוייש. רואים את שני הברמנים מתארגנים להם ומחליפים להם בדיחות. יש מתח ביניהם. היא רואה שהדברים לא זזים כשורה בין הילד הזה שמלהטט בבקבוקים לבין עמיתתו, המסדרת כעת את הכוסות.
היא ישובה שם, כסא אחד לפני התחברותו של הבר לקיר. נוח לה שם. היא יכולה לראות הכל. את אלו שנכנסים, את אלו שיוצאים הלומים מהשירותים, את אלו שיוצאים יחדיו בנינוחות ואת אלו שבורחים משם, כי פגשו לא את שציפו. כסא אחד בלבד מפריד בינה ובין הקיר. הקרבה הזו נותנת לה בטחון כלשהו, ומדמה עצמה לעוגן. ממילא היא תלושה ונעה בין גלים. בת 35 וקצת. רק אמש היתה בת כמעט שלושים. אז, עדיין לא הקשיבה להתנגשות המחוגים והתרסקותם זה בזה, רעש שהופך בכל פעם כאנדרטת זכרון ונר לא תמיד. והיא יפה. מחוזרת. בודדה עד אימה.
"רוצה לשחק"? נפנה אליה הברמן עוד מעט ישאל
מרימה אליו עיניים מאופרות קלות, עייפות מברים ועשן ואלכוהול.
"חלק את הקלפים. חלק" היא אומרת.
חמישה קלפים לה. חמישה לו. כל אחד מהם עושה במשחק שימוש לחזק עצמו לקראת הערב. כל אחד מחפש בו, במשחק, סימנים.
הוא – האם ישרוד את המשמרת והאם תגיע הערב לבקר האחת ההיא מאתמול, שנחתה לו הלומה על הבר. ושכבה איתו כך, אחרי.
היא – האם זה שיגיע עוד רבע שעה בערך, יחל לה דרך חדשה, ויזוקק לכדי משהו אחר, או שמא יהפוך להיות עוד פריט היסטורי מאובק עוד בעת יושבו מולה.
שניהם, הברמן והיא, מחפשים סימנים בקלפים. לא לצאת מהקווים, לא לצאת מהקווים.
פורשת במתח את הקלפים הקמוצים בידה הימנית. לא מבטיחים כלל. מביטה עליו. לא רואה כלום.
מחליפה שלושה קלפים. את האס היחיד מותירה בידה.
הוא מחליף רק שניים. איך שהערב הזה הולך רע. הוא עם שלישיה ביד, היא חושבת. ואני? אסית, ובודדה.
מרימה באיטיות שכזו, הלוחצת את הסרעפת, את שלושת הקלפים שהחליפה. קרטונים קטנים ומזויינים. בידה יש אס ועוד קלף לא נחשב. קלף של פועלים.
מרימה את שלושתם ופורשת אותם בידה הימנית, במצורף לאס ולקלף הפועל.
אס. עוד אס. ושני קלפי פועלים עם אותו המספר.
פול האוס.
ואז ההוא נכנס. זה שהמתינה לו.
החנה את האוטו שני רחובות מהבר. הולך באיטיות. עושה לעצמו סימנים. עובר מעבר חציה שחציו מחוק, ונשמר שלא לדרוך על הפסים הלבנים.
מהמר עם עצמו על מספר הצעדים עד התמרור שבפינה. נותן בעצמו סימנים. אפילו לא מתרגש. עייף. עוד אחת מני רבות או זו שהיא נחלת מנוחה. לך דע.
נכנס לבר ומביט.
לשמאלו, ארבע בחורות עם מסטיק וקול רם מדי מכדי להיות אמיתיות. ממולו, ברמנית זעופה המלהטטת בכוסות שבידה. השעה 9:40. לימין, בקצה הבר, שעונה למחצה על לוח העץ הכהה, מישהי מחזיקה קלפים בידה מול הברמן המחלק.
הוא מתקרב. מוזר לו המחזה הזה. ונותן בעצמו סימנים. עומד מאחוריה, כביכול שותף לפריסתה את שלושת הקלפים שהחליפה.
פול האוס.
היא מביטה בו. הוא בה. בית מלא. הם מנצחים? האמנם?
זו'פים שניהם את הראש להביט בברמן שממול, יחד הם מרימים את ראשם. יחד, כאילו נפגשו כבר מזמן, לפני שעה וחצי נניח, ובידו חמישה קלפים ופנים חתומות.
עכשיו הוא מוריד לאט את קלפיו ופורס אותם לרוחב הבר. רביעיה של נסיכים. רביעיה. וכולם נסיכים.
קארה של מלכות שלוקח בית רגיל, אף אם הוא מלא. פול האוס זה כלום לעומת ארבעה נסיכים סדורים. יתרון המראית על התוכן.
לשניהם הלך הבית המלא. פול האוס נו ווין. כה שגור.
אז הם ירו בו.
ויצאו מהבר לשחק עם עצמם.
לבנה אחר לבנה. וגם גג לימות סגריר.
שם משחקים, כאן חיים. עדיף פול האוס מחוץ לבר מאשר ארבעה נסיכי קרטון בתוכו.