מריצה איתי שורות

לו אך יכולתי, הייתי הורג כמובן את העכבר הזה, שאוכל כעת את הגבינה. ולו אך יכולתי, הייתי מזיז אותה, ואז, אף אם יכולתי, הרי שלא יכולתי להרוג את העכבר. הוא הרי איננו, הוא זז אחר הגבינה. כך זה כשתוכניות הגיוניות הולכות בדרכן הלא מוסברת. והעכבר תמיד יחיה ויכרסם בפינותינו. וכך את מריצה איתי שורות מפינה אחת לצרתה שמנגד. תמיד באלכסון. זו הגבינה שלי, אני צועק בלי קול. שלי. ולכן רץ באלכסון ולא קץ בזה. מריץ איתך שורות סדורות וזכות להפליא. וככל שאני מרגיל עצמי לאלכסון הזה שנוצר לנו, אני רואה עד כמה היושר מתעקל לו לקימורים עדינים ומאוד מיוחדים, אליהם כאילו נוצרו ידיי מקדם, ולא מועל בייעודו. סוג של פרפקט דואט, שהלך והזדקק לו כסם חיים, הסדור בשורות שורות שורות. וכך חיזרנו אחר הלילה הזה ואלו שלפניו ומצדדיו ולאחריו גם, המגיע אלינו ברוחם מבורך, ונותן לנו את כל הזמן שבעולם לנשום עד תום את השורות הללו, הנמתחות לאורכו של הקו הארוך ביותר במיטתנו. כי ככה זה כשיודעים לנוע באלכסון ולא רק לישון איתו.